שרה גמזו נכנסה לחנות המכולת עם שלושת ילדיה הקטנים בטור עורפי, נחושה ורגישה, עצבנית ולחוצה כתמיד. עין ימין שלה רטטה כמו סיכת ביטחון על רמקול בהופעת רוק כבד. כאילו במטרה לחזק את הרושם הזה ראשה נד באופן לא רצוני לקול אותה הופעה קצבית. עם הכניסה לחנות הכיתה כובשת את המטרות בתנועת מגל. לטורים הימניים הלכה שרה, אוספת בזריזות ויעילות ירקות, פירות, פסטה ואורז. אל מחלקת החלב מוביל שאול בן השמונה את שתי אחיותיו הקטנות, לאה ורחל, בנות חמש ושלוש בהתאמה. שאול יודע בדיוק מה הוא צריך לאסוף מהמדפים. האימונים המפרכים השתלמו והמחלקה של שרה גמזו מתאחדת ליד הקופה.
"בוקר טוב שרה", מברך אותה אבי מהמכולת, מצביע על כל מוצר ומוסיף את מחירו לחשבון.
"אני מבקשת ממך, תעשה את זה מהר, בלי דיבורים מיותרים", ענתה שרה בקוצר רוח, נימה של התנשאות ריחפה בהבל פיה כשאמרה את הדברים. כשרחל מנסה לומר משהו שאול משתיק אותה. זה תפקידו של סמל מחלקה, לדאוג למשמעת. ושאול עבד קשה כדי להשיג את המעמד שלו ולא יסכן אותו בגלל פאקים של מי מאחיותיו הקטנות. עדיף שתצווח לרגע מהכאב שתסב לה הצביטה מאשר תתחיל להגיד דברים מיותרים. מהם אותם דברים מיותרים? כל דבר שהוא הוא מיותר, משום שאמא תמיד יודעת מה הילדים שלה רוצים להגיד, גם אם הם לא אומרים את זה. אז אפשר פשוט לשתוק. ובאמת, זה היה הרבה יותר נעים כשכולם שתקו.
"שרה", אמר אבי מהמכולת, מנסה לסכם את החשבון על המחשבון האלקטרוני הישן שלו, "לא משנה מה תעשי לא תצליחי להסתיר את יופייך".
שרה לא ענתה רק נעצה באבי מבט, עין ימין רוטטת עוד יותר. לא, היא לא רוטטת, הבחין פתאום אבי מהמכולת, היא רק מעפעפת במהירות, ועושה זאת גם עם העין השניה. אבי הישיר מבט ושם לב שמשהו בפניה של שרה גמזו התרכך.
"שבעים ושש וחצי", אמר לבסוף. שרה גמזו הוציאה את הכסף מהארנק ושילמה בשטר של מאה. אבי החזיר לה את העודף בשטר של עשרים וכמה מטבעות. כשהניח את הכסף בידה נדמה היה לו שקצות אצבעותיה מלטפות את כף ידו. כל אותו זמן לא הסיר עיניו מעיניה. גם כשהכניסה את הכסף לארנק המשיך אבי מהמכולת להסתכל לה בעיניים הירוקות, הבורקות, שזיק של טירוף נוצץ באישוניהן. וכשיצאה מהמכולת בדילוגים עם שלושת הילדים שזכו בינתיים ללקק סוכריות על מקל ליווה מבטו את ישבנה החטוב, שעטוף בחצאית ארוכה וצמודה עד שנעלם הפלא מעיניו.
"בוקר טוב שרה", מברך אותה אבי מהמכולת, מצביע על כל מוצר ומוסיף את מחירו לחשבון.
"אני מבקשת ממך, תעשה את זה מהר, בלי דיבורים מיותרים", ענתה שרה בקוצר רוח, נימה של התנשאות ריחפה בהבל פיה כשאמרה את הדברים. כשרחל מנסה לומר משהו שאול משתיק אותה. זה תפקידו של סמל מחלקה, לדאוג למשמעת. ושאול עבד קשה כדי להשיג את המעמד שלו ולא יסכן אותו בגלל פאקים של מי מאחיותיו הקטנות. עדיף שתצווח לרגע מהכאב שתסב לה הצביטה מאשר תתחיל להגיד דברים מיותרים. מהם אותם דברים מיותרים? כל דבר שהוא הוא מיותר, משום שאמא תמיד יודעת מה הילדים שלה רוצים להגיד, גם אם הם לא אומרים את זה. אז אפשר פשוט לשתוק. ובאמת, זה היה הרבה יותר נעים כשכולם שתקו.
"שרה", אמר אבי מהמכולת, מנסה לסכם את החשבון על המחשבון האלקטרוני הישן שלו, "לא משנה מה תעשי לא תצליחי להסתיר את יופייך".
שרה לא ענתה רק נעצה באבי מבט, עין ימין רוטטת עוד יותר. לא, היא לא רוטטת, הבחין פתאום אבי מהמכולת, היא רק מעפעפת במהירות, ועושה זאת גם עם העין השניה. אבי הישיר מבט ושם לב שמשהו בפניה של שרה גמזו התרכך.
"שבעים ושש וחצי", אמר לבסוף. שרה גמזו הוציאה את הכסף מהארנק ושילמה בשטר של מאה. אבי החזיר לה את העודף בשטר של עשרים וכמה מטבעות. כשהניח את הכסף בידה נדמה היה לו שקצות אצבעותיה מלטפות את כף ידו. כל אותו זמן לא הסיר עיניו מעיניה. גם כשהכניסה את הכסף לארנק המשיך אבי מהמכולת להסתכל לה בעיניים הירוקות, הבורקות, שזיק של טירוף נוצץ באישוניהן. וכשיצאה מהמכולת בדילוגים עם שלושת הילדים שזכו בינתיים ללקק סוכריות על מקל ליווה מבטו את ישבנה החטוב, שעטוף בחצאית ארוכה וצמודה עד שנעלם הפלא מעיניו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
eranitay@gmail.com