הולך עד הסוף בשיפון התכלכל

המכנסיים שמכסים את מבושיו רחבים מעט, עשויים בד שיפון תכלכל, ומתנפנפים בקלילות ברוח הנושבת מכיוון הים. הוא לא נותן לבד המתנפנף ונצמד לרגליו לבלבל אותו או לרוח החזקה להאט אותו. הוא מה שנקרא 'הולך עד הסוף'. ולא סתם אני אומר את זה, אני אומר את בוודאות ולאחר שבדקתי זאת איתו והוא אישר באוזניי באופן שאינו משתמע לשני פנים ש"הפעם אני הולך עד הסוף, אפילו אלוהים לא יוריד אותי מזה הפעם!".

שפם עבות נח מתחת לנחיריו. לעתים נדמה כאילו שיערות מהשפם מנסות לזחול אל הנחיריים, אולי כדי לנוח היכן שלח וחמים. לא פעם נדמה ששיערות מהשפם אולי באמת הצליחו לחדור לנחיריים, אך אז עולה התהייה האם אלו הן שיערות שפם שחדרו לנחיריים או שיערות נחיריים שיצאו להשתזף על השפם. כששאלתי אותו על העניין הוא דאג להבהיר לי שאצלו זה עניין של אידיאולוגיה – "שיערות הגוף, באשר יהיו, רשאיות לנהוג באופן חופשי לגמרי, רוצות שיערות מבית השחי לצאת לטייל לאורך שיערות הגב ולבלות יום או יומיים עם אחיותיהן שעל פי הטבעת, ברוכה תהיה היוזמה! מי אני שאמנע מהן להגשים את עצמן, לממש את יעודן". "אבל הן שיערות בית שחי, יעודן להיות שיערות בית שחי!", הקשיתי. הוא התייחס אלי בזלזול ונופף ידו בביטול (אני יודע זאת בוודאות משום שמדובר בתנועה שמטרתה להביע זלזול ולבטל אמירה של אחר או שמכוונים אותה כלפי זבוב או מעופף קטן אחר בכוונה לגרשם, והוא אחד שאפילו ברגשותיו של זבוב יסרב לפגוע ולכן, כדבריו, לעולם לא יגרש זבוב – "איך כיהודי אני יכול לגרש מישהו בגלל הגזע אליו הוא משתייך?", שאל אותי בהקשר זה).

זקן לא צמח על פניו כלל. זה הפתיע אותי מאוד מכיוון שבכל מקום אחר השיער צמח פרא וכנראה, בהתאם לאידיאולוגיה הנוקשה לפיה חי את חייו לא רק שהשיער צמח בכל מקום אלא הוא גם טייל ממקום אחד למשנהו וכך סביב הקורקבן ניתן היה למצוא גם שיער שהגיע מהחזה ועל אצבעות כף הרגל הימנית ניתן היה להיתקל מפעם לפעם בשיער גס שצנח מהגבות הכהות שלו. אבל כאמור, זקן לא צמח על פניו כלל. "אני לא מאמין שאתה מגלח את הזקן!", אמרתי לו כשסוף סוף הגיעה אלי ההכרה שזה בוודאות הפתרון היחיד האפשרי לתעלומת הלחיים החלקות שלו. חלקות אם לא מביאים בחשבות חצ'קון נודד אחד שנוהג להגיח אחת לשבוע-שבועיים בנקודה בולטת אקראית כלשהי על פניו, שכן חצ'קונים לא טורחים להופיע במקומות שאין עין שתבחין בהם, לבלות שם שלושה ימים ואז לדעוך ולהיעלם עד לפעם הבאה. "אמא שלך מגלחת יא בנזונה!", הוא ענה בלי להתבלבל או להתמהמה ואני ירדתי מהעניין, כי כשמישהו מתחיל לדבר על אמא שלך עדיף לך לשנות נושא ומהר. "אז מה אתה אומר על הפועל האלה?", שאלתי ואני די בטוח שקולי כמעט לא היה מפוחד. "כדורגל זה כמו צלחת קורנפלקס, השופט והקוונים – כפית, האוהדים – חלב, וכל השאר סתם אידיוטים, גם הפועל", פסק בהחלטיות. לא התווכחתי.

אז אני רואה אותו הולך ככה, הולך עד הסוף, בנחישות. השפם מתבדר ברוח, שיער הנחיריים יוצא להתבדר גם הוא, כי אין כמו בידור טוב, בייחוד בחינם. השיפון שלרגליו נצמד ומתנפנף, אבל הוא הולך, הולך עד הסוף וזאת, כאמור, כפי שהוא העיד בעצמו. נשארתי לעמוד במקומי כדי לצפות בו עושה את זה, הוא התרחק עוד כמה מטרים והגיע לנקודה שלו. כלומר הנקודה שלה. של הבחורה שהתאהב בה ואמרה לו שאין מצב. הבניין שבו גרה נראה כמו עשרות בניינים אחרים בעיר. ישן ומוזנח. "החצר מריחה כמו שתן", אמרתי. "ששש!", הוא עשה חצי סיבוב לכיווני ואיים עלי עם האצבע שלו שאשתוק. שתקתי. הוא נע בחצר כאחוז דיבוק, הלך מצד לצד, רחרח את האוויר. במקום מסוים נעצר, פתח את המכנסיים והשתין בנקודה שבה הבניין מתחבר לאדמה, לא רחוק מדלת הכניסה. כשסיים צעק לי "יאללה, מהר!" ורץ מחצר הבניין לרחוב במהירות שהפתיעה אותי, מלווה את הריצה בצחוק טיפשי של נערים מפוצצי נפצים, מותיר אחריו שובל של שיערות גוף שונות שכנראה ייעודן להישאר בזירת הפשע.

"עכשיו תסביר לי למה זה היה טוב בנאדם?", אמרתי כשסוף סוף נגמר לו האוויר והפסקנו לרוץ כמו מטומטמים ברחובות העיר. "חכה תראה מה יקרה בפעם הבאה שהיא תראה אותי", אמר ולא יסף. אחר כך אכלנו חומוס, הוא אכל את כל הבצל "בשביל הבחורות, הן לא יכולות לסרב לגבר שמדיף מבצל או שום ובגלל זה הן תמיד מבקשות ממך לא לאכול את זה, הן לא רוצות לאבד שליטה, זה ברור!". ברור אז ברור, לי היה ברור, ללא ספק היה לי ברור.

שבועיים אחרי כן פגשתי אותו מתחת לבניין של הבחורה הזו מילל כמו חתול מיוחם. לא רציתי להפריע לו אז לא אמרתי כלום, רק עמדתי שם והסתכלתי איך הבחורה מציצה במבוכה מבעד לתריסים בחלון דירתה וכעבור שניות ספורות מזמזמת באינטרקום אומרת לו "תעלה מאמוש! תעלה עלי!". הוא עלה. ברור שהוא עלה. נדמה היה לי שהוא אפילו הציץ מהתריסים וראה אותי עומד שם ליד הגדר שסביב חצר הבניין, אבל המשכתי לעמוד שם גם כשהתחילו הגניחות.

שלושה שבועות אחרי כן נאלצתי כבר להגיע לארוחת ערב שישי אצל ההורים שלי. כשנכנסתי אבא אמר לי שאמא במקלחת ותצא עוד מעט. כשיצאה מהמקלחת יצא איתה גם הוא, מנשק אותה על הלחי נשיקה מלווה בחיבוק חם והיא מלטפת את לחייו שהבהיקו כאילו זה עתה משחו אותן בשמן "מקסים אתה!", אמרה. "כוסית את!", אמר והוסיף קריצה לעברי לפני שהתיישב ליד השולחן במקום בו הונחה הצלחת בשבילו. התיישבתי גם אני ואכלנו כמו בכל ערב. הורי מאזינים ללהג הבלתי נדלה שנפלט מפיו ומתמוגגים. "אתה מבין את זה גדעון", פנה לאבי כשהגיע הקינוח, "אומרים לך ואהבת לרעך כמוך, זה לא רק כל התורה על רגל אחת אלא גם חובה מוסרית עליונה במעלה, אבל רק אנסה לעשות למישהו ביד וכבר יתנפלו עלי כל המנאייק!". שלושתם צחקו כמו היו מטורפים, היין נגמר, ואני לא סיימתי את המנה האחרונה בגלל שמצאתי בה שיערת שפם או נחיריים שייעודה בחיים לבלות אצלי בגלידה.