הימים עברו מהר ודוֹבי השתעמם לאט. ככה זה היה אז ושום דבר לא הצליח לשנות את זה.
אחרי כמה ימים, לא יודע בדיוק כמה, דובי החליט לאזור אומץ, להשתמש בכל הכוחות הנפשיים שהצליח למצוא בפינות הנידחות של נפשו התשושה, וגרר את עצמו למקום בו הגלים הופכים לקצף על החול, או במילים אחרות, פשוטות יותר, לנקודת המפגש בין הים לחול.
היתה זו שעת שפל והמרחק לנקודה המיוחלת היה רב. עד שהגיע הוא הספיק לדרוך על שלושה כוכבי ים בשלבי התייבשות שונים, עשרות קונכיות דוקרניות שכאבו לו ברגליים וגם כמה סרטנים קטנטנים צבטו לו את האצבעות. בשלב מסוים כמעט שהתייאש, אך מגע קריר של מים שליטף את כפות רגליו בישר לו שהגיע ליעדו. דובי הרגיש סחוט וגמור. הזיעה טפטפה ממצחו לאפו ומשם לקרקע. הוא החליט להתיישב וקרס על גבו על הקרקע הלחה. גלי הים מדגדגים את גופו, הופכים לקצף סביבו, מרטיבים את שיערו. דובי חייך ונרדם. הוא התעורר שעתיים מאוחר יותר, כשהגאות כמעט הטביעה אותו.
הימים המשיכו לחלוף מהר ודובי המשיך להשתעמם לאט. כמה מהמבקרים הקבועים במסעדה הקבועה התחלפו כבר וכמה התעתדו להתחלף בקרוב. דובי לא התעתד לעשות דבר מלבד להשתעמם.
כשזה סוף סוף קרה שוב ודובי חש משעומם לגמרי הוא החליט לאסוף את המסה העלובה שהיתה הגוף שלו וללכת עד קצה החוף, היכן שהסלעים הגדולים משתזפים בשמש כל יום.
השמש כבר כמעט שקעה ודובי היה לקראת סוף הדרך לאחר שהתמודד היטב עם פרות שנמנו על החוף, עם בחורות שהסיחו את דעתו מהמטרה ועם כדור קריקט שפגע בעוצמה בגבו והפילו על החול החם. הוא לא התעמת עם חובט הכדור, לא קרץ לבחורות המפתות ולא דרך על צואת פרות. רק המשיך בדרכו אל הסלעים הגדולים. כשהגיע כבר היה תשוש ומיוזע, אך לא משועמם כלל וכלל ולכן התלבט אם לחזור למקום הקבוע או לטפס על הסלעים. לאחר כמה דקות של התלבטות קשה מנשוא, החליט לא להחליט דבר והתיישב על הקרקע. רק התיישב ושמע קול אנושי למחצה קורא מכיוון הסלעים. הסתכל וראה שם קוף צווח ומקפץ, מחייך אליו. דובי החליט שזה יותר מדי וחזר למקומו.
אחרי כמה ימים, לא יודע בדיוק כמה, דובי החליט לאזור אומץ, להשתמש בכל הכוחות הנפשיים שהצליח למצוא בפינות הנידחות של נפשו התשושה, וגרר את עצמו למקום בו הגלים הופכים לקצף על החול, או במילים אחרות, פשוטות יותר, לנקודת המפגש בין הים לחול.
היתה זו שעת שפל והמרחק לנקודה המיוחלת היה רב. עד שהגיע הוא הספיק לדרוך על שלושה כוכבי ים בשלבי התייבשות שונים, עשרות קונכיות דוקרניות שכאבו לו ברגליים וגם כמה סרטנים קטנטנים צבטו לו את האצבעות. בשלב מסוים כמעט שהתייאש, אך מגע קריר של מים שליטף את כפות רגליו בישר לו שהגיע ליעדו. דובי הרגיש סחוט וגמור. הזיעה טפטפה ממצחו לאפו ומשם לקרקע. הוא החליט להתיישב וקרס על גבו על הקרקע הלחה. גלי הים מדגדגים את גופו, הופכים לקצף סביבו, מרטיבים את שיערו. דובי חייך ונרדם. הוא התעורר שעתיים מאוחר יותר, כשהגאות כמעט הטביעה אותו.
הימים המשיכו לחלוף מהר ודובי המשיך להשתעמם לאט. כמה מהמבקרים הקבועים במסעדה הקבועה התחלפו כבר וכמה התעתדו להתחלף בקרוב. דובי לא התעתד לעשות דבר מלבד להשתעמם.
כשזה סוף סוף קרה שוב ודובי חש משעומם לגמרי הוא החליט לאסוף את המסה העלובה שהיתה הגוף שלו וללכת עד קצה החוף, היכן שהסלעים הגדולים משתזפים בשמש כל יום.
השמש כבר כמעט שקעה ודובי היה לקראת סוף הדרך לאחר שהתמודד היטב עם פרות שנמנו על החוף, עם בחורות שהסיחו את דעתו מהמטרה ועם כדור קריקט שפגע בעוצמה בגבו והפילו על החול החם. הוא לא התעמת עם חובט הכדור, לא קרץ לבחורות המפתות ולא דרך על צואת פרות. רק המשיך בדרכו אל הסלעים הגדולים. כשהגיע כבר היה תשוש ומיוזע, אך לא משועמם כלל וכלל ולכן התלבט אם לחזור למקום הקבוע או לטפס על הסלעים. לאחר כמה דקות של התלבטות קשה מנשוא, החליט לא להחליט דבר והתיישב על הקרקע. רק התיישב ושמע קול אנושי למחצה קורא מכיוון הסלעים. הסתכל וראה שם קוף צווח ומקפץ, מחייך אליו. דובי החליט שזה יותר מדי וחזר למקומו.
הימים עברו אפילו מהר יותר מאז שהקוף עקב אחרי דובי ונצמד אליו לכל מקום שדובי הלך, ואילו דובי, דובי השתעמם אפילו לאט יותר מהרגיל. כי בכל זאת, כמה אפשר להשתעמם בחברת קוף.
המבקרים החדשים שהגיעו לחוף של דובי הכירו אותו בזכות הקוף והישנים, שעזבו לא מכבר, סברו שדובי איבד את זה לגמרי. לחשושים התחילו להישמע ברחש בכל מקום אליו דובי הגיע. לחשושים בכל פינה. חיוכים וצחוקים נסתרים מאחורי גבו. כמו בכל מקום, גם כאן, זה התרחש. טבע האדם הוא טבע הקוף, חשב דובי, שהתחיל כבר להשתעמם כדבעי ולכן החליט להחזיר את הקוף לסלעים.
דרכם היתה קשה, הפרות היו ערניות מדי, הבחורות היו מפתות מדי, שחקני הקריקט היו אכזריים מדי והקוף היה כבד וחם מדי. דובי, שסחב את הקוף על גבו הזיע יותר מרגיל והתנשף בעוצמה כזו שגרמה לו לחשוב שכל נשימה היא האחרונה שלו, מה שבוודאי היה נכון אילו היה ממשיך ללכת, אך הוא נאלץ להפסיק כיוון שהגיע ליעדו. הסלעים שכבו שם כרגיל, משתזפים תחת קרני השמש ודובי סימן לקוף לחזור לסלעים. בתחילה הקוף סירב והתחיל לצרוח בניסיון לסחוט את דובי רגשית. אבל דובי הוא לא אחד שנסחט בקלות ובטח שלא נסחט רגשית ורק המשיך לדרוש מהקוף לחזור לסלעים עד שהקוף נכנע וקפץ לסלעים. כשדובי הסתובב והתחיל ללכת בחזרה הוא הרגיש חבטה בגבו. הקוף השליך עליו אבן אחת ובידו היתה כבר אבן נוספת. את הדרך חזרה דובי עשה בריצה.
כנראה שעבר כבר יותר מחודש. שלושים ימים או יותר שחלפו על פניו של דובי במהירות כזו שאתמול נראה לו כבר כמו מחר. אבל דובי לא משתעמם בקלות ולכן הוא נשאר שם עוד כמה ימים וגם כמה ימים נוספים אחר כך.
באחד הימים שבהם חש משועמם עשה דובי מעשה והתחיל לשוחח עם תייר מארגנטינה שדיבר באנגלית גרועה כמו של דובי, שלא רק שלא ידע לדבר אנגלית כל כך טוב, אלא היה חלש במילים באופן כללי ובפרט באותו זמן משום שלא דיבר עם איש מלבד הקוף בשבועות הרבים שחלפו מאז הגיע לשם.
קרלוס אמר לדובי שהוא מאוד רוצה להיות בירושלים ולשחות בים המלח. דובי גמגם שסתם משעמם שם ויותר טוב כאן, כי קשה מאוד להשתעמם. קרלוס אמר שגם הוא מאוד אוהב חמורים ואפילו יש לו חמור גדול ואפור בחצר הבית שלו בארגנטינה. דובי לא ניסה לתקן את אי ההבנה, כי גם הוא מאוד אהב חמורים. בסוף השיחה הסכימו השניים להיפגש שם למחרת כדי לשתות יחד בירה ואפילו התחבקו כשנפרדו ודובי חשב לכמה רגעים איזה חמים הם הדרום אמריקאיים האלה, ואיך אין פלא שהם סופרים כל כך מעולים. למחרת קרלוס לא הגיע, וגם לא ביום אחרי או ביום שאחריו, ודובי שתה לבד ושתק וחשב על השיחה שהיתה לו עם קרלוס ולא השתעמם אפילו לרגע כי לנגד עיניו הים היה כחול ועמוק ובשמיים נצנצו כוכבים רבים יותר משהוא יכול היה לספור.
אחרי חודשיים בערך, שהרגישו לדובי כאילו הם נמצאים לפניו ולא מאחוריו, דובי חש שוב בשעמום מבצבץ בתעלות נפשו. עקב הצלחת השיחה עם קרלוס החליט למצוא תייר מארץ לא דוברת אנגלית ולשוחח איתו. איתרע מזלו וסביבו נמצאו רק תיירים דוברי אנגלית מעולה במבטאים נהדרים ובין כולם הצליח לשמוע רק תיירת אחת בעלת מבטא צרפתי.
דובי החליט לנסות והתחיל בסיפור קצר על מגדל אייפל ואיך הוציאו אותו משם בכוח כי סרב לרדת אחרי שהודיעו כבר על סגירת האתר. התיירת צחקה ואמרה שהיא מקוויבק. דובי ידע שזה בקנדה ולכן התעצב מעט. אף פעם לא הייתי באמריקה, אמר דובי. סופי אמרה שזה לא נורא, כי היא אף פעם לא היתה בישראל, ואולי מתישהו, בדרך חזרה מכאן, היא תעבור בישראל והוא יעבור בקנדה. דובי אמר שאם זה יהיה בדרך חזרה מכאן, אז זה יהיה ממש חבל, אלף, בגלל שהם כבר לא יהיו כאן, ובית, בגלל שאז הם יפספסו אחד את השנייה, כי כל אחד יהיה בארץ אחרת. סופי שוב צחקה, ודובי חשב שזה סימן טוב שהיא צוחקת ממנו ולא עליו, והוא הרגיש שזו שיחה שעשויה להפוך את החיים שלו ללא-משעמים לנצח בערך.
כשהערב הגיע לסופו והשיחה הגיעה לשלב שבו כל אחד מהצדדים מנסה למצוא משהו לומר כדי למשוך עוד כמה דקות של ביחד, סופי פיהקה פיהוק עמוק וגדול שגרר אחריו פיהוק של דובי, שהיה עמוק וגדול עוד יותר, ואז שניהם כבר צחקו, כי שניהם היו עייפים. וסופי אמרה שהיא לא מאמינה שהם נשארו ערים כל הלילה ושעכשיו היא בחיים לא תצליח להתעורר בשש. ודובי ענה שזה בסדר, כי הוא בכלל לא חשב שהם יעשו סקס. שניהם צחקו, סופי בגלל שהיא הבינה שהיתה פה אי הבנה ודובי בגלל שהוא הבין שעדיף לו לצחוק. הם התחבקו חיבוק כזה ענייני של פרידה, שלא היה שונה בכלל מהחיבוק שהיה בינו לבין קרלוס, חוץ מזה שלרגע אחד הלחי שלו נגעה בלחי שלה והמגע היה כל כך רך ונעים, שאפילו אם הם לא יתראו יותר לעולם הלחי שלו תזכור את המגע הזה עד סוף חייו.
והזמן חלף והימים עברו והם לא התראו יותר לעולם, כמובן, אבל דובי לא הצטער והמשיך להסתכל על הים ולחשוב על השיחה שהיתה בינו לבין סופי ועל החיבוק בינו לבין קרלוס, וכשהשתעמם מהחשבות האלה חשב על השיחה שהיתה בינו לבין קרלוס ועל החיבוק בינו לבין סופי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
eranitay@gmail.com