נייקי

נייקי רץ עכשיו על החול החם. הוא רץ יחף והחול בוער בין אצבעותיו. כדורי גומי שורקים מעל לראשו, מפספסים אותו במילימטרים בודדים. נייקי מתנשף ומיוזע רץ על החול החם ומנסה לחמוק מכדורי גומי של שחקני מטקות חופים, כפות רגליו שרופות כבר לגמרי. ייתכן שדרך כבר על עשרות בדלים בוערים, אבל הוא ממשיך לרוץ, להזיע, להתנשף. מישהו צועק עליו. מישהו אחר צוחק. מישהי מלקקת גלידה באופן שמסיח את דעתו לרגע וגורם לו למעוד. נייקי מצליח להימנע מנפילה וממשיך לרוץ. הוא יחף בגלל אמא שלו, שמתה כבר מזמן והחליטה לקרוא לו על שם חברת נעלי ספורט ידועה. בהתחלה רצתה לקרוא לו סווש, על שם הסמל המסחרי של החברה, אבל הרשם במשרד הפנים סירב לרשום זאת, אז היא קראה לו נייקי, כמחאה. מחאה על מה? לא ברור. ועכשיו היא כבר מתה משהו כמו עשר שנים ואין אף אחד שיכול לדעת. אפילו לא אבא של נייקי, משום שבקושי היה מעורב בהחלטה הזאת על שם בנו. כמו תמיד גם אז היה עסוק אביו של נייקי בחיפוש אחר אוצרות לאורך החוף. כשהגיעו לחוף להודיע לו על הולדת בנו הוא בדיוק מצא שעון ישן ומקולקל קבור בחול. גם עכשיו, עשרים שנים אחר כך, נזכר האב בערגה איך שני דברים טובים יכולים לקרות לבנאדם אחד באותו יום.

נייקי רץ עכשיו לאורך קו המים, מנסה לצנן את כפות רגליו הדואבות. הוא רץ ומזיע ומתנשף והמים מתיזים לכל עבר, מרטיבים את רגליו שהורסות בדרכן ארמון חול, ילד בוכה, אב צועק, אם נראית סקסית מספיק כדי לגרום לנייקי לטבול את כל גופו במים. הוא טובל ויוצא בריצה, ממשיך בריצה המטורפת לכיוון דרום. עוד מעט זה יפו. ריח המנגל עולה באפו. הוא רץ על גחלים. בליבו גחלים. במחשבתו זעם ותאווה. הוא רץ כי כמו בבדיחה הידועה, אין לו כבר כוח ללכת.

על החוף, לא רחוק מנייקי, הולך אחד זקן עם גלאי מתכות. מאזין לצפצופי האדמה. גפרור שרוף, שכבר שכח מתי בעבר הוא בער. הוא הולך בצעדים קטנים, יחף. נייקי מתקרב אליו, מאט את קצב הריצה, אך קצב הנשימות נשאר מהיר, כמו גם קצב הטפטוף על מצחו. הזקן נועץ מבטו בחול, לא מבחין בצעיר שמתקרב עד שנייקי נוגע בכתפו. הזקן ניעור כמו משינה עמוקה, כמו היה קבור בחול וכעת הוא מנער אותו מעליו. כלב זקן שיצא מהים רץ לידם, נובח ומטפטף על החול. הכלבים יודעים להיות מאושרים גם כשכבר אין סיבה, אומר הזקן, מלטף את הסחבה המריירת. נייקי מתבונן בזקן שניות ארוכות במבט מלא רחמים. הבחורה של הכלב מגיעה, מדברת אל הכלב ברכות, מתכופפת כדי ללטף וחושפת כך ששני הגברים שוכחים מה נאמר. כשהכלב ואשתו מתרחקים הם צוחקים ומתחבקים. אז מה אתה רץ ככה, שואל הזקן, איך אפשר למצוא משהו במהירות הזו? לא כולם מחפשים כמוך, זקן. לא כולם יודעים שהם מחפשים כמוני, עונה הזקן והצעיר מהנהן, הוא יודע שזה חסר סיכוי, אבל בכל זאת הוא מתחיל לדבר. הם הגיעו. מי? אתה יודע מי, אמר נייקי והזקן הפסיק לחייך כמעט מיד. איפה הם עכשיו? הם מחכים מחוץ לבניין. אז אין ברירה, אומר הגפרור הכנוע ומוסר את הגלאי מתכות לבנו. תשמור עליו והוא ישמור עליך. אבא, המכשיר הזה לא עובד כבר שנים. אני יודע, אומר האב, אין מה לעשות. הוא מושך בכתפיו ומושיט את הידיים לצדדים להמחשת חוסר האונים שלו. אנחנו סך הכל אנשים, הוסיף והתרחק משם.

נייקי רץ עם מגלה מתכות בידו. הוא רץ לאט ויחף. המכשיר הישן כבד והקצוות השבורים שלו שורטים את בטנו. כפות רגליו נחרכות כשהן באות במגע עם המדרכה ואין מילימטר צל להצלה. אבל נייקי ממשיך לרוץ במהירות מרבית, שזה די לאט יחסית למהירות בה רץ קודם לכן, אבל בכל זאת מהר מספיק כדי שאנשים שעומדים ברמזור ישמעו סווש כשהוא עובר על פניהם. קשישה אחת רודפת אחרי המטפחת שהעיף מראשה. הפיליפינית שלה מקללת בשפה לא מובנת. אולי זו עברית. נייקי רץ כי הוא יודע שעוד מעט זה יקרה ועוד מעט אחרי כן יהיה כבר מאוחר, וגם כי הוא יודע שהבית קרוב. אז הוא רץ ופונה ימינה היכן שצריך לפנות ימינה ואז הוא פונה שוב ימינה ונעצר לא רחוק מהבניין שהיה ביתו. שם, בין העמודים, הם עמדו עם הזקן. שלושה גברים קשוחים שלבושים חם מדי לעונה הזאת של השנה. על מצחו של אחד מהם מבהיקים אלי זיעה. הם לא שונים בהרבה מאלו שעל מצחו של נייקי, אבל בכל זאת שונים לגמרי. נייקי רץ ולכן הוא מזיע. הגבר בחליפה חורפית מדי לא רץ לשום מקום. רכב השרד השחור על המדרכה ליד הביא אותם לשם עם מזג אוויר מעולה תוצרת גרמניה.

הגבר המזיע מדבר אל הזקן, מציג לו ניירת כלשהי. השניים האחרים רק עומדים ונראים מאיימים. הזקן נראה מובס, תשוש, עייף, שרוף לגמרי. ברגליים יחפות מספיק שידרכו על כף רגלו בנעליהם הבוהקות כדי שיגמרו אותו. הוא מתנשף, מזקנה, מחייך, מזקנה, מרייר מזקנה ונייק מובך, אפילו ממרחק, מחליט להמשיך לרוץ, העיקר לא לראות. רץ ומשאיר שם את הזקן והמכשיר. כשחזר אחרי חצי שעה מצא בין העמודים רק שלולית מי ים קטנה, ומפח האשפה הירוק ראה את המגלה מתכות מבצבץ, משמיע צפצוף ארוך.

נייקי כבר חיטט בפחי אשפה בעבר ולמען מטרות נעלות פחות. הוא הוציא את המכשיר ואת הזבל שהיה תחתיו. פסולת מתכתית כלשהי. לא משהו ששווה משהו, אפילו לא לזקן. ובכל זאת הוא לקח את זה ויחד עם המכשיר ירד לכיוון החוף, בהליכה איטית, כפות רגליו אדישות כבר למדרכה הלוהטת, לחול הבוער, לכדורי הגומי, לכלבים הזקנים, לגברים המקללים, לנשים השופעות...