הרחובות המטונפים, הקשישים המבאישים, היללות המביכות, חלקן מפיו שלו, לא האטו אותו בדרכו לשם. הכלבים המחרבנים, הרוכבים המקטרים, המעשנים המעשנים, והוא ביניהם, לא הבעיתו אותו כלל. הוא לא ראה אותם, רק המשיך ללכת. איזה בנאדם, יא אללה. איזה איש. הוא הולך והולך, לא רואה כלום. רק הולך. ועוד מהר הוא הולך. מהר כמו הרוח, כמו המים, כמו האש, כמו... כמו איש שהולך מהר ככל שהוא יכול ללכת מהר מבלי להיראות מגוחך כמו האתלטים בתחום ההליכה המהירה, אבל מספיק כדי להיראות מגוחך בדרכו שלו. וזו חתיכת דרך, הדרך שלו, שלושה או ארבעה קילומטרים לפחות.
הוא נעצר רק כשהגיע לשם. נעצר ונעמד מול הבית הישן, קירותיו מתקלפים, עמודיו מתפוררים. כמעט שלא נותרו תריסים על החלונות, ועם זאת, לא ניתן לראות דבר מהמתרחש בתוך הדירות. כל כך חשוך שם, אפילו חשמל לא מצליח להאיר את החדרים. מי יודע בכלל אם יש שם חשמל.
הכובע המרופט שעל ראש מתנדנד ברוח הנושבת מן הים. הוא תופס אותו בידו האחת ובידו השניה מסדר את האשכים, שיצאו לגמרי משליטה בעת ההליכה המהירה ונדבקו בצורה לא נעימה למדי לירכיו המיוזעים.
מכנסיו, קצרים וירוקים, דבוקים גם הם לירכיו. חולצתו, סווטשירט ארוכה ואדומה, ספוגה בזיעה, מצדיקה את שמה, דבוקה לגופו. הוא יודע ששיעור היתר על כתפיו, וגבו, ובטנו, וחזהו, הוא אחת הסיבות המכריעות להזעה המוגזמת הזו. אולי, הוא חושב לרגע, גם לעובדה שהוא לבוש בסווטשירט באמצע יולי יש השפעה כלשהי על כך. אולי גם להליכה המטורפת הזו יש השפעה מסוימת. הוא מבולבל. חם לו והטינופת ברחוב שמאחוריו, האשפה בעיר שסביבו, המכשפות המכושפות, הדרקונים הארורים, כולם יכולים לקפוץ לו עכשיו כשהוא עומד מול הבניין העלוב הזה.
הוא נשאר לעמוד שם עוד דקות ארוכות, סובל מהבריזה המערבית שמצננת את גופו. בידו האחת אוחז את כובעו ובידו השנייה מושך את חולצתו במהירות במטרה לאוורר את הגוף. משיכה, רוח נכנסת אל מתחת לחולצה, חזרה, רוח נושבת אל מחוץ לחולצה לוקחת איתה צחנה שהוא מכיר היטב. כשהוא מסיים להתייבש הוא נכנס פנימה. אין אינטרקום בבניינים הישנים האלה. בתוך המבנה קריר יותר. הוא עולה במדרגות בנחישות פחותה מזו בה הלך בדרכו הנה. לבסוף הוא ניצב מול דלת מספר שש. דלת עץ מתפוררת, אכולה, רקובה, מסריחה אפילו. הוא אוהב את הסירחון הזה. הוא דוחף את הדלת, היא פתוחה והוא נכנס.
הדירה חשוכה, אפלה, קרירה יותר מחדר המדרגות, רוח מערבית נושבת מבעד לתריסים השבורים, שורקת שריקה נעימה שמזכירה לו ילדות. הוא מתיישב על הרצפה הקרה בסלון הטחוב. האישה השמנה שרובצת על הספה הקרועה גונחת לעברו משהו. הוא גונח לעברה חזרה משפט עייף ונשכב על הרצפה. היא ממלמלת כמה הברות לא ברורות. הוא נאנח ומתייפח. היא מחרחרת, נוחרת אולי, משפשפת את ידיה השמנוניות זו בזו והחיכוך נשמע לאוזניו כמו יצירה של שופן, עד כדי כך הוא רגוע. הוא נושף לאט, נושף בעוצמה, נושף בלי לשאוף. השמנה מעבירה משקל מישבנה הימני וישבנה השמאלי, הספה חורקת, היא גם. הוא מסיים לנשוף ונעלם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
eranitay@gmail.com