משחק לא מכריע

מאיר נכנס במהירות ומשאיר אחריו את דלת הכניסה פתוחה. זה לא משנה, הדלת הזו ממילא פתוחה תמיד. כך אני אוהב את הדלתות שלי. פתוחות. הוא זורק עצמו על הספה לצדי ומתחיל לדבר. מספר לי על ההיא שהכיר אתמול בסיור שערך לכמה תיירים צרפתים ביפו העתיקה. היא לא היתה חלק מהסיור, סתם במקרה עברה שם לידם והחליטה להצטרף כדי לשמוע. הוא הסתכל עליה והיא עליו ואחרי שנגמר הסיור והצרפתים הלכו לבזבז את הכסף שלהם על מזכרות יקרות, הוא והיא ירדו לחוף הים ואחרי כמה בירות היא ירדה לו ואחרי זה נעלמה. הוא הסתובב איתה בראש מאותו רגע והיא נכחה שם בכל זקפה אקראית שקיבל. והוא קיבל הרבה זקפות אקראיות מאז שפגש בה. לפחות פי שלושה וחצי יותר מהרגיל. אז הוא מסתובב מהבוקר ביפו העתיקה, נצמד לתיירים צרפתים ולתיירים לא צרפתים וסתם לרוכלים או אנשים אחרים שמטיילים ביפו העתיקה, אפילו שהוא יודע שאין מצב שהיא תחזור לשם גם היום. אחרי זה הוא יורד לים ונשכב על החול במקום שהיא ירדה לו. הוא נשבע שיכל להריח אותה שם, על החול. כל כך חזק הוא מרגיש אותה, שעקבות הריח שלה מורגשות על ידו גם יום אחרי כן. והוא משתגע, פשוט משתגע ולא יודע מה לעשות. ולא בגלל המציצה, אלא בגלל הבחורה. הוא מוכן לוותר על סקס איתה או עם כל אחת אחרת לכל החיים אם יקרה מקרה והם יוכלו להיות ביחד. ואני מסתכל כל הזמן הזה עליו ולסירוגין בטלוויזיה, כי משדרים את המונדיאל, ולא שזה מעניין כל כך כמו שזה עושה אותי חלק מהאנושות. ברור, גם לחרבן בבוקר עושה אותי חלק מהאנושות, אבל משהו במונדיאל מרגיש לי יותר תרבותי. ובגלל שהכל משודר בהיי דפינישן אני רואה את אגלי הזיעה נוטפים מפניו של מסי ומריח את הזיעה שנוטפת ללא הרף מגופו של מאיר, והשידור הופך יותר טוטאלי.

"אתה תמצא אותה, ואפילו לא תצטרך לוותר על סקס", אני אומר לו, אבל הוא לא מצליח להירגע. הוא קם ויושב וקם ויושב, ומתרוצץ סביב דירת החדר שאני גר בה. הוא לוקח בירה מהמקרר ומתיישב לראות את המשחק, כי אמנם להיות מטורף מאהבה גורם לך להרגיש חלק מהאנושות, אבל להיות מטורף מכדורגל מרגיש קצת יותר שפוי.

אחרי שריקת המחצית נכנסת סיגל בפנים סמוקות מחום ואומרת "איזה חום". מאיר ממשיך להזיע גם במזגן, כי הטירוף והאהבה מחממים את הלב. סיגל מתיישבת על המיטה מצד שמאל שלי. מאיר מתיישב עם הבירה מימיני על הספה. ככה זה, שני אנשים יכולים לשבת על אותו רהיט ובשביל אחד זה ספה ובשביל אחר זו מיטה. אנחנו שותקים קצת ואז היא מספרת שהיה לה יום מעצבן בעבודה. מהימים האלה שכולם עושים יד אחת כדי לעצבן אותה ונראים מה זה מרוצים כשזה מצליח. אז היא התעצבנה עוד יותר, כי זה ממש מעצבן כשכולם מרוצים כשלך רע. ולמה רע לה כל כך, אני שואל. אז היא מספרת שזה בגלל הדו"ח שקיבלה. מאה שקל בגלל קקי של מישהו אחר. היא עמדה ברחוב ודיברה עם שאול, מכר מהתיכון שכל כמה חודשים יוצא לה לפגוש במקרה ברחוב והוא מספר לה כמה נהדרים החיים שלו, כדי שתוכל להתבאס מכמה עלובים החיים שלה. ביד אחת היא החזיקה את הרצועה של חווה וביד השניה את הסיגריה. וחווה רחרחה איזה קקי שכלב אחר השאיר על הרצפה ובדיוק עבר פקח והשאר זה היסטוריה. והמניאק, שאול, אמר לפקח שהוא לא שם לב אם זה חווה עשתה את זה או שזה היה שם כבר לפני כן, כמו שסיגל טענה. כששאלה אותו מה אכפת לו להגיד, אפילו סתם, אפילו אם לא באמת ראה, הוא אמר שזו קארמה רעה לשקר. והיא, מה היא מבינה בקארמה, אמרה לו שהוא חתיכת חרא והלכה משם. אז ככה התחיל היום שלה, ואיך יום כזה יכול להמשיך אחרת מלבד מעצבן, נכון? נכון, אני אומר, בגלל שקארמה לפעמים פועלת בדרכים משונות, ויום שמתחיל רע ממשיך רע ומי שעושה רע נהיה לו טוב, ומי שטוב לו רע לו. והכי טוב פשוט לא לעשות כלום, זו הרי התכלית, להתעצל כמה שיותר ולהתבטל באופן מיטבי.

עם שריקת הפתיחה של המחצית השניה אני מניח את היד שלי על מותניה. הגופייה הדקיקה שלה נצמדת לגופה בשל הזיעה שספגה. ריח הזיעה מגיע לאפי ומוסיף נופך סקסי לאירועים שעל המגרש. כי מונדיאל זה אירוע סקסי, ולהרגיש חרמנות זה להרגיש חלק מהאנושות לא פחות, ואפילו יותר, מלהתעטש.

בדקה השבעים ושש מאיר נשבר. הוא זורק את הבקבוק בזעם לפח, אומר "אני לא יכול יותר לשבת ככה בלי לעשות כלום" ויוצא מהדירה בזעם, טורק את הדלת אחריו. אין דאגה, אני אומר לסיגל, הדלת לא נטרקת, היא עדיין פתוחה. תמיד היא פתוחה. "בכלל לא דאגתי" היא עונה ואנחנו מתנשקים על המיטה. עד הדקה השמונים ושלוש אנחנו גומרים, מתנשפים, מיוזעים. חוויית המשחק המושלמת, אני אומר. היא צוחקת ואנחנו נשארים בשתיקה וליטופים עדינים עוד שמונה דקות ושתי דקות תוספת זמן עד לשריקת הסיום.