הכוס נפלה בהילוך איטי כמו בסרטים והתרסקה למאות חתיכות קטנות, שהתפזרו לכל עבר. ראיתי את הפנים של אמא מאדימות מזעם ואת פיה נפער לשחרר צעקה. סיגל נעמדה על הכסא שלה והתחילה לבכות. דאלי נבחה בהיסטריה תוך הליכה ברוורס הרחק ממקום האירוע, כאילו אין לה כל קשר לעניין. ידעתי שהכל תלוי בתגובה של אבא, אבל חששתי להסתכל. חיכיתי לשמוע מה הוא יגיד. אבל הוא לא אמר כלום, רק גיחך מן גיחוך כזה שהפך אט-אט לצחוק גדול.
כשאבא צחק כולנו צחקנו. כולנו זה אומר שאמא התחילה לצחוק את הצחוק המתגלגל שלה שהחליף באופן מיידי את צעקותיה על דאלי, שהפילה את הכוס מהיד שלי משום שרצתה גם לאכול כמו בני האדם. זה אומר שסיגל התחילה לקפץ על הכיסא ולמחוא כפיים בצחוק גדול לאור המהומה הגדולה שהתעוררה במהלך ארוחת הערב השגרתית של המשפחה. אפילו דאלי שינתה את סגנון נביחותיה כך שנשמע דמיון מסויים בינן לבין צחוק של אדם מבוגר שעישן יותר מדי סיגריות בחייו. רק אני לא צחקתי, חייכתי, הרגשתי משועשע מהאירוע, אבל משהו לא היה בסדר. כף הרגל שלי נרטבה מהמים שהיו בכוס וכשהתכופפתי לנגב אותה עם נייר סופג מהשולחן ראיתי שהיא מדממת נורא. ממש קרוב לבוהן של רגל ימין נתקעה חתיכה גדולה מהכוס, זקופה כזו, כמו פסל מזכוכית, רועדת בגלל הרעידות של הרגל אבל לא נופלת, נעוצה חזק בבשר ומסביבה דם נשפך וכיסה את כף הרגל.
הכל נהיה שקט באותו הרגע ועולמי הסתחרר עלי. התעוררתי עם כאב עמום בראשי, שהסיח את דעתי מהכאב החד שחשתי ברגל. הסתכלתי סביבי וראיתי שאני על הספה בסלון ולידי דאלי, מכשכשת בזנבה ומחייכת אלי. ליטפתי אותה ואחר כך ליטפתי את ראשי, הרגשתי את הבליטה במרכז המצח, כנראה שהתעלפתי לרגע והניחו אותי על הספה. לרגע נלחצתי פן אלכלך את הריפוד הבהיר של הספה החדשה ובגלל זה מיהרתי להוריד את הרגליים לרצפה, דבר שמאוד הצטערתי עליו, כיוון שהסב לי כאב נוראי ברגל הפצועה, שכעת שמתי לב לכך שהיא חבושה בתחבושת לבנה עם כתם אדום במרכזה, איפה שהזכוכית היתה נעוצה קודם לכן.
הבית היה שקט נורא ולא ראיתי שום סימן לבני המשפחה. אולי טיפלו בי והלכו לישון. מפתיע שלא לקחו אותי למיטה והשאירו אותי לישון בסלון. בפעם הקודמת שהתעלפתי זה קרה בעקבות ריצה מאומצת בחופש הגדול האחרון. אבא החליט שאני צריך להכנס לכושר לקראת הלימודים בתיכון, כי אחרת אהיה הילד הכי חלש בכיתה ובשיעורי ספורט וגדנ"ע כל הבנים יצחקו עלי וכל הבנות יעדיפו להיות עם החזקים. הסברתי לו בפעם המיליון בערך שהיום קוראים לזה שיעור התעמלות ושיעור של"ח ושבבנות אני ממילא לא מתעניין במיוחד, אבל הוא כבר לא הקשיב והתחיל לתאר את תכנית האימונים שלי, תוך שהוא רושם אותה על נייר: כל יום יתחיל בריצה של אלפיים מטר, כשבסופן נתאמן בכל יום על קבוצת שרירים אחרת. ביום ראשון נאמן את הבטן, לפחות שלושה סטים של שלושים כפיפות בטן. ביום שני ידיים. ביום שלישי רגליים. ביום רביעי שוב בטן וביום חמישי שוב ידיים. הנהנתי בעייפות לאורך ההסבר וקיוויתי שירד גשם כל החופש הגדול בשביל שלא נוכל לרוץ.
כמובן שגשם לא ירד. אפילו טיפה אחת לא נפלה מהשמיים וביום ראשון הראשון של החופש הגדול יצאנו אבא ואני לריצת אלפיים מטר בשבע בבוקר. לא היה לנו מסלול ברור שאורכו אלפיים מטר, אבל אבא אמר לי לא לדאוג ולרוץ אחריו, הוא יודע בדיוק כמה מטרים עברנו גם בלי למדוד. אחרי כמה דקות של ריצה התחלתי להתנשף במהירות קיצונית וניסיתי להגיד לאבא שנראה לי שכבר עברנו אלפיים מטר ושבכלל אני חושב שאנחנו רצים מהר מדי. הצלחתי להגיד אבא לפני שהתעלפתי והתעוררתי על המיטה שלי עם בלוטה בצד ימין של הראש וחבלות על הידיים והרגליים. אמא ישבה לידי על המיטה ושאלה בדאגה אם אני בסדר. אבא עמד מאחוריה ואמר שאני חסר תקנה ושאינו מוכן לצאת איתי שוב לאימונים כי מצבי הגופני כל כך ירוד שאין לי שום סיכוי להכנס לכושר, לא משנה כמה אימונים אעבור. כאב לי הראש וכאב לי הגוף ואמא ליטפה אותי ואמרה שזה בסדר ושלמזלי בימינו יותר חשוב להיות חכם ומוכשר, כמו שאני, מאשר חזק ואתלטי כמו שאבא היה כשהיה צעיר.
כשאבא היה צעיר הוא היה שיאן המחוז בריצת מאתיים מטר ומאז הוא מזכיר זאת בכל פעם שמישהו מדבר על ספורט. היתה פעם אחת שנסענו במונית לבית חולים כדי לבקר את סבא של אמא שכבר היה חולה וחלש, למרות שכשהיה צעיר הצטרף לפרטיזנים ונלחם נגד הנאצים. היינו במונית אני ואבא וסיגל שישבה לאבא על הברכיים וזמזמה כל הדרך איזה שיר ילדים שלמדה בגן אבל לא זכרה כל כך את המילים שלו. ירד גשם חזק מאוד בחוץ וגם קצת ברד והנהג במונית הגביר את הווליום של הרדיו כדי לשמוע טוב יותר את משחק הכדורסל של מכבי תל-אביב. אבא שנא את מכבי, הוא תמיד אמר שהפועל היא הקבוצה הנכונה ושאם לאנשים היה שכל בארץ כולם היו פועלים עם דגל אדום, אבל כשהיינו במונית הוא כנראה העדיף לא להגיד את זה בשביל לא להעליב את הנהג, שנראה שהוא מאוד מתעניין במשחק של מכבי. במקום זה אבא התחיל לספר לנהג שגם הוא היה פעם ספורטאי מצטיין ואפילו שיחק בנבחרת הכדורסל הצעירה של הגליל העליון, אבל וויתר על חלומו להיות ספורטאי מקצועי בשביל ללכת להלחם בצבא ושאחרי הצבא כבר מיהר להתחתן, להביא ילדים ולמצוא עבודה. הנהג הנהן וחיכה שאבא יסיים לדבר כדי לחזור ולהגביר את הווליום של המשחק.
רציתי ללכת לחדר, אבל לא יכולתי לדרוך על הרגל הפצועה, הכאב היה בלתי נסבל. ניסיתי לקפוץ על הרגל השניה, אבל כל קפיצה כזו היתה מלווה בכאבים משום שהרעידה את הרגל הפצועה. נתקעתי על הספה. גם ניסיונותי לשלוח את דאלי לקרוא לאבא או אמא לא עזרו. דאלי לא הבינה מה אני רוצה ממנה ונשארה לחייך ולהתנשף עם הלשון מתנדנדת לה מחוץ לפיה, כשריר נוטף ממנה על רצפת הסלון. אם הייתי מתחיל לבכות בוודאי היו מגיעים ההורים בריצה לראות מה לא בסדר, אבל אם הייתי מתחיל לבכות הייתי מוכיח עד כמה אני עדיין ילד קטן שלא מסוגל להסתדר בעצמו. לא הרשתי לעצמי לבכות, אפילו שרציתי, בדיוק כמו שלא הרשתי לעצמי לצעוק, אפילו כשממש כאב לי הפצע. השלמתי עם זה שאני תקוע על הספה עד הבוקר וניסיתי להרדם.
כל מיני מחשבות הסתובבו לי בראש בזמן שעצמתי עיניים וחיכיתי לחלומות. חשבתי שזה יהיה ממש מגניב אם תשאר לי צלקת אחרי שהפצע יעבור. חשבתי שאלך בים בעוד שנה או שנתיים ומישהו יראה את הרגל עם הצלקת ויגיד לי לבוא לשחק בסרט פעולה שהוא מביים ובדיוק צריך שם נער לתפקיד של האיש הרע וככה עם הצלקת אני מושלם לתפקיד. אחרי שאני אעשה את הסרט והוא יצליח מאוד אני אהיה מאוד מפורסם ועשיר. כל מי שהיה איתי בבית ספר יגיד לחברים שלו שהוא למד איתי, חלק מהם יוכלו להגיד שהם ממש דיברו איתי אפילו. הבנות יצטערו שהעדיפו את חברת הבנים החזקים יותר ויגידו אחת לשניה שזה ממש חבל שלא יצא להן לדבר איתי כשעוד לא הייתי מפורסם בכלל. בכסף שארוויח אקנה בית חדש, לא רחוק מהבית של ההורים, ואקנה לי בריכה ופלייסטיישן 3 ומחשב חדש וטלוויזיית פלזמה גדולה, כמו שההורים של אורי מהכיתה שלי קנו להם לסלון. ואז בגלל ההורים של אורי חשבתי על ההורים שלי, שאין להם הרבה כסף כמו ההורים של אורי. אבא של אורי מנכ"ל ועושה ים כסף, בירוקים, ככה אורי אומר. אמא של אורי עושה קניות כל יום ואורי, שהוא בן יחיד, רק מקבל מתנות כל הזמן. אבא שלי, לעומת זאת, לא מרוויח הרבה, הוא עובד במה שהוא אוהב ומאמין בו, ככה הוא אומר. הוא עוזר להפריח את השממה, ככה הוא קורא לזה, אבל אמא קוראת לזה גנן. אני הבנתי שהאמת היא איפשהו באמצע, הוא מגיע לבתים של אנשים אחרים ועושה להם גינה בחצר.
פעם אחת נסעתי עם אבא לאחד הבתים האלה עם החצר שהוא היה צריך להפריח. זה היה בית גדול ליד חוף הים, בית של מיליונרים. החצר היתה ענקית. בחצר כזו דאלי היתה יכולה לרוץ ולרוץ ולרוץ ולעולם לא להשתעמם. אצלנו בחצר היא משתעממת תוך שתי דקות. אבל מה, בחצר שלנו יש פרחים ועצים יפים והמון דשא ירוק, ואילו אצל המיליונרים לא היה כלום, רק אדמה יבשה. אבא והמיליונר הלכו לאורך החצר ואני הלכתי אחריהם. המיליונר שאל מה אבא ממליץ ואבא המליץ על המון דברים, כל מיני עצי פרי בצד אחד של הגינה וכמה עצים שעושים צל בצד השני. שילוב של דשא, אבנים וסלעים והמון פרחים ושיחים מסביב. אבא הבטיח לו שזה יצא יפה ושהוא יסדר גם מערכת השקיה משוכללת. המיליונר אמר לאבא שיעשה מה שהוא חושב שיצא הכי יפה ואני אמרתי למיליונר שהוא נוהג בחוכמה כי לאבא יש כישרון מיוחד לגינות, אפילו שאבא אמר לי בהתחלה לא להגיד שום דבר.
אחרי כמה חודשים חזרתי לשם עם אבא, הוא רצה שאראה איך הוא הפריח את השממה ובאמת שהוא הפריח, הכל היה יפה כל-כך, מושלם כל-כך, שמרוב התרגשות היו לי דמעות בעיניים. הסתכלתי אז על אבא וגם לו היו דמעות, אבל הוא מיהר לנגב אותן. אתה רואה, הוא אמר לי, זו עבודה אמיתית. תמצא לך עבודה כזו ולא משנה כמה משלמים עליה. הבטחתי לו שכך אעשה, אפילו שלא הייתי בטוח שאצליח, זה דורש המון מאמץ וכישרון להפריח את השממה ככה.
המחשבה הזו האחרונה החזירה אותי לחשוב על מה אעשה כשאגדל. הציון הכי טוב שלי בבית ספר זה בתנ"ך, אבל תנ"ך אני ממש לא אוהב ובכלל איזו מין עבודה יש בתנ"ך. אני לא רוצה להיות סופר סת"ם או רבי. הציון השני הכי טוב שלי הוא בספרות. סופר דווקא היה מתאים לי להיות, אבל אני לא יודע כמה שממה אפשר להפריח עם זה.
פקחתי את העיניים כי הבנתי שלא ארדם. השעה היתה מאוחרת ודאלי כבר נרדמה ליד הספה ששכבתי עליה. הושטתי יד לשלט הטלוויזיה שעל השולחן והדלקתי אותה. זיפזפתי קצת בין הערוצים אבל לא מצאתי שום דבר מעניין. הטלוויזיה עשתה אור חזק שהפריע לי לעיניים אז שיניתי את עוצמת הבהירות של התמונה עם השלט והסלון הפך אפל יותר. הצללים שנוצרו על הקירות מכל החפצים שבחדר היו מעניינים יותר ממה ששודר בטלוויזיה. הצל של השולחן נראה כמו טירה עתיקה, הצל של דאלי נראה כמו דרקון ישן במערה והצל שלי ושל הספה נראה כמו ספינת מלחמה. לפני בערך שנתיים, כשסיגל היתה בת שלוש, עשיתי לה תיאטרון צללים. המצאתי סיפור עם נסיך ונסיכה וגמדים וענק רשע והיה גם דרקון שנושף אש וסוף טוב כמובן. גזרתי דמויות נייר והדבקתי אותן על שיפודים וההצגה היתה כל כך טובה שסיגל רצתה לראות אותה שוב ושוב, אבל לי לא היה כח ומפעם לפעם קיצרתי את ההצגה עד שבהצגה האחרונה הנסיך הציל הרג את הדרקון ואת הענק והציל את הנסיכה מיד במערכה הראשונה. גם בהצגה האחרונה הזו סיגל נהנתה ואמרה עוד, עוד. אבל לא הייתי מוכן עוד. אמרתי לה שאמציא הצגה חדשה אבל עד שהמצאתי היא כבר גדלה ותיאטרון צללים כבר לא עניין אותה. היא העדיפה פוקימון.
בשעון של הטלוויזיה השעה היתה שלוש בלילה, זאת אומרת שהיו לי עוד שלוש שעות לבזבז עד שאמא תתעורר לעבודה. היא מתעוררת בכל יום בשש בבוקר בשביל להספיק להגיע לבית ספר בזמן. היא מלמדת ילדים מוגבלים בבית ספר מיוחד. יש לה המון סבלנות לילדים ההם ולפעמים היא אפילו נפגשת עם ההורים שלהם ואיתם אחרי הלימודים אצלנו בבית. ביום חמישי לפני שבוע הגיעו לכאן זוג הורים עם הילד שלהם. היה לו ראש גדול מדי והבעה חסרת הבעה על הפנים, אבל הוא נראה ילד טוב ואמא חיבקה אותו כשהם נכנסו. אמא דיברה עם ההורים האלה והם הקשיבו לה ודיברו איתה ואני הלכתי והבאתי קולה מהמקרר וכוסות מהארון ומזגתי לכולם, גם לילד שלהם, שניסה לקחת את הכוס אבל אמא שלו עצרה אותו ולא הסכימה שישתה מכוס זכוכית, כי היא עלולה להשבר לו בפה או ליפול לו מהיד ולהתנפץ, זאת אומרת, היא אמרה, זה מסוכן לו. אמא אמרה שזה טוב שהם דואגים, אבל צריך לתת להם ללמוד לבד מטעויות, הרי לא תהיו שם תמיד כדי להציל אותו, היא אמרה להם והאבא הנהן ואמר משהו לאשתו, בזמן שאני הבאתי לילד כוס מפלסטיק ומזגתי לו קולה.
באיזשהו שלב כנראה שנרדמתי, כי הדבר הבא שקרה הוא שדאלי העירה אותי בליקוקים דביקים על המצח. הסלון היה מואר, כי השמש כבר זרחה. הבית היה שקט מאוד עדיין והפצע ברגל כבר כאב פחות. נדמה היה לי שחלפו שעות רבות מאז הלילה והתחלתי להלחץ, שמא יש סיבה בגלל אין אף אחד בבית. אולי אמא וסיגל כבר הלכו לבית ספר, בלי להעיר אותי ואבא כבר הלך לעבוד ונשארתי לבד בבית. אולי הם כולם נעלמו באופן מיסתורי. זה הלחיץ אותי כי כבר המון זמן לא ראיתי אף אחד מהם והייתי פצוע ומוגבל בתנועה ולא היה לי אישור של רופא בשביל בית הספר. שוב עבר בי רצון לבכות, אבל בדיוק שמעתי את הצפצוף של השעון המעורר של אמא, צפצוף מעצבן כזה שאבא קורא לו צלצוף, כי הוא חצי צפצוף חצי צלצול ותמיד מעיר אותו מוקדם מדי.
כשאבא צחק כולנו צחקנו. כולנו זה אומר שאמא התחילה לצחוק את הצחוק המתגלגל שלה שהחליף באופן מיידי את צעקותיה על דאלי, שהפילה את הכוס מהיד שלי משום שרצתה גם לאכול כמו בני האדם. זה אומר שסיגל התחילה לקפץ על הכיסא ולמחוא כפיים בצחוק גדול לאור המהומה הגדולה שהתעוררה במהלך ארוחת הערב השגרתית של המשפחה. אפילו דאלי שינתה את סגנון נביחותיה כך שנשמע דמיון מסויים בינן לבין צחוק של אדם מבוגר שעישן יותר מדי סיגריות בחייו. רק אני לא צחקתי, חייכתי, הרגשתי משועשע מהאירוע, אבל משהו לא היה בסדר. כף הרגל שלי נרטבה מהמים שהיו בכוס וכשהתכופפתי לנגב אותה עם נייר סופג מהשולחן ראיתי שהיא מדממת נורא. ממש קרוב לבוהן של רגל ימין נתקעה חתיכה גדולה מהכוס, זקופה כזו, כמו פסל מזכוכית, רועדת בגלל הרעידות של הרגל אבל לא נופלת, נעוצה חזק בבשר ומסביבה דם נשפך וכיסה את כף הרגל.
הכל נהיה שקט באותו הרגע ועולמי הסתחרר עלי. התעוררתי עם כאב עמום בראשי, שהסיח את דעתי מהכאב החד שחשתי ברגל. הסתכלתי סביבי וראיתי שאני על הספה בסלון ולידי דאלי, מכשכשת בזנבה ומחייכת אלי. ליטפתי אותה ואחר כך ליטפתי את ראשי, הרגשתי את הבליטה במרכז המצח, כנראה שהתעלפתי לרגע והניחו אותי על הספה. לרגע נלחצתי פן אלכלך את הריפוד הבהיר של הספה החדשה ובגלל זה מיהרתי להוריד את הרגליים לרצפה, דבר שמאוד הצטערתי עליו, כיוון שהסב לי כאב נוראי ברגל הפצועה, שכעת שמתי לב לכך שהיא חבושה בתחבושת לבנה עם כתם אדום במרכזה, איפה שהזכוכית היתה נעוצה קודם לכן.
הבית היה שקט נורא ולא ראיתי שום סימן לבני המשפחה. אולי טיפלו בי והלכו לישון. מפתיע שלא לקחו אותי למיטה והשאירו אותי לישון בסלון. בפעם הקודמת שהתעלפתי זה קרה בעקבות ריצה מאומצת בחופש הגדול האחרון. אבא החליט שאני צריך להכנס לכושר לקראת הלימודים בתיכון, כי אחרת אהיה הילד הכי חלש בכיתה ובשיעורי ספורט וגדנ"ע כל הבנים יצחקו עלי וכל הבנות יעדיפו להיות עם החזקים. הסברתי לו בפעם המיליון בערך שהיום קוראים לזה שיעור התעמלות ושיעור של"ח ושבבנות אני ממילא לא מתעניין במיוחד, אבל הוא כבר לא הקשיב והתחיל לתאר את תכנית האימונים שלי, תוך שהוא רושם אותה על נייר: כל יום יתחיל בריצה של אלפיים מטר, כשבסופן נתאמן בכל יום על קבוצת שרירים אחרת. ביום ראשון נאמן את הבטן, לפחות שלושה סטים של שלושים כפיפות בטן. ביום שני ידיים. ביום שלישי רגליים. ביום רביעי שוב בטן וביום חמישי שוב ידיים. הנהנתי בעייפות לאורך ההסבר וקיוויתי שירד גשם כל החופש הגדול בשביל שלא נוכל לרוץ.
כמובן שגשם לא ירד. אפילו טיפה אחת לא נפלה מהשמיים וביום ראשון הראשון של החופש הגדול יצאנו אבא ואני לריצת אלפיים מטר בשבע בבוקר. לא היה לנו מסלול ברור שאורכו אלפיים מטר, אבל אבא אמר לי לא לדאוג ולרוץ אחריו, הוא יודע בדיוק כמה מטרים עברנו גם בלי למדוד. אחרי כמה דקות של ריצה התחלתי להתנשף במהירות קיצונית וניסיתי להגיד לאבא שנראה לי שכבר עברנו אלפיים מטר ושבכלל אני חושב שאנחנו רצים מהר מדי. הצלחתי להגיד אבא לפני שהתעלפתי והתעוררתי על המיטה שלי עם בלוטה בצד ימין של הראש וחבלות על הידיים והרגליים. אמא ישבה לידי על המיטה ושאלה בדאגה אם אני בסדר. אבא עמד מאחוריה ואמר שאני חסר תקנה ושאינו מוכן לצאת איתי שוב לאימונים כי מצבי הגופני כל כך ירוד שאין לי שום סיכוי להכנס לכושר, לא משנה כמה אימונים אעבור. כאב לי הראש וכאב לי הגוף ואמא ליטפה אותי ואמרה שזה בסדר ושלמזלי בימינו יותר חשוב להיות חכם ומוכשר, כמו שאני, מאשר חזק ואתלטי כמו שאבא היה כשהיה צעיר.
כשאבא היה צעיר הוא היה שיאן המחוז בריצת מאתיים מטר ומאז הוא מזכיר זאת בכל פעם שמישהו מדבר על ספורט. היתה פעם אחת שנסענו במונית לבית חולים כדי לבקר את סבא של אמא שכבר היה חולה וחלש, למרות שכשהיה צעיר הצטרף לפרטיזנים ונלחם נגד הנאצים. היינו במונית אני ואבא וסיגל שישבה לאבא על הברכיים וזמזמה כל הדרך איזה שיר ילדים שלמדה בגן אבל לא זכרה כל כך את המילים שלו. ירד גשם חזק מאוד בחוץ וגם קצת ברד והנהג במונית הגביר את הווליום של הרדיו כדי לשמוע טוב יותר את משחק הכדורסל של מכבי תל-אביב. אבא שנא את מכבי, הוא תמיד אמר שהפועל היא הקבוצה הנכונה ושאם לאנשים היה שכל בארץ כולם היו פועלים עם דגל אדום, אבל כשהיינו במונית הוא כנראה העדיף לא להגיד את זה בשביל לא להעליב את הנהג, שנראה שהוא מאוד מתעניין במשחק של מכבי. במקום זה אבא התחיל לספר לנהג שגם הוא היה פעם ספורטאי מצטיין ואפילו שיחק בנבחרת הכדורסל הצעירה של הגליל העליון, אבל וויתר על חלומו להיות ספורטאי מקצועי בשביל ללכת להלחם בצבא ושאחרי הצבא כבר מיהר להתחתן, להביא ילדים ולמצוא עבודה. הנהג הנהן וחיכה שאבא יסיים לדבר כדי לחזור ולהגביר את הווליום של המשחק.
רציתי ללכת לחדר, אבל לא יכולתי לדרוך על הרגל הפצועה, הכאב היה בלתי נסבל. ניסיתי לקפוץ על הרגל השניה, אבל כל קפיצה כזו היתה מלווה בכאבים משום שהרעידה את הרגל הפצועה. נתקעתי על הספה. גם ניסיונותי לשלוח את דאלי לקרוא לאבא או אמא לא עזרו. דאלי לא הבינה מה אני רוצה ממנה ונשארה לחייך ולהתנשף עם הלשון מתנדנדת לה מחוץ לפיה, כשריר נוטף ממנה על רצפת הסלון. אם הייתי מתחיל לבכות בוודאי היו מגיעים ההורים בריצה לראות מה לא בסדר, אבל אם הייתי מתחיל לבכות הייתי מוכיח עד כמה אני עדיין ילד קטן שלא מסוגל להסתדר בעצמו. לא הרשתי לעצמי לבכות, אפילו שרציתי, בדיוק כמו שלא הרשתי לעצמי לצעוק, אפילו כשממש כאב לי הפצע. השלמתי עם זה שאני תקוע על הספה עד הבוקר וניסיתי להרדם.
כל מיני מחשבות הסתובבו לי בראש בזמן שעצמתי עיניים וחיכיתי לחלומות. חשבתי שזה יהיה ממש מגניב אם תשאר לי צלקת אחרי שהפצע יעבור. חשבתי שאלך בים בעוד שנה או שנתיים ומישהו יראה את הרגל עם הצלקת ויגיד לי לבוא לשחק בסרט פעולה שהוא מביים ובדיוק צריך שם נער לתפקיד של האיש הרע וככה עם הצלקת אני מושלם לתפקיד. אחרי שאני אעשה את הסרט והוא יצליח מאוד אני אהיה מאוד מפורסם ועשיר. כל מי שהיה איתי בבית ספר יגיד לחברים שלו שהוא למד איתי, חלק מהם יוכלו להגיד שהם ממש דיברו איתי אפילו. הבנות יצטערו שהעדיפו את חברת הבנים החזקים יותר ויגידו אחת לשניה שזה ממש חבל שלא יצא להן לדבר איתי כשעוד לא הייתי מפורסם בכלל. בכסף שארוויח אקנה בית חדש, לא רחוק מהבית של ההורים, ואקנה לי בריכה ופלייסטיישן 3 ומחשב חדש וטלוויזיית פלזמה גדולה, כמו שההורים של אורי מהכיתה שלי קנו להם לסלון. ואז בגלל ההורים של אורי חשבתי על ההורים שלי, שאין להם הרבה כסף כמו ההורים של אורי. אבא של אורי מנכ"ל ועושה ים כסף, בירוקים, ככה אורי אומר. אמא של אורי עושה קניות כל יום ואורי, שהוא בן יחיד, רק מקבל מתנות כל הזמן. אבא שלי, לעומת זאת, לא מרוויח הרבה, הוא עובד במה שהוא אוהב ומאמין בו, ככה הוא אומר. הוא עוזר להפריח את השממה, ככה הוא קורא לזה, אבל אמא קוראת לזה גנן. אני הבנתי שהאמת היא איפשהו באמצע, הוא מגיע לבתים של אנשים אחרים ועושה להם גינה בחצר.
פעם אחת נסעתי עם אבא לאחד הבתים האלה עם החצר שהוא היה צריך להפריח. זה היה בית גדול ליד חוף הים, בית של מיליונרים. החצר היתה ענקית. בחצר כזו דאלי היתה יכולה לרוץ ולרוץ ולרוץ ולעולם לא להשתעמם. אצלנו בחצר היא משתעממת תוך שתי דקות. אבל מה, בחצר שלנו יש פרחים ועצים יפים והמון דשא ירוק, ואילו אצל המיליונרים לא היה כלום, רק אדמה יבשה. אבא והמיליונר הלכו לאורך החצר ואני הלכתי אחריהם. המיליונר שאל מה אבא ממליץ ואבא המליץ על המון דברים, כל מיני עצי פרי בצד אחד של הגינה וכמה עצים שעושים צל בצד השני. שילוב של דשא, אבנים וסלעים והמון פרחים ושיחים מסביב. אבא הבטיח לו שזה יצא יפה ושהוא יסדר גם מערכת השקיה משוכללת. המיליונר אמר לאבא שיעשה מה שהוא חושב שיצא הכי יפה ואני אמרתי למיליונר שהוא נוהג בחוכמה כי לאבא יש כישרון מיוחד לגינות, אפילו שאבא אמר לי בהתחלה לא להגיד שום דבר.
אחרי כמה חודשים חזרתי לשם עם אבא, הוא רצה שאראה איך הוא הפריח את השממה ובאמת שהוא הפריח, הכל היה יפה כל-כך, מושלם כל-כך, שמרוב התרגשות היו לי דמעות בעיניים. הסתכלתי אז על אבא וגם לו היו דמעות, אבל הוא מיהר לנגב אותן. אתה רואה, הוא אמר לי, זו עבודה אמיתית. תמצא לך עבודה כזו ולא משנה כמה משלמים עליה. הבטחתי לו שכך אעשה, אפילו שלא הייתי בטוח שאצליח, זה דורש המון מאמץ וכישרון להפריח את השממה ככה.
המחשבה הזו האחרונה החזירה אותי לחשוב על מה אעשה כשאגדל. הציון הכי טוב שלי בבית ספר זה בתנ"ך, אבל תנ"ך אני ממש לא אוהב ובכלל איזו מין עבודה יש בתנ"ך. אני לא רוצה להיות סופר סת"ם או רבי. הציון השני הכי טוב שלי הוא בספרות. סופר דווקא היה מתאים לי להיות, אבל אני לא יודע כמה שממה אפשר להפריח עם זה.
פקחתי את העיניים כי הבנתי שלא ארדם. השעה היתה מאוחרת ודאלי כבר נרדמה ליד הספה ששכבתי עליה. הושטתי יד לשלט הטלוויזיה שעל השולחן והדלקתי אותה. זיפזפתי קצת בין הערוצים אבל לא מצאתי שום דבר מעניין. הטלוויזיה עשתה אור חזק שהפריע לי לעיניים אז שיניתי את עוצמת הבהירות של התמונה עם השלט והסלון הפך אפל יותר. הצללים שנוצרו על הקירות מכל החפצים שבחדר היו מעניינים יותר ממה ששודר בטלוויזיה. הצל של השולחן נראה כמו טירה עתיקה, הצל של דאלי נראה כמו דרקון ישן במערה והצל שלי ושל הספה נראה כמו ספינת מלחמה. לפני בערך שנתיים, כשסיגל היתה בת שלוש, עשיתי לה תיאטרון צללים. המצאתי סיפור עם נסיך ונסיכה וגמדים וענק רשע והיה גם דרקון שנושף אש וסוף טוב כמובן. גזרתי דמויות נייר והדבקתי אותן על שיפודים וההצגה היתה כל כך טובה שסיגל רצתה לראות אותה שוב ושוב, אבל לי לא היה כח ומפעם לפעם קיצרתי את ההצגה עד שבהצגה האחרונה הנסיך הציל הרג את הדרקון ואת הענק והציל את הנסיכה מיד במערכה הראשונה. גם בהצגה האחרונה הזו סיגל נהנתה ואמרה עוד, עוד. אבל לא הייתי מוכן עוד. אמרתי לה שאמציא הצגה חדשה אבל עד שהמצאתי היא כבר גדלה ותיאטרון צללים כבר לא עניין אותה. היא העדיפה פוקימון.
בשעון של הטלוויזיה השעה היתה שלוש בלילה, זאת אומרת שהיו לי עוד שלוש שעות לבזבז עד שאמא תתעורר לעבודה. היא מתעוררת בכל יום בשש בבוקר בשביל להספיק להגיע לבית ספר בזמן. היא מלמדת ילדים מוגבלים בבית ספר מיוחד. יש לה המון סבלנות לילדים ההם ולפעמים היא אפילו נפגשת עם ההורים שלהם ואיתם אחרי הלימודים אצלנו בבית. ביום חמישי לפני שבוע הגיעו לכאן זוג הורים עם הילד שלהם. היה לו ראש גדול מדי והבעה חסרת הבעה על הפנים, אבל הוא נראה ילד טוב ואמא חיבקה אותו כשהם נכנסו. אמא דיברה עם ההורים האלה והם הקשיבו לה ודיברו איתה ואני הלכתי והבאתי קולה מהמקרר וכוסות מהארון ומזגתי לכולם, גם לילד שלהם, שניסה לקחת את הכוס אבל אמא שלו עצרה אותו ולא הסכימה שישתה מכוס זכוכית, כי היא עלולה להשבר לו בפה או ליפול לו מהיד ולהתנפץ, זאת אומרת, היא אמרה, זה מסוכן לו. אמא אמרה שזה טוב שהם דואגים, אבל צריך לתת להם ללמוד לבד מטעויות, הרי לא תהיו שם תמיד כדי להציל אותו, היא אמרה להם והאבא הנהן ואמר משהו לאשתו, בזמן שאני הבאתי לילד כוס מפלסטיק ומזגתי לו קולה.
באיזשהו שלב כנראה שנרדמתי, כי הדבר הבא שקרה הוא שדאלי העירה אותי בליקוקים דביקים על המצח. הסלון היה מואר, כי השמש כבר זרחה. הבית היה שקט מאוד עדיין והפצע ברגל כבר כאב פחות. נדמה היה לי שחלפו שעות רבות מאז הלילה והתחלתי להלחץ, שמא יש סיבה בגלל אין אף אחד בבית. אולי אמא וסיגל כבר הלכו לבית ספר, בלי להעיר אותי ואבא כבר הלך לעבוד ונשארתי לבד בבית. אולי הם כולם נעלמו באופן מיסתורי. זה הלחיץ אותי כי כבר המון זמן לא ראיתי אף אחד מהם והייתי פצוע ומוגבל בתנועה ולא היה לי אישור של רופא בשביל בית הספר. שוב עבר בי רצון לבכות, אבל בדיוק שמעתי את הצפצוף של השעון המעורר של אמא, צפצוף מעצבן כזה שאבא קורא לו צלצוף, כי הוא חצי צפצוף חצי צלצול ותמיד מעיר אותו מוקדם מדי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
eranitay@gmail.com