"אחי", הדהדה לחישה חרישית בין יריעות האוהל והגיעה ישר אל אוזני.
"קום גבר", נשמעה הלחישה, הפעם קרובה יותר ומלווה בנגיעה קלה בכתפי. אני מתהפך לצד השני באיטיות, מכווץ מקור, ממלמל משהו בלתי מובן אפילו לי.
"נו, בחייך, אני מת לישון, תורך לשמור על האוהל", כבר לא כל כך לחישה והנגיעה כבר לא כל כך קלה. אני פוקח עיניים בחוסר רצון, מסרב להאמין שכל הטירונות הזו לא היתה סתם חלום רע.
"אוקיי, קמתי", אני לוחש בקול צרוד משינה, קור וצעקות, "אתה יכול לצאת אני מגיע עוד רגע".
"לא, אתה תחזור לישון ואז אני אתקע, קום".
אני מתיישב על המיטה להוכיח את ערנותי, משתעל, מתגרד ומתחיל להתלבש לקראת השמירה, כל הזמן הזה הוא מסתכל עלי. המדים מסריחים, הנעליים מסריחות, שק השינה מסריח, אני מסריח, הוא מסריח, האוהל הזה מסריח, הכל כאן מסריח, רק לרובה יש ריח של מתכת קרה ושמן, אני לוקח אותו בידי ויוצא עם 'אחי' אל הכפור המקפיא שמחוץ לאוהל. הבל פינו הופך לאדים כשאנחנו עומדים זה מול זה מחוץ לאוהל. הוא דווקא נראה בחור נחמד, אולי אם היינו נפגשים בסיטואציה אחרת היינו יכולים להיות חברים. "טוב, אז, לילה טוב גבר", הוא אומר וטופח לי על השכם. "לילה טוב", אני מצריד לעברו בלחש כשהוא מסתובב, מתרחק ממני ונעל אל אחד מהאוהלים של המחלקה. עוד דקה הוא בטח כבר יחלום חלומות מתוקים, חלומות שלפני שבועיים היו המציאות. אני ממשיך לבהות באוויר בערך בנקודה בה עמד קודם לכן. רחש מוזר מכיוון המדבר מוציא אותי מהבהייה ואני מתחיל בפטרול מסביב לאוהלים כדי שאף אחד מהמפקדים לא ישים לב שאני עומד במקום. אתמול בלילה קסלר חזר משמירה שבור ורצוץ לאחר שזחל חצי שעה על האספלט בגלל שתפסו אותו נשען על הגדר כמה רגעים.
השמיים במדבר נוטפים כוכבים. כמעט שאפשר להושיט יד ולגעת בהם. מרחוק נשמעות יריות. שום דבר מטריד במיוחד. הגדר הגבוהה שסביב הבסיס אמורה למנוע חדירות של מחבלים או סתם גנבים, ובו בזמן יש כל הזמן פטרולים של הגדוד מסביב, ובכל זאת גם אנחנו נשלחים לשמור, אפילו שאנחנו לא ממש יודעים איך להפעיל את הנשק. אם מגיע מחבל אני אבוד. נחירות נשמעות מאחד האוהלים, אני שמח שזה לא האוהל שלי. עוד חמישים דקות בערך, כשתסתיים המשמרת שלי, אוכל לחזור ולהירדם בלי כל הפרעה. אני מנסה לחשוב על הטיול-לפני-צבא שעשיתי יחד עם כל החברים באחד האיים של יוון, אבל הקור המקפיא לא מאפשר לי להרגיש את אותה חמימות מופלאה של השמש היוונית מעל חופי הים הלבנים. לכמה רגעים אני מצליח לראות לפני את מריאן המדהימה שסחפה אותי באהבה שלא הרגשתי מעולם קודם לכן, אפילו שהיתה זו אהבה לא ממומשת בעליל, אלא רק התאהבות מרחוק, התאהבות של מבטים שלעתים מצטלבים ולעתים נשארים רק על הבגד ים התכלכל שלה מבלי שתשים לב שאני מסתכל. את המחשבה הזו קוטעת השלפוחית המלאה שלי, שכבר באוהל, בשינה, נתנה אותותיה ורמזה שצריך לקום לשירותים, אבל אני העדפתי להתעלם ממנה ולהדחיק את הצרכים הבסיסיים הללו. הרי זה מה שאנחנו לומדים בטירונות, להדחיק את הצרכים האלמנטריים. לאכול רק בשעות מסוימות, לחרבן ולהתקלח בשעות מסוימות, להתגרד, להשתין ולהשתעל רק לאחר קבלת אישור מהמפקדים, והכל במהירות ובזריזות ובמסגרות זמן שמוגדרות היטב בשניות או בדקות, אך לעולם לא בשעות.
אני מנסה להמשיך להתעלם מהשלפוחית. לרוץ לשירותים המרוחקים מהמאהל זו אופציה שאינה באה בחשבון. להיתפס בעת נטישת עמדת השמירה זה אפילו חמור יותר מלהיתפס נח במהלך השמירה. ההליכה המונוטונית סביב האוהל מצליחה להרגיע את לחץ השלפוחית רק במעט וההתאפקות הופכת מעמסה גדולה יותר ויותר מרגע לרגע. מבט חטוף בשעון הדיגיטלי שקניתי במיוחד לקראת הטירונות מגלה לי שנותרו לי רק שלושים דקות להתאפק. אני יכול לעשות את זה, בטוח שאני יכול. אני מנסה למצוא מוטיבציה מתאימה להתאפקות, למצוא צידוק מתאים. מה היה קורה אם הייתי עכשיו במארב בלבנון, גם אז הייתי מתלונן כמו ילד שאני צריך לשירותים? אם הייתי במארב בלבנון בטח הייתי משתין כבר מפחד, אני עונה לעצמי וחושב שזו השלפוחית שמחדירה את הרעיונות הללו לראשי.
הפטרול סביב האוהלים הופך קשה יותר ויותר. עם כל צעד נדמה לי שאני לא אצליח לעמוד בזה. אבל אני חייב לעמוד בזה, אני חייב להצליח. הטירונות אמורה לדחוף אותך לקצה גבול היכולות שלך, לגרום לך לעשות דברים שמעולם לא דמיינת שתוכל לעשות, אני חוזר בראשי על דברי המפקדים. יותר נכון, צעקות המפקדים. האנשים האלה אף פעם לא מדברים, רק צועקים מרגע שהגענו לכאן. מה התועלת הרבה בזה? מה היתרון שבצעקות? זה מכין אותי לקרב? אין לי תשובות. גם לשלפוחית אין, היא עסוקה יותר מדי בעצמה ורומזת שהגיעה הזמן להתרוקן. אני ממשיך בפטרול אל עבר האוהל המרוחק ביותר. אם אשתין במהלך השמירה לא אעשה זאת ליד האוהל שלי ובטח לא ליד האוהל של המפקדים. האוהל המרוחק הוא האוהל עם הנחירות, אני מסתתר מאחוריו ומנסה לשחרר את החגורה, מרגיש שהשלפוחית עומדת להתפקע. משחרר את הכפתורים שולף את הזין החוצה אל הקור, אל האוויר. נו, תשתין, קדימה, מהר. קולות של דיבורים מלחיצות אותו ואותי ואותה. אני מסתכל ורואה בעומק הפלוגה דמויות עם מתכות מנצנצות על הכתפיים והזרועות. לעזאזל, השלפוחית מדברת מגרוני, זה מה שחסר לי, להיתפס משתין ליד האוהל, זה אפילו חמור יותר מלנטוש את העמדה. אני כבר יכול לשמוע את צעקות המפקדים מול הפלוגה, "אולי אתם חושבים שכולכם חברים, אבל החבר שלכם פה משתין עליכם בקשת!". עוד לפני שסיימתי את המחשבה הזו הכפתורים היו מכופתרים שוב והחגורה נעולה סביב המותניים.
הפטרול התמשך והתמשך, השניות חלפו לאט כמו דקות והדקות לאט כמו שעות והשלפוחית עלתה על גדותיה. רק עוד חמש-עשרה דקות, רק עוד ארבע-עשרה דקות, רק עוד שלוש-עשרה דקות, המנטרה חוזרת על עצמה בראשי בשינויים המחויבים בכל דקה ודקה. אני כבר לא רואה את הכוכבים, או את המדבר, או את האוהלים, רק תמונת השירותים תקועה לי בראש. השירותים המצחינים של הפלוגה. השירותים הבאושים, שחרא מרוח על דפנות האסלות וזבל מגוון זרוק בכל עבר. רק עוד שתיים-עשרה דקות, אני ממלמל לעצמי והרגליים הולכות מעצמן בקצב קבוע סביב האוהלים, מותשות ממעמסת היום, כל השרירים האחרים בגוף מתוחים גם הם. איזה סיוט, אני חושב לעצמי ומרגיש חמימות נעימה שפושה במפשעתי ועוברת אל ירכיי. ריח שתן חריף עולה באפי ותחושת שחרור והקלה שמתחילה אי שם בשלפוחית עוברת בכל איברי. מבלי להתכוון נפלטת מפי אנחת רווחה. רק עוד עשר דקות, זה הכל, בד המכנסיים ספוג השתן נצמד לרגלי והופך את הצעידה לנעימה פחות ופחות. השתן שמתקרר מתחיל להקפיא את מפשעתי, אבל אני יודע שהחלק הקשה כבר מאחורי. רק עוד שבע דקות, אני הולך אל האוהל להעיר את הבא אחרי, צחנת האוהל בטח תאפיל על הצחנה הנפלטת ממכנסיי. עמדתי במשימה, לא שברתי שמירה, הגעתי לקצה גבול היכולת שלי, הפכתי לגבר, לחייל אמיתי.
"קום גבר", נשמעה הלחישה, הפעם קרובה יותר ומלווה בנגיעה קלה בכתפי. אני מתהפך לצד השני באיטיות, מכווץ מקור, ממלמל משהו בלתי מובן אפילו לי.
"נו, בחייך, אני מת לישון, תורך לשמור על האוהל", כבר לא כל כך לחישה והנגיעה כבר לא כל כך קלה. אני פוקח עיניים בחוסר רצון, מסרב להאמין שכל הטירונות הזו לא היתה סתם חלום רע.
"אוקיי, קמתי", אני לוחש בקול צרוד משינה, קור וצעקות, "אתה יכול לצאת אני מגיע עוד רגע".
"לא, אתה תחזור לישון ואז אני אתקע, קום".
אני מתיישב על המיטה להוכיח את ערנותי, משתעל, מתגרד ומתחיל להתלבש לקראת השמירה, כל הזמן הזה הוא מסתכל עלי. המדים מסריחים, הנעליים מסריחות, שק השינה מסריח, אני מסריח, הוא מסריח, האוהל הזה מסריח, הכל כאן מסריח, רק לרובה יש ריח של מתכת קרה ושמן, אני לוקח אותו בידי ויוצא עם 'אחי' אל הכפור המקפיא שמחוץ לאוהל. הבל פינו הופך לאדים כשאנחנו עומדים זה מול זה מחוץ לאוהל. הוא דווקא נראה בחור נחמד, אולי אם היינו נפגשים בסיטואציה אחרת היינו יכולים להיות חברים. "טוב, אז, לילה טוב גבר", הוא אומר וטופח לי על השכם. "לילה טוב", אני מצריד לעברו בלחש כשהוא מסתובב, מתרחק ממני ונעל אל אחד מהאוהלים של המחלקה. עוד דקה הוא בטח כבר יחלום חלומות מתוקים, חלומות שלפני שבועיים היו המציאות. אני ממשיך לבהות באוויר בערך בנקודה בה עמד קודם לכן. רחש מוזר מכיוון המדבר מוציא אותי מהבהייה ואני מתחיל בפטרול מסביב לאוהלים כדי שאף אחד מהמפקדים לא ישים לב שאני עומד במקום. אתמול בלילה קסלר חזר משמירה שבור ורצוץ לאחר שזחל חצי שעה על האספלט בגלל שתפסו אותו נשען על הגדר כמה רגעים.
השמיים במדבר נוטפים כוכבים. כמעט שאפשר להושיט יד ולגעת בהם. מרחוק נשמעות יריות. שום דבר מטריד במיוחד. הגדר הגבוהה שסביב הבסיס אמורה למנוע חדירות של מחבלים או סתם גנבים, ובו בזמן יש כל הזמן פטרולים של הגדוד מסביב, ובכל זאת גם אנחנו נשלחים לשמור, אפילו שאנחנו לא ממש יודעים איך להפעיל את הנשק. אם מגיע מחבל אני אבוד. נחירות נשמעות מאחד האוהלים, אני שמח שזה לא האוהל שלי. עוד חמישים דקות בערך, כשתסתיים המשמרת שלי, אוכל לחזור ולהירדם בלי כל הפרעה. אני מנסה לחשוב על הטיול-לפני-צבא שעשיתי יחד עם כל החברים באחד האיים של יוון, אבל הקור המקפיא לא מאפשר לי להרגיש את אותה חמימות מופלאה של השמש היוונית מעל חופי הים הלבנים. לכמה רגעים אני מצליח לראות לפני את מריאן המדהימה שסחפה אותי באהבה שלא הרגשתי מעולם קודם לכן, אפילו שהיתה זו אהבה לא ממומשת בעליל, אלא רק התאהבות מרחוק, התאהבות של מבטים שלעתים מצטלבים ולעתים נשארים רק על הבגד ים התכלכל שלה מבלי שתשים לב שאני מסתכל. את המחשבה הזו קוטעת השלפוחית המלאה שלי, שכבר באוהל, בשינה, נתנה אותותיה ורמזה שצריך לקום לשירותים, אבל אני העדפתי להתעלם ממנה ולהדחיק את הצרכים הבסיסיים הללו. הרי זה מה שאנחנו לומדים בטירונות, להדחיק את הצרכים האלמנטריים. לאכול רק בשעות מסוימות, לחרבן ולהתקלח בשעות מסוימות, להתגרד, להשתין ולהשתעל רק לאחר קבלת אישור מהמפקדים, והכל במהירות ובזריזות ובמסגרות זמן שמוגדרות היטב בשניות או בדקות, אך לעולם לא בשעות.
אני מנסה להמשיך להתעלם מהשלפוחית. לרוץ לשירותים המרוחקים מהמאהל זו אופציה שאינה באה בחשבון. להיתפס בעת נטישת עמדת השמירה זה אפילו חמור יותר מלהיתפס נח במהלך השמירה. ההליכה המונוטונית סביב האוהל מצליחה להרגיע את לחץ השלפוחית רק במעט וההתאפקות הופכת מעמסה גדולה יותר ויותר מרגע לרגע. מבט חטוף בשעון הדיגיטלי שקניתי במיוחד לקראת הטירונות מגלה לי שנותרו לי רק שלושים דקות להתאפק. אני יכול לעשות את זה, בטוח שאני יכול. אני מנסה למצוא מוטיבציה מתאימה להתאפקות, למצוא צידוק מתאים. מה היה קורה אם הייתי עכשיו במארב בלבנון, גם אז הייתי מתלונן כמו ילד שאני צריך לשירותים? אם הייתי במארב בלבנון בטח הייתי משתין כבר מפחד, אני עונה לעצמי וחושב שזו השלפוחית שמחדירה את הרעיונות הללו לראשי.
הפטרול סביב האוהלים הופך קשה יותר ויותר. עם כל צעד נדמה לי שאני לא אצליח לעמוד בזה. אבל אני חייב לעמוד בזה, אני חייב להצליח. הטירונות אמורה לדחוף אותך לקצה גבול היכולות שלך, לגרום לך לעשות דברים שמעולם לא דמיינת שתוכל לעשות, אני חוזר בראשי על דברי המפקדים. יותר נכון, צעקות המפקדים. האנשים האלה אף פעם לא מדברים, רק צועקים מרגע שהגענו לכאן. מה התועלת הרבה בזה? מה היתרון שבצעקות? זה מכין אותי לקרב? אין לי תשובות. גם לשלפוחית אין, היא עסוקה יותר מדי בעצמה ורומזת שהגיעה הזמן להתרוקן. אני ממשיך בפטרול אל עבר האוהל המרוחק ביותר. אם אשתין במהלך השמירה לא אעשה זאת ליד האוהל שלי ובטח לא ליד האוהל של המפקדים. האוהל המרוחק הוא האוהל עם הנחירות, אני מסתתר מאחוריו ומנסה לשחרר את החגורה, מרגיש שהשלפוחית עומדת להתפקע. משחרר את הכפתורים שולף את הזין החוצה אל הקור, אל האוויר. נו, תשתין, קדימה, מהר. קולות של דיבורים מלחיצות אותו ואותי ואותה. אני מסתכל ורואה בעומק הפלוגה דמויות עם מתכות מנצנצות על הכתפיים והזרועות. לעזאזל, השלפוחית מדברת מגרוני, זה מה שחסר לי, להיתפס משתין ליד האוהל, זה אפילו חמור יותר מלנטוש את העמדה. אני כבר יכול לשמוע את צעקות המפקדים מול הפלוגה, "אולי אתם חושבים שכולכם חברים, אבל החבר שלכם פה משתין עליכם בקשת!". עוד לפני שסיימתי את המחשבה הזו הכפתורים היו מכופתרים שוב והחגורה נעולה סביב המותניים.
הפטרול התמשך והתמשך, השניות חלפו לאט כמו דקות והדקות לאט כמו שעות והשלפוחית עלתה על גדותיה. רק עוד חמש-עשרה דקות, רק עוד ארבע-עשרה דקות, רק עוד שלוש-עשרה דקות, המנטרה חוזרת על עצמה בראשי בשינויים המחויבים בכל דקה ודקה. אני כבר לא רואה את הכוכבים, או את המדבר, או את האוהלים, רק תמונת השירותים תקועה לי בראש. השירותים המצחינים של הפלוגה. השירותים הבאושים, שחרא מרוח על דפנות האסלות וזבל מגוון זרוק בכל עבר. רק עוד שתיים-עשרה דקות, אני ממלמל לעצמי והרגליים הולכות מעצמן בקצב קבוע סביב האוהלים, מותשות ממעמסת היום, כל השרירים האחרים בגוף מתוחים גם הם. איזה סיוט, אני חושב לעצמי ומרגיש חמימות נעימה שפושה במפשעתי ועוברת אל ירכיי. ריח שתן חריף עולה באפי ותחושת שחרור והקלה שמתחילה אי שם בשלפוחית עוברת בכל איברי. מבלי להתכוון נפלטת מפי אנחת רווחה. רק עוד עשר דקות, זה הכל, בד המכנסיים ספוג השתן נצמד לרגלי והופך את הצעידה לנעימה פחות ופחות. השתן שמתקרר מתחיל להקפיא את מפשעתי, אבל אני יודע שהחלק הקשה כבר מאחורי. רק עוד שבע דקות, אני הולך אל האוהל להעיר את הבא אחרי, צחנת האוהל בטח תאפיל על הצחנה הנפלטת ממכנסיי. עמדתי במשימה, לא שברתי שמירה, הגעתי לקצה גבול היכולת שלי, הפכתי לגבר, לחייל אמיתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
eranitay@gmail.com