תגידו מה שתגידו, תחשבו מה שתחשבו, יודעים מה, מצדי תחשבו מה שתגידו ותגידו מה שתחשבו, זה לא משנה בכלל. מה שכן משנה זה מה אני אומר וחושב, כי מה שאני אומר וחושב זה מה שאני יודע, ומה שאני יודע זה שאני חסר מזל לגמרי. וזה לא עניין חדש החוסר מזל הזה, זה לא כאילו במשך שנים אני מסתובב בעולם הזה ומתות שמיים נופלות עלי ללא הרף ופתאום רק לאחרונה קצת ביש מזל אופף אותי. לא, לא, אני יש לי מזל רע כבר שנים. אולי אתם אומרים עכשיו שזה לא כל כך נורא, כי אם זה כבר שנים ככה אז בטח התרגלת ואתה יודע לחיות עם זה טוב. אז בואו אני אגיד לכם, מזל רע זה לא כמו עיוורון או רגל קצרה מדי, שאם נולדת איתם אתה יודע להתמודד עם המוגבלות בצורה טובה סך הכל, בטח ביחס למי שהתעוור או התקצרה לו הרגל רק בגיל עשרים. למזל רע אי אפשר להתרגל, אפשר לנסות לנחש אותו, לנסות לחזות מה יקרה הפעם, אבל לעולם אי אפשר להתרגל אליו. לא משנה כמה אכזבות היו לי בחיים בנוגע למזל, איכשהו תמיד ישנה התקווה הקטנה שאולי הפעם יקרה משהו טוב, אולי הפעם יהיה לי קצת מזל.
אתן לכם דוגמה יומיומית, אוטובוס. פעמיים ביום אני נוסע באוטובוס, פעמיים ביום אני מגיע לתחנה בדיוק רגע אחד אחרי שהאוטובוס שלי עזב אותה ובכל זאת, כל יום, פעמיים ביום, אני מלא תקווה בדרך לתחנה שאולי הפעם האוטובוס יגיע בדיוק כשאני מגיע ובכל יום, פעמיים ביום, אני מתאכזב. ברשותכם, אמשיך עם הדוגמה הזו של האוטובוס, לא בגלל שאני חושב שלא הבנתם, חלילה וחס, ברור שאתם מבריקים ותפסתם את כל העניין אפילו בלי הדוגמה. פשוט זה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב לספר את זה. משהו כמו טיפול פסיכולוגי. אוקיי, אז אני מחכה בתחנה, פעמיים ביום, את הזמן המקסימלי שניתן לחכות לאוטובוס שיגיע וברוב המקרים הוא מגיע עמוס מדי בנוסעים ואין כבר מקום בשבילי. ובכל זאת, בכל פעם שאני רואה אותו מתקרב, עמוס בנוסעים, אני חשוב לעצמי, אולי יהיה מקום לעוד אחד קטן וחסר מזל, אבל כמובן שאין. כמובן שאני ממתין לאוטובוס שאחרי. ואז מגיע האוטובוס שאחרי, אני כבר תשוש ורצוץ, אך משתדל להיראות רענן כדי לא לדחות את הנוסעים האחרים באוטובוס אליו אני נכנס, אבל זה לא משנה אם יש מקומות פנויים או יש מקומות רק בעמידה, אני תמיד אתקע ליד האדם הכי מעוות באוטובוס.
יותר מפעם אחת שלחו לי ידיים כל מני סוטים וכמעט במשך כל הקיץ אני יוצא מהאוטובוס ספוג בזיעה מצחינה שאינה זיעתי שלי. ועם כל זאת, בכל פעם שאני נוסע באוטובוס ויושב לידי איזה הומלס שמן, מיוזע, חסר שיניים, שנדחק ונצמד אל גופי, מחייך אלי חיוכים משונים וממלמל מילים בשפה שאיני מזהה, מקננת בי התקווה שהנה עוד רגע הוא יקום וירד מהאוטובוס ובמקומו תתיישב יפיפה נרדמת, שתניח את ראשה הטהור על כתפי ואת ידה על ירכי ונתאהב לנצח נצחים. תקווה ופנטזיה שמתחזקות וגוברות כשהמטונף קם ממושבו ויורד מהאוטובוס, אני נושם לרווחה ומתרווח על המושב, מסתכל בקוצר רוח על הנוסעים שעולים אל האוטובוס, מקווה בכל מאודי שהדוגמנית זהובת השיער, שחצאית קצרה ולבנה למותניה וחולצה אוורירית חשופה עוטפת את שדיה המושלמים, תתיישב לידי. תקווה ופנטזיה שקורסות באחת כשקשישה עם מבט מעורפל בעיניים עוקפת את הדוגמנית שלי ומתרסקת אל המושב שלידי ונאנחת בקול, נושפת לעברי הבל פיה העבש. הדוגמנית מתיישב מאחור, במקום אליו אני אפילו לא יכול להסתכל, בזמן שהקשישה מוציאה שקית ניילון רועשת שבתוכה עוד שקית ניילון רועשת ובתוכה עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת, ובתוך כל השקיות המרשרשות חבויה קלמנטינה רכה שמתיזה לכל עבר, ובעיקר עלי, בזמן שהקשישה מקלפת אותה בידיים רועדות. הדוגמנית בטח יושבת ליד מישהו אחר עכשיו, מישהו עם המון מזל טוב, מישהו לא כמוני, אני חושב בעוד הקשישה מוצצת בקול את לשד הקלמנטינה, סנטרה נוטף מיץ דביק, השיער הקצר שסביב שפתיה קולט אליו טיפות קלמנטינה וכל המחזה מעורר בי גועל. הקשישה בוצעת פלח קלמנטינה ומשיטה לעברי, "קח תטעם, זה מאוד טעים". לא תודה גברת, באמת לא תודה. הריח של הקלמנטינה נשאר איתי עוד זמן רב אחרי שאני יורד מהאוטובוס, אפילו ריח החרא שעליו אני דורך אחת לשבוע לא מצליח להוציא לי אותו מהאף. הדוגמנית נעלמת עם האוטובוס באופק, אני מסתובב לא לראות ונתקל בפח אשפה, ואם לא בפח אשפה אז ציפור תלשלש עלי, ואם לא ציפור אז יהיה כלב שישתין או גשם שירד או אופניים שידרסו או תינוק שיפלוט.
בקיצור הבנתם את העיקרון, דברים טובים לא יקרו לי, דברים רעים יקרו וכל הזמן. ושוב, למרות הכל, שיהיה ברור, תמיד תהיה לי התקווה שהנה היום משהו ישתנה, היום המזל שלי יתהפך. כי בכל זאת מזל זה לא כמו שנולדתי בלי יד ואני מקווה שלילה אחד תצמח לי היד ואתעורר עם שתי ידיים מתפקדות ובריאות. מזל זה סתם משהו ערטילאי, חלק יקראו לו גורל, חלק יקראו לו כאוס, סטטיסטיקה, הסתברות, אקראיות, אלוהים, חלק יגידו שבכלל אין דבר כזה מזל. לאלה אני אומר, שאם אין דבר כזה אז איך זה שהוא משפיע על החיים שלי כל כך כל הזמן.
עכשיו אתם בטח אומרים או חושבים לעצמכם, שזה בטח לא גרוע כמו שאני מתאר את זה. הרי בסופו של דבר אני חי ואני בריא ויש לי לאן לנסוע באוטובוס פעמיים ביום ובסך הכל יש מקרים גרועים יותר ממני והמקרים האלה אפילו לא נעלמים מהעין שלי, כי הם יושבים לידי באוטובוס כל יום. אז זהו, שמלבד הבריאות, החיים והמקום שאני חייב לנסוע אליו באוטובוס כל יום, אתם טועים. אתם טועים כי אני בכל זאת מקרה קשה של חוסר אסתטיקה, חוסר כישרון וטיפשות קלה (אמנם לא משהו להתבייש בו יותר מדי, אבל בהחלט לא משהו שמאפשר לי להשתמש במוח במקום בידיים בכדי להתפרנס).
את חוסר האסתטיקה שלי גילו כבר כשהייתי תינוק. האף הגדול והשחורים שמנקדים אותו לכל רוחבו ואורכו מלווים אותי לאורך כל תמונות הינקות, הילדות ובעצם עד היום. הפלומה התינוקית הרכה והדלילה איתה נולדתי מעולם לא התבגרה ומעטרת את קרחתי המבהיקה גם בימים אלה. קומתי הנמוכה היתה ללעג ולקלס במשך כל נעורי ושיעור היתר של כתפי, בטני ויתר האזורים זיכו אותי בכינוי "קופיקו" במהלך שירותי הצבאי (האמת, יכול להיות שהטיפשות תרמה לכינוי לא פחות מהשיעור, אבל אין לי אפשרות לדעת זאת בוודאות).
לחוסר הכישרון ולטיפשות התוודעתי רק בגן הילדים, כשכולם הצליחו לצייר דמויות דמויות אנשים וכלבים, עם ידיים או בלי ידיים, אני הצלחתי לכרסם את הפנדה וללקק את הגואש. כשכולם הצליחו לשרטט את שמם על הנייר, אני הצלחתי לעשות מהנייר כדור מעוות ולמצוץ אותו כמו מוצץ. את הלגו מעולם לא הצלחתי להבין, צלילים נעימים מעולם לא הצלחתי לייצר מגרוני ואפילו לרוץ מהר או לשחק כדורגל טוב לא הצלחתי בשום אופן, כי תמיד היתה אבן שנכנסה לי לנעל או כדור תועה שפגע לי בעוצמה בפנים (על פי רוב באף כמובן, אבל זה לא קשור למזל, זה קשור באמת להסתברות וסטטיסטיקה).
כזה אני, מוכה גורל, מזל, כיעור, טיפשות, כישלון וחוסר כישרון, יש אומרים שהמזל הגדול שלי הוא שאני בכלל מצליח להתקיים. על זה אני אומר, אין קשר בין מזל לבין קיום, האחד יכול להתקיים ללא השני והשני ללא האחד. אולי אין בזה הגיון רב, אבל המזל או הקיום לא מבינים בהגיון ולא צריך הגיון או חוכמה בשביל להיות קיים או בשביל שיהיה לך מזל. הנה תראו אותי, גם קיים וגם יש לי מזל (רע, אבל עדיין מזל) אפילו שאני חסר הגיון לחלוטין וממשיך לקוות כל הזמן שמתישהו יהיה לי טוב. הטיפשות שלי אפילו גדולה יותר מזה, כי אני לא רק מקווה שיהיה לי טוב, אלא גם ממש מנסה לעשות דברים בשביל זה. אני מתקלח כל יום, לפעמים פעמיים. אני משתמש בבושם ודאודורנט בשביל לא להיות מגעיל מדי. אני נועל נעליים עם סוליה גבוהה ומוציא את השחורים מהאף כל יום. באוטובוס אני מנסה להתיישב ליד הדוגמניות. בעבודה אני מנסה להיות הכי טוב, אפילו שאין שום אפשרויות קידום או תוספת שכר. אני משתדל להיות נחמד להורים שלי, כי זו בכל זאת לא אשמתם ושומר על קשר עם כל אחד שאי פעם הסכים לדבר איתי בשביל שאולי מתישהו נוכל להיות חברים של ממש. כמובן שכלום לא מצליח, כמובן שאני מתחיל להזיע ולהסריח מיד לאחר שאני יוצא מהמקלחת, ואם זה יום קריר ונעים אז שקית הזבל תטפטף לי על הבגדים בשביל שיושג האפקט הראוי. כמובן שהשחורים משחירים מחדש על האף ומסביב וחלקם אף מלבינים וצוברים מוגלה שדוחה אפילו אותי, כי אני נאלץ לראות אותה כל הזמן בזווית העין. בעבודה אני מפשל ללא הרף ורק מורידים לי בשכר, באוטובוס הדוגמנית שהתיישבתי לידה קמה מיד בשביל לאפשר לאיזה יצור גועלי לשבת במקומה, ההורים שלי ביקשו כבר מזמן שאפסיק להגיע לארוחות שישי כי מה יגידו השכנים והחברים שלי הם סתם פיקציה.
אז למה להתקיים בעצם, אתם שואלים וגם אני שואל, הרבה אני שואל את זה. אפילו חשבתי להתאבד כבר מתישהו ולגמור עם הסבל הזה, אבל לא הצלחתי אפילו לקוות שאצליח בזה. היה לי ברור לגמרי שאיכשהו אדפק אם אנסה לתלות את עצמי, בטח האף שלי יתנפח עוד יותר, ואם אקפוץ מהחלון בטח אהפוך נכה, ואם אבלע כדורים אהרוס את הכליות, ואם אחתוך ורידים אייצר לעצמי צלקות, ועל נשק בכלל לא חשבתי כי בשירות הצבאי חטפתי אינספור כוויות בידיים וברגליים מהקנה הלוהט ולא הצלחתי לקלוע במטרה אפילו פעם אחת. עכשיו אני נשמע לא עקבי, אני יודע. מה פתאום בעניין של ההתאבדות אין לי את התקווה שהמזל שלי ישתנה ופתאום אצליח לעשות משהו כמו שצריך. פתאום בעניין של ההתאבדות אני יודע לצפות למזל הרע. אז זהו, שאני דווקא כן עקבי, כי המזל הרע בעניין של ההתאבדות הוא שהמזל שלי יתהפך ואצליח, כי אז כבר אני ארצה להתקיים, כי אז יהיה לי מזל, אבל אז יהיה מאוחר מדי. במילים אחרות, בעניין ההתאבדות, המזל הטוב הוא מזל רע והמזל הרע הוא מזל רע ובכל מקרה, ככה לפי דעתי, שאולי לא נחשבת כי אני די טיפש, אבל בכל זאת היא זו שמשנה כי היא דעתי, מדובר בעניין שלא הייתי רוצה באמת לנסות, כי אפילו את התקווה של המזל הטוב אין שם.
בסוף אני אמות, כמו כולם. זה לא קשור למזל, זה קשור לקיום. זה קשור לזה שגם ההורים שלי ימותו בסוף, כנראה לפני. אם יש להם מזל זה יקרה להם לפני שהם יהפכו לשוטים, כמו רוב הקשישים שאין להם מזל. בטח אני אהיה שוטה זקן, כזה שאין לו כבר שום סיכוי, סתם מתהלך ברחובות ומקיים את חוסר המזל של אנשים כמוני כשהוא מתיישב לידם באוטובוס. אדאג ללכת עם שקיות ניילון מרשרשות ופירות בשלים מדי, כדי שאוכל לטפטף כרצוני לכל עבר. אשתדל למלמל מילים לא ברורות ולצחקק לעצמי כדי שהאנשים שאשב לידם ירגישו אפילו יותר חסרי מזל משאני הרגשתי כל חיי. אולי אפילו אהיה חוסר המזל של איזו דוגמנית אוטובוסים מפורסמת עם ריח של יער בשיער. תחשבו מה שתחשבו ותגידו מה שתגידו, זו תקווה ששווה להתקיים בשבילה.
אתן לכם דוגמה יומיומית, אוטובוס. פעמיים ביום אני נוסע באוטובוס, פעמיים ביום אני מגיע לתחנה בדיוק רגע אחד אחרי שהאוטובוס שלי עזב אותה ובכל זאת, כל יום, פעמיים ביום, אני מלא תקווה בדרך לתחנה שאולי הפעם האוטובוס יגיע בדיוק כשאני מגיע ובכל יום, פעמיים ביום, אני מתאכזב. ברשותכם, אמשיך עם הדוגמה הזו של האוטובוס, לא בגלל שאני חושב שלא הבנתם, חלילה וחס, ברור שאתם מבריקים ותפסתם את כל העניין אפילו בלי הדוגמה. פשוט זה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב לספר את זה. משהו כמו טיפול פסיכולוגי. אוקיי, אז אני מחכה בתחנה, פעמיים ביום, את הזמן המקסימלי שניתן לחכות לאוטובוס שיגיע וברוב המקרים הוא מגיע עמוס מדי בנוסעים ואין כבר מקום בשבילי. ובכל זאת, בכל פעם שאני רואה אותו מתקרב, עמוס בנוסעים, אני חשוב לעצמי, אולי יהיה מקום לעוד אחד קטן וחסר מזל, אבל כמובן שאין. כמובן שאני ממתין לאוטובוס שאחרי. ואז מגיע האוטובוס שאחרי, אני כבר תשוש ורצוץ, אך משתדל להיראות רענן כדי לא לדחות את הנוסעים האחרים באוטובוס אליו אני נכנס, אבל זה לא משנה אם יש מקומות פנויים או יש מקומות רק בעמידה, אני תמיד אתקע ליד האדם הכי מעוות באוטובוס.
יותר מפעם אחת שלחו לי ידיים כל מני סוטים וכמעט במשך כל הקיץ אני יוצא מהאוטובוס ספוג בזיעה מצחינה שאינה זיעתי שלי. ועם כל זאת, בכל פעם שאני נוסע באוטובוס ויושב לידי איזה הומלס שמן, מיוזע, חסר שיניים, שנדחק ונצמד אל גופי, מחייך אלי חיוכים משונים וממלמל מילים בשפה שאיני מזהה, מקננת בי התקווה שהנה עוד רגע הוא יקום וירד מהאוטובוס ובמקומו תתיישב יפיפה נרדמת, שתניח את ראשה הטהור על כתפי ואת ידה על ירכי ונתאהב לנצח נצחים. תקווה ופנטזיה שמתחזקות וגוברות כשהמטונף קם ממושבו ויורד מהאוטובוס, אני נושם לרווחה ומתרווח על המושב, מסתכל בקוצר רוח על הנוסעים שעולים אל האוטובוס, מקווה בכל מאודי שהדוגמנית זהובת השיער, שחצאית קצרה ולבנה למותניה וחולצה אוורירית חשופה עוטפת את שדיה המושלמים, תתיישב לידי. תקווה ופנטזיה שקורסות באחת כשקשישה עם מבט מעורפל בעיניים עוקפת את הדוגמנית שלי ומתרסקת אל המושב שלידי ונאנחת בקול, נושפת לעברי הבל פיה העבש. הדוגמנית מתיישב מאחור, במקום אליו אני אפילו לא יכול להסתכל, בזמן שהקשישה מוציאה שקית ניילון רועשת שבתוכה עוד שקית ניילון רועשת ובתוכה עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת, ובתוך כל השקיות המרשרשות חבויה קלמנטינה רכה שמתיזה לכל עבר, ובעיקר עלי, בזמן שהקשישה מקלפת אותה בידיים רועדות. הדוגמנית בטח יושבת ליד מישהו אחר עכשיו, מישהו עם המון מזל טוב, מישהו לא כמוני, אני חושב בעוד הקשישה מוצצת בקול את לשד הקלמנטינה, סנטרה נוטף מיץ דביק, השיער הקצר שסביב שפתיה קולט אליו טיפות קלמנטינה וכל המחזה מעורר בי גועל. הקשישה בוצעת פלח קלמנטינה ומשיטה לעברי, "קח תטעם, זה מאוד טעים". לא תודה גברת, באמת לא תודה. הריח של הקלמנטינה נשאר איתי עוד זמן רב אחרי שאני יורד מהאוטובוס, אפילו ריח החרא שעליו אני דורך אחת לשבוע לא מצליח להוציא לי אותו מהאף. הדוגמנית נעלמת עם האוטובוס באופק, אני מסתובב לא לראות ונתקל בפח אשפה, ואם לא בפח אשפה אז ציפור תלשלש עלי, ואם לא ציפור אז יהיה כלב שישתין או גשם שירד או אופניים שידרסו או תינוק שיפלוט.
בקיצור הבנתם את העיקרון, דברים טובים לא יקרו לי, דברים רעים יקרו וכל הזמן. ושוב, למרות הכל, שיהיה ברור, תמיד תהיה לי התקווה שהנה היום משהו ישתנה, היום המזל שלי יתהפך. כי בכל זאת מזל זה לא כמו שנולדתי בלי יד ואני מקווה שלילה אחד תצמח לי היד ואתעורר עם שתי ידיים מתפקדות ובריאות. מזל זה סתם משהו ערטילאי, חלק יקראו לו גורל, חלק יקראו לו כאוס, סטטיסטיקה, הסתברות, אקראיות, אלוהים, חלק יגידו שבכלל אין דבר כזה מזל. לאלה אני אומר, שאם אין דבר כזה אז איך זה שהוא משפיע על החיים שלי כל כך כל הזמן.
עכשיו אתם בטח אומרים או חושבים לעצמכם, שזה בטח לא גרוע כמו שאני מתאר את זה. הרי בסופו של דבר אני חי ואני בריא ויש לי לאן לנסוע באוטובוס פעמיים ביום ובסך הכל יש מקרים גרועים יותר ממני והמקרים האלה אפילו לא נעלמים מהעין שלי, כי הם יושבים לידי באוטובוס כל יום. אז זהו, שמלבד הבריאות, החיים והמקום שאני חייב לנסוע אליו באוטובוס כל יום, אתם טועים. אתם טועים כי אני בכל זאת מקרה קשה של חוסר אסתטיקה, חוסר כישרון וטיפשות קלה (אמנם לא משהו להתבייש בו יותר מדי, אבל בהחלט לא משהו שמאפשר לי להשתמש במוח במקום בידיים בכדי להתפרנס).
את חוסר האסתטיקה שלי גילו כבר כשהייתי תינוק. האף הגדול והשחורים שמנקדים אותו לכל רוחבו ואורכו מלווים אותי לאורך כל תמונות הינקות, הילדות ובעצם עד היום. הפלומה התינוקית הרכה והדלילה איתה נולדתי מעולם לא התבגרה ומעטרת את קרחתי המבהיקה גם בימים אלה. קומתי הנמוכה היתה ללעג ולקלס במשך כל נעורי ושיעור היתר של כתפי, בטני ויתר האזורים זיכו אותי בכינוי "קופיקו" במהלך שירותי הצבאי (האמת, יכול להיות שהטיפשות תרמה לכינוי לא פחות מהשיעור, אבל אין לי אפשרות לדעת זאת בוודאות).
לחוסר הכישרון ולטיפשות התוודעתי רק בגן הילדים, כשכולם הצליחו לצייר דמויות דמויות אנשים וכלבים, עם ידיים או בלי ידיים, אני הצלחתי לכרסם את הפנדה וללקק את הגואש. כשכולם הצליחו לשרטט את שמם על הנייר, אני הצלחתי לעשות מהנייר כדור מעוות ולמצוץ אותו כמו מוצץ. את הלגו מעולם לא הצלחתי להבין, צלילים נעימים מעולם לא הצלחתי לייצר מגרוני ואפילו לרוץ מהר או לשחק כדורגל טוב לא הצלחתי בשום אופן, כי תמיד היתה אבן שנכנסה לי לנעל או כדור תועה שפגע לי בעוצמה בפנים (על פי רוב באף כמובן, אבל זה לא קשור למזל, זה קשור באמת להסתברות וסטטיסטיקה).
כזה אני, מוכה גורל, מזל, כיעור, טיפשות, כישלון וחוסר כישרון, יש אומרים שהמזל הגדול שלי הוא שאני בכלל מצליח להתקיים. על זה אני אומר, אין קשר בין מזל לבין קיום, האחד יכול להתקיים ללא השני והשני ללא האחד. אולי אין בזה הגיון רב, אבל המזל או הקיום לא מבינים בהגיון ולא צריך הגיון או חוכמה בשביל להיות קיים או בשביל שיהיה לך מזל. הנה תראו אותי, גם קיים וגם יש לי מזל (רע, אבל עדיין מזל) אפילו שאני חסר הגיון לחלוטין וממשיך לקוות כל הזמן שמתישהו יהיה לי טוב. הטיפשות שלי אפילו גדולה יותר מזה, כי אני לא רק מקווה שיהיה לי טוב, אלא גם ממש מנסה לעשות דברים בשביל זה. אני מתקלח כל יום, לפעמים פעמיים. אני משתמש בבושם ודאודורנט בשביל לא להיות מגעיל מדי. אני נועל נעליים עם סוליה גבוהה ומוציא את השחורים מהאף כל יום. באוטובוס אני מנסה להתיישב ליד הדוגמניות. בעבודה אני מנסה להיות הכי טוב, אפילו שאין שום אפשרויות קידום או תוספת שכר. אני משתדל להיות נחמד להורים שלי, כי זו בכל זאת לא אשמתם ושומר על קשר עם כל אחד שאי פעם הסכים לדבר איתי בשביל שאולי מתישהו נוכל להיות חברים של ממש. כמובן שכלום לא מצליח, כמובן שאני מתחיל להזיע ולהסריח מיד לאחר שאני יוצא מהמקלחת, ואם זה יום קריר ונעים אז שקית הזבל תטפטף לי על הבגדים בשביל שיושג האפקט הראוי. כמובן שהשחורים משחירים מחדש על האף ומסביב וחלקם אף מלבינים וצוברים מוגלה שדוחה אפילו אותי, כי אני נאלץ לראות אותה כל הזמן בזווית העין. בעבודה אני מפשל ללא הרף ורק מורידים לי בשכר, באוטובוס הדוגמנית שהתיישבתי לידה קמה מיד בשביל לאפשר לאיזה יצור גועלי לשבת במקומה, ההורים שלי ביקשו כבר מזמן שאפסיק להגיע לארוחות שישי כי מה יגידו השכנים והחברים שלי הם סתם פיקציה.
אז למה להתקיים בעצם, אתם שואלים וגם אני שואל, הרבה אני שואל את זה. אפילו חשבתי להתאבד כבר מתישהו ולגמור עם הסבל הזה, אבל לא הצלחתי אפילו לקוות שאצליח בזה. היה לי ברור לגמרי שאיכשהו אדפק אם אנסה לתלות את עצמי, בטח האף שלי יתנפח עוד יותר, ואם אקפוץ מהחלון בטח אהפוך נכה, ואם אבלע כדורים אהרוס את הכליות, ואם אחתוך ורידים אייצר לעצמי צלקות, ועל נשק בכלל לא חשבתי כי בשירות הצבאי חטפתי אינספור כוויות בידיים וברגליים מהקנה הלוהט ולא הצלחתי לקלוע במטרה אפילו פעם אחת. עכשיו אני נשמע לא עקבי, אני יודע. מה פתאום בעניין של ההתאבדות אין לי את התקווה שהמזל שלי ישתנה ופתאום אצליח לעשות משהו כמו שצריך. פתאום בעניין של ההתאבדות אני יודע לצפות למזל הרע. אז זהו, שאני דווקא כן עקבי, כי המזל הרע בעניין של ההתאבדות הוא שהמזל שלי יתהפך ואצליח, כי אז כבר אני ארצה להתקיים, כי אז יהיה לי מזל, אבל אז יהיה מאוחר מדי. במילים אחרות, בעניין ההתאבדות, המזל הטוב הוא מזל רע והמזל הרע הוא מזל רע ובכל מקרה, ככה לפי דעתי, שאולי לא נחשבת כי אני די טיפש, אבל בכל זאת היא זו שמשנה כי היא דעתי, מדובר בעניין שלא הייתי רוצה באמת לנסות, כי אפילו את התקווה של המזל הטוב אין שם.
בסוף אני אמות, כמו כולם. זה לא קשור למזל, זה קשור לקיום. זה קשור לזה שגם ההורים שלי ימותו בסוף, כנראה לפני. אם יש להם מזל זה יקרה להם לפני שהם יהפכו לשוטים, כמו רוב הקשישים שאין להם מזל. בטח אני אהיה שוטה זקן, כזה שאין לו כבר שום סיכוי, סתם מתהלך ברחובות ומקיים את חוסר המזל של אנשים כמוני כשהוא מתיישב לידם באוטובוס. אדאג ללכת עם שקיות ניילון מרשרשות ופירות בשלים מדי, כדי שאוכל לטפטף כרצוני לכל עבר. אשתדל למלמל מילים לא ברורות ולצחקק לעצמי כדי שהאנשים שאשב לידם ירגישו אפילו יותר חסרי מזל משאני הרגשתי כל חיי. אולי אפילו אהיה חוסר המזל של איזו דוגמנית אוטובוסים מפורסמת עם ריח של יער בשיער. תחשבו מה שתחשבו ותגידו מה שתגידו, זו תקווה ששווה להתקיים בשבילה.
אוי, כמה עצוב ומשעשע. נראה לי שאתה לא באמת חסר מזל אלא יותר נתון לחסדיו של חוק מרפי. אבל תתעודד! השמש מאירה וקופיקו הוא דמות ספרותית אהובה על כולם.
השבמחקאין ספק, קופיקו מחזיק מעמד ונשאר רלוונטי אחרי הכל, איכשהו.
מחק