כשעל השולחן נותרו תשעה כדורים כבר בקושי הצליח להבחין בכדורים המפוספסים שהיה עליו לגלגל לכיסי השולחן. את הכדור הלבן על הרקע הירוק עוד הצליח לזהות, הכדור השחור נעלם לגמרי מעיניו. לא הייתי צריך לאכול את הפטריות האלה, חשב, אבל ידע שכבר מאוחר מדי, אפילו הקאה לא תעזור. הוא נדון לבלות את השעות הקרובות בטשטוש חושים והזיות. כל שעליו לעשות זה לשמור על קור רוח. הוא התנדנד ליד השולחן, מנסה להיראות כמי שבוחן את פיזור הכדורים על השולחן, מתכנן את המכה האופטימלית. לבסוף, למרות שכמעט קרס תוך כדי, הצליח לתקוע את קצה המקל בכדור הלבן ולגלגל אותו לעבר מרכז השולחן. לפי הרעשים נדמה היה לו שהכדור הלבן אף הצליח לפגוע בכמה כדורים, אבל לא היה משוכנע אם הם מפוספסים או לא. עכשיו יכל לקרוס, ואכן כך עשה ונשכב על הרצפה הדביקה של מועדון הביליארד הישן.
ראובן עזב את המקל שלו ועזר לו לקום, למרות התנגדותו. הכי טוב שתלך לשירותים, אמר ראובן. לא, זה אבוד, ענה לו בקול רועד, אני לא יכול להקיא וגם אם כן זה אבוד. לא צריך להקיא, רק שאם אתה כבר מנסה להסיר את המכנסיים עדיף שתעשה את זה בשירותים. אה, אמר והבחין שאכן הוא מנסה להסיר את מכנסיו ומיד חדל מכך. אפו נושק כמעט לאפו של ראובן הוא לוחש לו, פשוט, אני מרגיש שמשהו קורה לי, אמר. זה בסדר, ניסה ראובן להרגיע ולהתרחק. גבריאל קרב את פניו שוב, פיו צמוד לאוזנו של ראובן, אני חושב שמתחילה לי פמפיגוס, אני מרגיש את השלפוחיות על העור. תרגע גב-גב, הכל יהיה בסדר, אתה יודע שפמפיגוס נדירה מספיק כדי שלא יהיה לך סיכוי ללקות בה. אל תביא לי עכשיו ציטוטים אקדמאיים, זה לא הזמן, אני יודע כל מה שאתה יודע ויותר, ממי אתה מעתיק במבחנים הא? טוב, טוב, בוא נשלם על השולחן ונלך מפה, נראה לי אוויר צח יעזור לך.
בבית הספר לרפואה הם לא היו חברים טובים כל כך, ולמעשה לא חברים של אף אחד. כמו רופאים אחרים או יותר נכון סטודנטים אחרים לרפואה, שניהם היו טיפוס מתבודד. מה שבטוח הוא שראובן לא העתיק מגבריאל מעולם ולא ההיפך. אבל כשאדם מושפע מפסיילוסיבין זה לא הזמן להכנס איתו לוויכוחים אקדמאיים או אחרים. פרט לכך, ידע שאין טעם להתווכח עם גבריאל על שום דבר, כיוון שגבריאל היה מסוג האנשים שלעולם אינם טועים. כולם מכירים את האנשים האלו, האנשים שגם כאשר הם טועים בוודאות הם אינם טועים. הרבה מהם הופכים להיות פוליטיקאים ופוליטיקאים שאינם כאלה הופכים להיות כאלה או נושרים מהפוליטיקה למקצועות בהם מתאפשר לאדם לטעות. רפואה, כמובן, אינה מקצוע כזה, לרופא אסור לטעות וגב-גב, כפי שהתעקש גבריאל שיכנו אותו ומכיוון שלא ניתן להתווכח איתו כולם נכנעו לכינוי הצה"לי שאימץ לעצמו העתודאי הצנום, כבר בתור עתודאי לרפואה היה טוב בלא לטעות.
האוויר הקריר של אמסטרדם עשה את העבודה וגבריאל הצליח להירגע קצת לאחר שבחן את עור ידיו ובטנו והסיק שאינו לוקה במחלה האוטואמיונית שגורמת לשלפוחיות איומות על פני העור. היינו צריכים לנסוע לברן, אמר גבריאל, אמרתי לך שאמסטרדם תהיה טעות וצדקתי. נכון, אמר ראובן, אם תרצה ניסע לברן מחר. לא, לא, זה כבר לא משנה, טעית, הודית בטעות ועכשיו נאלץ למצוא את הדרך לשרוד את הטעות הזו. ראובן נמנע מלהזכיר לגבריאל שנורית נמצאת כאן באמסטרדם, והיא הרי הסיבה בגללה שינו את התכנית לנפוש בעיר השוויצרית המשמימה, שהיתה מבטיחה להם חופשת סמסטר נינוחה ונטולת הפתעות.
כעת נאלצו השניים להתמודד עם חיפושים בלתי נגמרים אחר נורית וחברתה, שידעו עליהן שהן לנות במלון PAX, ברחוב ראדהויסטראט, לא רחוק מדאם, לא רחוק מהמלון בו לנו השניים, מלון HEGRA , שברחוב הגראגראכט. על אף שהמתינו מחוץ למלון השלום בלטינית דקות ארוכות, בזמנים שונים במהלך היממה, לא הצליחו ראובן וגבריאל להיתקל בנורית זהובת השיער וחברתה הברונטית, שהובילו את העתודאים החרוצים עד למערב אירופה, עד לעיר החטאים, עד לפטריות המקסיקניות וההזיות על כפר נבטי עתיק בשם הגרה. אין לנו סיכוי, אמר גבריאל, תשווה לטינית לנבטית, אין לנו סיכוי. תראה מה נהיה עם הנבטים ומה נהיה עם הלטינים. גב-גב, אין כזה דבר לטינים, שגה ראובן במילים שבחר כי עלול להתחיל כאן וויכוח היסטורי רציני, אבל מה לעשות, גם ראובן לא היה צלול וכמה מולקולות של פסילוסיבין כבר בוודאי התחברו להן לקולטני סרוטנין במוחו והחלו להשפיע על יכולותיו הקוגנטיביות. עזוב עכשיו את הלטינים, ענה גבריאל, בוא נמצא את הרנונקולוס הצהובה שלנו. היא בטוח משוטטת כאן בסביבה, רק צריך לשוטט מספיק זמן כדי למצוא אותה. ואני מזכיר לך, היא שלי והשניה שלך. אלא אם הן יחליטו אחרת, הזכיר לו ראובן את הסיכום אליו הגיעו ביניהם עוד טרם ההמראה.
אז הם התחילו ללכת, מנסים לא להתבונן בפני האנשים ברחוב אשר לא הטיבו עם ההזיות של השניים. די היה להם בהתמודדות הפנימית ולא יכלו לשאת את הטרולים והתפלצות אליהם הפכו האנשים ברחוב. אם לא נסתכל יהיה קל יותר, אמר אחד מהם. אבל אם לא נסתכל איך נמצא אותן, אמר האחר. יהיה בסדר, אמר אחד מהם, רק צריך להגיע לאנשהו. אחרי כמה דקות הם באמת הגיעו לאנשהו ונכנסו פנימה והזמינה תה חזק והמתיקו אותו בארבע-חמש כפיות סוכר ושתו ונחו ומישהו בשולחן ליד הציע להם לעשן משהו אז הם עישנו איתו והמצב לא השתפר אבל גם לא נהיה יותר גרוע. המישהו אמר ששמו מוריס אוטריו. הוא הצייר הצרפתי האהוב עלי, אמר גבריאל, אגב, קוראים לי גב-גב הציג עצמו באנגלית רהוטה. וזה, רובֵּן, הצביע על חברו שבהה בחלל. אם תשאל אותי, המשיך, אני מעדיף את ציורי הרחובות שלו על פני טיול ברחובות עצמם. חבל שלא צייר את אמסטרדם, חשב או אמר בקול. ומוריס אוטריו אמר שהוא לא מכיר את הצייר הזה והמשיך לעשן. איך זה יכול להיות, זה כאילו שיקראו לך אלביס פרסלי ולא תדע שהיה כזה זמר. מוריס הרים מעט את כתפיו כלפי מעלה והעווה על פניו הבעה שאומרת מניין לי. אם לא היה אפוף לגמרי, היה גבריאל מתחיל להתעצבן, אבל במקום זה הוא התחיל לצחוק ואחרי כמה רגעים כבר שלושתם צחקו. הם צחקו דקות ארוכות במהלכן מדי פעם אחד מהם הצליח לכבוש את צחוקו וכמעט נרגע לגמרי, אבל מיד נכנע ושוב חזר לצחוק וביתר שאת. די, די, אמר ראובן בעברית, אני כמעט משתין במכנסיים. מה הוא אומר, שאל מוריס אוטריו. הוא לא אמר כלום ענה גב-גב. אני בטוח שהוא אמר משהו הרצין פתאום מוריס אוטריו. לא, לא, אולי זה מסר תת-ספי. מה? כלומר, מסר סאבלימינלי שמועבר בצחוק, אמר גב-גב. יכול להיות באמת, יכול להיות שיש מסרים סאבלימינאלים בצחוקם של אנשים, אמר מוריס אוטריו, שמסתבר שהיה דוקטור לפסיכולוגיה או לפחות כך טען. ראובן ניחש שהוא כנראה שקרן טוב, לא יותר. אבל הרעיון על המסרים התת-ספיים המועברים דרך צחוק נשמע לו מעניין. אולי כשנחזור נחקור את הנושא, הציע גבריאל. אולי באמת, הרהר ראובן, שפסיכולוגיה תמיד עניינה אותו יותר מרפואה, אבל לחצי האם היהודייה והידיעה שאם צה"ל לא יממן לו את לימודי הרפואה אף אחד לא יממן לו אותם, אלצו אותו ללכת על הרפואה כמקצוע. אולי יהיה זה שביל הזהב החוצה לקריירה מחקרית, חשב עכשיו לעצמו, אני חייב לזכור את זה אמר בקול. אתה לא תזכור כלום ענה גב-גב וראובן הצטער וקיווה ששוב גבריאל טועה למרות שאינו טועה לעולם.
ראובן שקע יותר ויותר במחשבות על כמה זה נורא להיות כלוא בקלישאה האיומה הזו של מי שנדחק ללימודי הרפואה למרות חלומותיו, לפחות אינו חולם להיות אמן, צחק על עצמו בקול והצחיק את גב-גב ומוריס אוטריו וניסה לקלוט את המסרים הסאבלימינאליים בצחוקם, אבל כששניים צוחקים בבת אחת קצת קשה לקלוט מסר קוהרנטי וכל מה שהצליח לשמוע היה אוסקר גומר סוואן, אז הוא אמר אוסקר גומר סוואן. למה אמרת את זה, שאל מוריס אוטריו. לא יודע, זה מה ששמעתי בצחוק שלכם, ענה. רק גבריאל ידע שסוואן היה המדליסט האולימפי המבוגר ביותר, שב-1920 זכה במדליית כסף באולימפיאדת אנטוורפן והוא בן 74. למה היה לו פרט המידע הזה תקוע בראשו, לא ידע, ולכן גם לא אמר דבר, על אף אהבתו להפגין ידיעותיו ברבים. מה גם שכעת התחיל להתעורר בו החשש שמא הוא מפתח תסמינים של הפיוקלצמיה ועל כן עסק בבדיקה מקיפה של איברים, שרירים ופני העור, במטרה לשלול את האפשרות של תת-סידן. אולי כל הימים האלה בספרייה גרמו לי לחוסר בויטמין D, אמר. אין מצב, תירגע, גם ככה הסיכוי לפתח היפוקלצמיה עקב מחסור בויטמין D הוא קלוש מאוד. אתה לא צריך להגיד לי, התעצבן וניסה לקום וללכת בכעס, אבל איבד שיווי משקל וצנח בחזרה למושבו. שוב צחוק, שוב מסרים תת-ספיים, נורודום סיהאנוק, אמר ראובן. חייתי בקמבודיה שש שנים, אמר אז מוריס אוטריו, אפילו פגשתי את סיהאמוני הבן של סיהאנוק, אבל לא בקמבודיה, בפריז, היתה לי אז חברה דקיקה, סופיה, שלמדה אצלו בלט, בנאדם חייב לעצמו לפחות פעם בחיים להיות עם רקדנית בלט, דיברנו קצת והיה מעניין, יש לו הבנה עמוקה מאוד באמנויות וגם אני מתעניין בבחורות שאוהבות אמנות, כי צריך לפחות פעם בחיים להיות עם בחורה אמנותית כזו, אז ככה, כן, הכרתי אותו לא הרבה לפני שטס בחזרה לחור שממנו הוא בא כדי לקבל מאבא שלו את הכתר ולמלוך על קמבודיה, עד כמה שזה כבר שווה יותר מללמד בלט בפריז.
אוקיי, אמר ראובן. אההה, הנהן גבריאל. תגיד, היית פעם עם רופאה, או סטודנטית לרפואה, שאל אחרי כמה הנהונים ושתיקות. עזוב אותך מבחורות מרפאות, אתה צריך בחורות שרוצות לפצוע, ענה ופרץ בבכי עמום, שנשמע קצת כמו התקף שיהוקים ונראה מביך במיוחד, כולל נזלת והכל.
נפלו עוד כמה בדלים ונגמעו עוד כמה ספלים והזמן חלף וראובן בעיניים מזוגגות בהה מבעד לחלון בית הקפה, טיפות גשם זלגו לאורך החלון, טיפות גשם ניתכו על המדרכה, טיפות גשם בכל מקום, והוא חש כמיהה אל טיפות הגשם, אל האוויר הקריר, אל המזג הסגריר, אל הפרח הצהוב וחברתה הברונטית שעברו, בשיער רטוב ובת צחוק על פניהן, ברחוב ממש לפניו. הוא קם ויצא וקרא קריאה, או חרחור כלשהו, ולאחר מכן התעורר על המדרכה, בפיו קוביית סוכר ולידו גבריאל ומוריס אוטריו. הוא ניסה להבין מה התרחש ובדק את גופו, לא היה סימן לטראומה, אז הוא קם והתנצל והגשם טפטף ורוכבי אופניים חלפו על פניהם ומישהו אמר משהו למישהו ובמרחק ראה את נורית וחברתה מתרחקות. השלושה ליוו את הישבנים במבט מתאווה. גבריאל חשב שאולי אם יתאמץ מספיק יוכל לראות בעד הבד המתנפנף של שמלתה השחורה, והשמיים התכהו ומשהו בכל התמונה הזו נראה לו כמו ציור של ואן גוך, מלא הבעה ורגש אבל מעורר יראה וגבריאל כבר רצה לחזור ולהתכנס תחת מחסה בטוח יותר מאשר הרחוב.
עכשיו, בלט, אתם מבינים, זו אמנות ממש, זה לא סתם ריקודים וכוריאוגרפיה בסגנון מייקל פלטלי והפופוליסטיקה הזולה של ריברדנס וכל הבולשיט, אמר מוריס אוטריו והעתודאים הנהנו בעצב, אבל גבריאל היה עצוב יותר. עצב עמוק. זה בגלל הגשם, חשב. אבל זה היה בגלל השילוב של פסילוסיבין וחשיש אפגני כהה במיוחד.
וראובן חשב מה להם שני סטודנטים כאלה טובים, נחמדים, חיילים, עתודאים, רופאים לעתיד, שיתנהגו כמו אידיוטים באמסטרדם, במרדף כזה טיפשי אחר אהבה בלתי מושגת, חד-צדדית, יחד עם איזה צרפתי עם שם של צייר שאינו מכיר. גבריאל ענה שזו ההזדמנות היחידה שלהם לפני שיחזרו לשגרת הלימודים ומשם לשגרת הסטאז' וההתמחות והשירות הצבאי והשירות האזרחי והמשפחות והמשכנתאות וכל הזוועות של היום-יום המתיש הזה כל כך. אז בשביל מה לחזור לכל זה גב-גב? בשביל מה?
חתול ג'ינג'י עבר ביניהם הרחוב. טוסטוס הרעיש אי שם. הטראם השמיע טררם. והשלושה צעדו ברחובות המעגליים של העיר, משתחלים בין ההמונים הצועדים. חומקים לסמטה ריקה. עוברים לרחוב ראשי אחר. ממשיכים בדרך. עוד סמטה ועוד חתול ועוד טררם וצלצול פעמוני אופניים ושוב חוזרים לנקודת ההתחלה. כל הזמן הזה שמרו על שתיקו ועכשיו, משהתיישבו סביב השולחן, נתנו לרגליים מנוחה והסיגריה המתקתקה עוברת ביניהם והתה מהביל על פניהם, החל הדיבור לחזור אליהם.
אכלתם פעם גמל שלמה, שאל מוריס אוטריו. השניים הנידו בראשם לשלילה. אני מחפש כבר הרבה זמן מישהו לחלוק איתו את החוויה, מישהו שיבין מה זה, אבל אין, גמל שלמה משום מה פשוט לא אוכלים. ראובן לגם מהתה. מוריס אוטריו נשף עשן. גבריאל חשב שאולי בכל זאת הוא לוקה בהיפוקלצמיה.
