6 בדצמ׳ 2010

חלומות

ובאותה תקופה העברתי שעות בחיפושים אחר החלומות האבודים שלי. הבני זונות יצאו איזה יום מהראש שלי יד ביד עם השאיפות לחיים אחרים ויותר לא חזרו. כבר קרה לי שהם נעלמו לשבוע או שבועיים, למשל בזמן שישבתי בכלא הצבאי בגלל שנתפסתי עושה ביד במגדל שמירה. הכלא הצבאי היה קשה להם מדי, והחלומות שלי, כמו גם השאיפות והתקוות, ברחו כולם מבעד לסורגים וחיכו לי בבית שאשתחרר. גם הפעם חשבתי שאולי סתם נהיה להם קשה מדי, אחרי הכל גם עלי קצת גדול כל העסק הזה של חיים שגרתיים, רגילים, של להתעורר בבוקר לסערה של סידורים וארגונים לקראת היציאה, לנשק את האישה לשלום, להקפיץ את הילדים לגן, להמשיך לעבודה המשרדית המשמימה שלי, שמפרנסת בדיוק את הצרכים הקיומיים הבסיסים של המשפחה שלי.


אני מודה, הזנחתי אותם קצת. מה גם שהאושר שכרוך בלהיות חלק מהמשפחה סייע מאוד להזנחה הזאת של החלומות והשאיפות. והאמת היא שעל השאיפות לחיים אחרים אני לא מצטער כל כך, הם סתם היו מעמסה רוב הזמן. אבל החלומות, אותם באמת אהבתי מאוד. הם תמיד עזרו לי להרגיש שאני שונה, מיוחד, שנועדתי לעשות דברים גדולים באמת, לשנות את העולם או לפחות את עולמם של כמה אנשים. בזכות החלומות האלה כתבתי כמה סיפורים ושירים. בזכותם לקחתי באוניברסיטה כמה קורסים בספרות, שמעתי מוסיקה קלאסית וג'ז. צפיתי בסרטים יפנים. הלכתי לכמה תערוכות חשובות. קניתי כמה בגדים נועזים. הייתי עם כמה בחורות שגם עוד אלף שנה לא הייתי מתחיל איתן אפילו ללא החלומות. בזכות החלומות גם החלטתי שלהקים משפחה זה לא משהו שיכול לפגוע בכל מה שאני יכול להיות.


וזה לא שאני ממש רציתי או רוצה שכל החלומות האלה יתגשמו. זה בכלל לא העניין. מצידי שכולם, אחד אחד, ישארו בגדר חלומות בלבד. כי באמת, השאיפה לחיים אחרים סתם מעיקה ואני ויתרתי עליה בשמחה, אפילו שאני יודע היטב שבלעדיה אי אפשר להגשים שום חלום. הבעיה היא, כנראה, שגם החלומות האלה יודעים זאת היטב, וכמו בחורה שיוצאת עם אחד נשוי הלכו למישהו אחר, כי למה להם לבזבז את הזמן שלהם על אחד כמוני שסתם מנצל אותם להנאתו.


אז באותה תקופה, כשהמציאות ללא חלומות הביאה אותי אל סף הייאוש, שאחריו מגיעה כמובן הכניעה הסופית – האדישות לקיום – החלטתי שאני חייב למצוא את החלומות שלי. אפילו חשבתי, ביני לבין עצמי, שאם הם יתעקשו על כך שהם חוזרים רק אם אני מקבל חזרה גם את השאיפות לחיים אחרים, כנראה שאאלץ להסכים לתנאי הזה.


המקום הראשון שחיפשתי היה אצל ההורים שלי, כי שם הם חיכו לי בזמנו, אחרי שהשתחררתי מהכלא הצבאי. כשהגעתי לבית שבו גדלתי ההורים שלי ישבו בסלון. אמא בוהה בעיתון ואבא בוהה בטלוויזיה. בחדר השינה שבו הופיעו אצלי החלומות הראשונים, כמו החלום להגיע לחלל או החלום שאני יכול לעוף, מצאתי רק כמה אכזבות ישנות זרוקות מתחת למיטה. הרמתי כמה מהן, סתם כדי להיזכר כמה רע היה לגלות שאבא שלי לא הכי חזק ואמא שלי לא הכי חכמה ושאני קצת יותר שמן ממה שההורים אמרו לי. בחדר השינה של ההורים שלי היה נדמה לי שמצאתי אותם, את החלומות שלי, אבל אלה היו חלומות אחרים. החלום של אמא שלי שאבא ימות כבר והחלום של אבא שלי שהוא ימות כבר. עוד כמה אכזבות קפצו לי לראש, ולפני שיצאתי דחפתי אותם מתחת למיטה יחד עם יתר האכזבות, נפרדתי מההורים והסתלקתי משם.


החבר הכי טוב שלי אמר שלפני כמה שבועות הוא נתקל באיזה חלום שלא הכיר, איזו חוויה הומוסקסואלית מטרידה במיוחד, והוא די בטוח שהוא לא שלו. הוא גם לא היה שלי, אמרתי, אבל התעקשתי להגיע אליו לחפש אצלו בדירה. אחרי הכל, אצלו התבססו אצלי החלומות על יצירה ספרותית משמעותית, על כיבוש העולם, על חופש מוחלט. הדירה שלו השתנתה מאז הפעם האחרונה שהייתי שם. כששאלתי הוא אמר שהרבה דברים השתנו בחודשים האחרונים, אבל הוא לא זוכר בכלל מתי פעם אחרונה ביקרתי אצלו, כך שאין לו דרך לדעת מה ראיתי ומה לא. את הבאנג הגדול, למשל, שאלה, ראית? הסתכלתי עליו. זה אותו הבאנג שהיה לו כבר עשר שנים אולי. במים העכורים צפה תקווה ישנה להישאר צעיר לנצח, תקווה שהטבעתי בבאנג כשהחלטתי להציע נישואין. עשינו ראש לזכר שנות העשרים של חיינו. באוויר ריחפו רוחותיהם של חלומותיי הנעלמים. נזכרתי בסיפור שכתבתי והתפרסם במוסף הספרות של הארץ. איך חשבתי אז שזו פריצת דרך, כשבעצם היה זה סוף הדרך. לפני שנפרדנו, אני לדרכי והוא לכורסת הטלוויזיה שלו, התוודה שהוא עוקב אחרי בפייסבוק, צופה בכל התמונות של הילדים ואיך אנחנו נראים מאושרים שזה מעורר קנאה. אנחנו באמת מאושרים, רציתי לומר, אבל משכתי בכתפי וחייכתי.


היו לי שעתיים לשרוף עד שצריך לאסוף את הילדים מהגן, אז נסעתי לחוף. בטיול לאורך קו החוף נתקלתי באינספור חלומות, אכזבות ותקוות שנסחפו עם הגלים אל לב הים. אולי גם שלי נסחפים שם עכשיו ולא ישובו עוד לעולם.


לקחתי את הילדים מהגן. הגדול סיפר שהיום שאלו מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים ושהוא אמר שהוא רוצה לכתוב סיפורים כמו אלה שאני מספר לו לפני השינה. הקטנה אמרה שהיא רוצה לנגן בפסנתר ולשיר שירים יפים. הסתכלתי עליהם מבעד למראה האחורית ברכב, יושבים במושבים המוגבהים שלהם. הגדול מספר בדרכו את הסיפור על הנסיך הקטן והקטנה שרה בקול דקיק שהיא אוהבת שוקולד ועוגות גבינה. ברמזור הפניתי אליהם את הראש, להסתכל להם בעיניהם, דרכן נצצו אלי חלומותיי הישנים.