רחש

שוב הרחש ההוא העיר אותה באמצע הלילה. לאחר כיווץ ממושך של העיניים כדי להתרגל לסנוור הסלולרי הצליחה להבחין שהשעה שלוש ועשרים. כמו רפלקס החל להתנגן ברקע מחשבותיה השיר שהיא כל כך אוהב, בביצוע של גידי גוב. המחשבה על "קליפות אבטיח מוטלות על החוף" שעשעה אותה והרגיע אותה ש"כבר מאוחר, והבוקר קרוב". אבל הרחש, הרחש חזר. כבר כמה לילות שלא הטריד אותה והיתה בטוחה שנעלם אבל הנה זה שוב. נשמע כמו טפרים של חיה גדולה חורצים בטון יצוק, כשברקע חריקת כינור לא מכוון. בפעמים הראשונות התעוררה בבהלה, הפחד אחז בה בעוצמה והיא המשיכה לרעוד באימה עד שאור ראשון של שמש חדר מבעד לתריס החלון הדרומי שבחדר השינה. יותר מכל הפחידה אותה התחושה הכמעט וודאית שהרחש מגיע מאיזור המטבח. כל הדירה שלה היתה בעצם מטבח מרווח ששימש גם סלון, חדר עם מקלחת שכלל גם שירותים וחדר שינה קטנטן עם חלון דרומי, החלון היחיד בדירה הקטנה, שבעל הבית החמדן יצר ארבע כמותה מדירה אחת שקיבל בירושה. הדירה של שכנתה לא כללה אפילו חלון אחד, אז מבחינה זו, לפחות, היתה ברת מזל. כמו כל דבר נורא שקורה מספיק פעמים כדי להתרגל אליו, לאחר אותם לילות ראשונים שהרחש הטיל עליה טרור, היא החלה להרגע וסבול אותו. אמנם היתה מתעוררת, כי אי אפשר להמשיך לישון בעוד הרחש האיום מתפשט בדירה הקטנה, אבל כבר לא היתה נסערת בגללו. להיפך, היא התחילה לחכות לו. לפעמים אפילו היתה מתעוררת כמה רגעים לפני שהתחיל, פוקחת את העיניים וממתינה לו ערה במיטתה. ואז, בהשמע הרחש, היתה מחייכת לעצמה חיוך קטן, מחכה שיסיים, וממשיכה את הלילה בעירנות או שינה, לפי המצב רוח. אם כי חייבים להודות, שתמיד נרתעה עם תחילתו של הרחש. כמעין תגובה אוטומטית קפץ ליבה והתכווצו שרירי גופה, אפילו אם מיד לאחר מכן נרגעו. כך זה גם עם הצפירות של ימי הזיכרון או אזעקות תירגול. הגם שהיא יודעת מה הן, ואפילו שהיא יודעת לצפות להן, תמיד היא נבהלת ברגע הראשון. כעבור שבועיים או שלושה של רחש לילה לילה, החליטה לחכות לו במטבח. לתפוס אותו על חם. אבל בכל פעם שהיתה ניגשת לשם לאחר שהתחיל הוא היה נעלם, ובכל פעם שהמתינה לו שם עוד לפני שהתחיל, לא היה מתחיל כלל. לעתים היה מתחיל רק לאחר שהיתה חוזרת לחדר השינה. רחש חמקמק שכזה, היא חשבה בליבה. אולי גם הוא מפחד ממנה נורא. לאחר מכן היה את השבוע שישנה בבית הוריה בגליל, כי אביה נפטר והיתה צריכה לנחם והתנחם בשבעה, וכשחזרה לדירתה הקטנה הרחש כבר לא היה עוד. והנה פתאום, אחרי שכבר הספיקה לשכוח ממנו כמעט, הוא חוזר ומעיר אותה באמצע הלילה. 

היא התיישבה על מיטתה והקשיבה לו. פשוט האזינה לרחש. אילולא היתה מכירה אותו טוב כל כך היתה נחרדת, אבל היא פשוט האזינה היטב. לאט ובשקט היא התקרבה לדלת, השתטחה על הרצפה הקרירה והציצה מבעד הרווח שבין הדלת לרצפה. המטבח-סלון שלה היה חשוך, רק אור המיקרוגל המהבהב האיר אותו לסירוגין. בקושי יכלה לראות משהו אבל הרחש נשמע היטב. לרגע באחד ההבהובים חשבה שהבחינה במשהו אפל ומאיים עם טפרים ארוכים גורר רגליים לאורך המטבח-סלון הזעיר. כל כולו שלושה-ארבעה צעדים, ובכל זאת אפשר לגרור עליו רגליים ולתת לטפרים קצת לחרוק. בהבהוב נוסף הוא נעלם. הבהוב או שניים אחר כך היא ראתה את הטפרים צמודים לרווח שבין הדלת לרצפה. כל כך קרוב היה הרחש אליה שאילו היה לו ריח היתה מריחה אותו. ליבה התכווץ. הבהוב נוסף ועין גדולה צהובה ניצבה מול עיניה, ברווח שמתחת לדלת. שני הבהובים ונעלמה יחד עם הרחש. כעת היתה נסערת מכדי לחזור לישון. היא עברה במהירות למטבח, הדליקה את האור וחיפשה היטב, הרחש חייב להיות שם עדיין. אבל לא היה דבר. אחר כך נרדמה על הספה בסלון-מטבח. היא החליטה לישון שם כמה לילות כדי לוודא שהרחש לא יחזור. אמנם כבר היתה די בטוחה שלא יזיק לה, אבל אי אפשר לדעת, ובכל מקרה עדיף לה בלעדיו.

בלילה שוב הרחש העיר אותה. הוא נשמע בעוצמה חזקה מתמיד, ונדמה היה לה שהוא מנסה לומר משהו. הוא הגיע מכיוון חדר השינה. המילים לא היו ברורות, כי בטון חרוץ לא יודע להתבטא באופן נהיר או קוהרנטי. היא נאלצה להתקרב אל הדלת ולנסות להקשיב כדי להבין, אבל לא הצליחה. היא השתטחה על הרצפה הקרירה כדי להציץ מבעד הרווח שתחת הדלת. אחרי שני הבהובים היא ראתה עין תכולה. שני הבהובים נוספים והיא נעלמה, רק הרחש נשאר בדירה. 

תעתוע

בסביבות השעה אחת עשרה וחצי בלילה התחיל השכן בבניין שמעבר לכביש הצר לשיר וללוות את שירתו בנגינת גיטרה אקוסטית בעלת עוצמה גבוהה במיוחד. או שאלה הקירות הדקיקים של הדירות הישנות. או העובדה שניגן בדיוק מול חלונו שנמצא בדיוק מול חלון דירתי. כך או כך, הביצועים שלו נשמעו היטב בדירה והכבידו על יכולתי לשמוע את מה שנאמר בסרט הגרוע שצפיתי בו. אני תמיד צופה בסרטים גרועים בשעות האלה. כך ניתן לאפשר למחשבות לנדוד, לעצום את העיניים מעת לעת, לנוח ולהרגע. אבל הביצועים של השכן, שהיו באמת מעולים, של שירים שאינני מכיר, אולי מקוריים שלו, היו בלתי ניתנים להתעלמות. אז כיביתי את הטלוויזיה והפניתי מבטי להופעה. השכן, שהדבר היחיד שאני יודע עליו זה שהוא חובב כדורגל מושבע, עם מסך טלוויזיה ענק שמאפשר לי, בניגוד לרצוני, לצפות בכל משחק שמשודר באיזשהו ערוץ, הוא גבר שנראה בסביבות גיל ארבעים. על כן אני מניח שהוא בערך בגילי, כלומר בן שלושים ומשהו. תמיד בני גילי נראים לי בני ארבעים ומשהו. מין דרך בלתי נשלטת של המוח שלי לתעתע בי ולגרום לי לחשוב שאני נראה עדיין צעיר מאוד. אז השכן הזה עומד שם בחלון, הגיטרה תלויה על כתפיו והוא מנגן ושר בעוצמה עבור אף אחד. כלומר, עבורי בלבד. עיניו עצומות למחצה והוא נראה מנותק לגמרי מסביבתו. השירים שלו מזכירים שירים של אדי ודר. גם הקול שלו נשמע כך, רק מעט פחות עמוק, אבל אולי זו רק העובדה שאין לו ציוד הגברה. אני מתבונן בו ומאזין למשך ארבעה שירים רצופים ואז הוא מפסיק. אני באינסטינקט מריע במחיאות כפיים שמעירות אותו מהטראנס שהיה שרוי בו והוא פוקח את עיניו להביט בי. יש לו עיניים רבות עוצמה, גם ממרחק מה אני מרגיש את הכריזמה לופתת אותי. אני ממשיך עם מחיאות הכפיים, בכנות רבה, והוא מחייך אלי. אני נזכר שלפני כמה חודשים, בשעות הבוקר המוקדמות שבהן אני נוהג להתעורר טרוד ועצבני, מחפש קצה ג'וינט מהלילה כדי לחזור לישון מול המשך הסרט הגרוע בטלוויזיה, הסתכלתי לכיוון החלון שלו בגלל קולות שחשבתי ששמעתי. בחוץ כמו שעת דמדומים של אחרי השקיעה, שרק מעט קרני שמש מאירות את האפילה העירונית, ובדירתו אור מעומעם צהבהב. כעבור כמה רגעים של בהייה ושאיפה מבדל הג'וינט הבחנתי בדמותה של אישה צעירה, שנראתה לי בת עשרים ומשהו, ולכן כנראה היתה בת גילי. היא הסתובבה שם כשלגופה רק תחתונים והגוף שלה היה כמו שהייתי מפנטז שהגוף שלה יהיה. ברגע מסוים היא נעמדה מול החלון והסתכלה ישר אלי, גבר שנראה כבן ארבעים ומשהו, יושב בסלון הדירה שממול, הטלוויזיה מאירה את פנים הדירה וקצה בדל אדמדם בזווית שפתיו. קימורי גופה הנהדרים פיתו אותי ממרחק, צלליות על שדיה הקטנים קרצו אלי, אז חייכתי. היא חייכה חזרה והגיפה את התריסים הווניציאנים. המשכתי לעמוד שם עוד זמן מה. חשבתי אם היא חברה שלו או סתם זיון. חשבתי האם היא עכשיו מספרת לו על השכן שלו. חשבתי אם תדליק את האור שוב. אבל האור לא נדלק. אולי הלכו לישון. לא ראיתי אותה שם מאז, למרות שדמיינתי מפגש כזה מקרי ברחוב, והמחשבה הזו מילאה אותי התרגשות. כעת הוא חייך אלי, השכן, חיוך כזה שממנו היה לי ברור שהוא יודע.

סיפור מדע קצת בדיוני בשבעה חלקים וארנב

1. לה-דג-טעים

בסופו של דבר, כשלא יכלה יותר לסבול את זה, היא חלצה את הנעל ודפקה גירוד עצבני, ארוך וחזק של כף הרגל. גירוד שנמשך ונמשך והסב לה עונג רב. גירוד שאילולא היתה מפסיקה אותו כשהפסיקה אותו, ללא ספק היה גורם לדימום. כשסיימה נעלה שוב את הנעל, כשעל פניה הבעת העונג השמורה לאותם רגעים פוסט-אורגזמטיים, בהם היא שרועה על המיטה וראשה נטול מחשבות, מנותקת לגמרי מכל מה שמחוץ לה. חלפו עוד שניות ארוכות עד שהצליחה להבחין במבטים שנעצו בה יושבי המסעדה. אם לא היתה כל כך סקסית, בוודאי מישהו היה מקיא. במקום זה, מישהו חייך אליה חיוך מזמין, מזמין מדי, ומישהו אחר סימן דבר מה בעינייו, ואישה אחת גדולה גלגלה עיניים. היא מתחה את חצאיתה מטה, כך שהגיעה מספר סנטימטרים מעל לברכיים, והמשיכה בדרכה לשולחן מספר שש כדי לפנות את הכלים של המנות הראשונות, לקראת המנות העיקריות. אם לא היתה כל כך סקסית מישהו היה צועק לה שתשטוף ידיים לפני שהיא מתקרבת ללקוחות, אבל היא היתה כל כך סקסית ואפילו יותר מזה, ובזמן שהתגרדה כל כך, יכל מי שניסה, לחטוף מבט בפיסת גן העדן האדומה שהיו תחתוניה. מנהל המשמרת ניסה והצליח להציץ ולכן רק גמר אומר, בינו לבין עצמו, לנסות להזמין אותה לדייט ובמקביל לנסות לדאוג לקידומה. היא מצידה המשיכה בשגרת עבודתה כמלצרית זוטרה, חסרת תודעת שירות, אנטיפטית ומיזנטרופית, עיכבה את הפורל של שולחן חמש דקות ארוכות והגישה אותו קר ובלתי אכיל, בלבלה בין הקרפצ'יו בקר של שולחן שמונה לבין סטייק טרטר של שולחן שש, ושפכה את המולים על הגברת השמנמנה שקודם לכן גלגלה את עיניה וכעת האדימה מזעם ואילולא נבלמה על ידי בעלה היתה מתנפלת על המלצרית הענוגה ומורידה לה את הראש בנגיסה מהירה.

אורי, מנהל המשמרת, המשיך לנעוץ בה מבטים לאורך כל הערב ודאג לפצות ולפייס את כל הלקוחות שנפגעו מהתנהלותה של דריה. הוא ידע שהיא אינה רשלנית באמת, וזה לא שהיא לא איכפתית, היא פשוט טובה מדי בשביל כל זה. היא טובה מדי גם בשבילו, ובכל זאת הוא ינסה בעוד כשלוש שעות, בתום המשמרת, רגע לפני שהיא תודיע לו שהיא מסתלקת משם ושיעשה טובה ויסגור את המקום בלעדיה, להציע לה ללכת איתו להופעה של ג'רמי קיימן בערב שישי. למוסיקה של קיימן יש אותה השפעה של סם אהבה. בעמוד הפייסבוק שלו ניתן למצוא עשרות הודעות של בני זוג שהתאהבו כשהם נישאים על גבי הגרוב הג'אזי המפורסם של האמן יליד פנסלבניה, שגדל בטיבט, התגייר ועלה לדימונה כדי לחזור בשאלה ולהפוך אתאיסט מושבע ואחד ממובילי המאבק לשחרור הגיטרה האקוסטית.

כמובן שהיא סירבה לו. היא סירבה לו ואמרה שאולי תגיע להופעה בכל מקרה, בלעדיו, לבדה או עם מישהו אחר, אז אם הוא ילך אולי הם יפגשו. אורי ענה שבטוח שהם יפגשו, כי בהופעות של ג'רמי אין יותר מדי אנשים והפעם הוא מופיע ב"קסבה" שזה בכלל מקום קטן ואינטימי, שאי אפשר להכניס לשם יותר מארבעים מעריצים מושבעים של היוצר היצרי ביותר שידעה ישראל במאתיים תשעים ומשהו שנותיה. היחיד שהעידו לגביו חלק מהמעריצות וגם המעריצים, שהם צריכים להביא להופעותיו בגדים תחתונים להחלפה.

איזה מין שם נתנו לה הוריה של דריה. כאילו לא ניחשו ולא קיוו שתצא להם כזו בת מושלמת. ומצד שני, איזה שם יכול להיות הולם לאחת שכזו, שבעצם היותה מעניקה לשם דריה משמעות חדשה, נשגבת, אידאית. הייתי מנסה לתאר אותה במילים אילו היה סיכוי כלשהו להצליח להעביר ולו מעט מדמותה האלוהית. זה כל כך חסר סיכוי שבמקום זה עדיף לתאר את אורי, מנהל המשמרת בן השלושים וחמש, שכבר תשע שנים וחצי מנהל משמרת ב"לה-דג-טעים", מסעדת הדגים, בשרים ועוד, הים תיכונית, צפון אירופאית, מערב מזרחית, שממוקמת בקצה הפחות מוצלח של רחוב מזא"ה בתל אביב. לפני שהפך למנהל משמרת, ובמשך כל ארבע שנות לימודיו באוניברסיטה הפתוחה, עבד באותה מסעדה כמלצר. וותק זה הפך אותו לעובד הוותיק ביותר במסעדה. וותיק יותר משף המסעדה, שהיה בעצם טבח אבל קראו לו שף, ועבד שם שלוש שנים. וותיק גם יותר ממנהל המסעדה (שנה וחצי) וותיק יותר מהבעלים (המסעדה החליפה ידיים בממוצע כל חמש שנים). כשהתחיל לעבוד שם, שקל אורי שבעים ושלושה קילוגרמים וגובהו היה מטר אחד ושישים ושבעה סנטימטרים. כעת שקל שבעים וארבעה קילוגרמים וגובהו היה מטר אחד ושישים וחמישה סנטימטרים. במשך כל התקופה היה לו סנטר נפול מעט ואף עם חריץ דמוי עכוז במרכז פרצופו העגום. עיניו שקועות משהו, אבל בעלות מבע מיסתורי מהסוג שעשוי להיראות אטרקטיבי לבחורות מזן מסוים. ואמנם, בחורות מהזן המסוים ההוא נמשכו אליו, ובעשור האחרון יצא עם כעשרים בחורות כאלה, כלומר בחורות בעלות ביטחון עצמי מעורער, שפיות גבולית ואמונה שלמה באהבה ממבט ראשון וטוב ליבם של גברים נטולי קריירה, כסף או מראה חיצוני מלבב.

לאחר שהשלים את התואר הראשון בהיסטוריה של המרחב, חיפש אורי עבודה אחרת. הוא שלח קורות חיים לכל החברות הגדולות שעוסקות בעיצוב ותכנון המרחב, אבל לכולן יש כבר את ההיסטוריונים שהן מעסיקות. לאחר מכן שלח קורות חיים גם לכל החברות הבינוניות והקטנות, ואפילו הגיע לארבעה ראיונות עבודה, אבל כולן דחו אותו למעט אחת שהציעה לו התמחות על תנאי בלבד וללא תשלום. באותו זמן הוא כבר קודם למשרת מנהל משמרת, על כל היוקרה הנלווית לכך, ולכן וויתר על ההתמחות בחברת "מרחבים זה אנחנו" לטובת קריירה של ניהול משמרות. בסופו של דבר הקריירה הזו לא התפתחה כפי שציפה, ודווקא מירום לוין, שלמד עם אורי בפתוחה ולקח את המשרה, התקדם יפה וכעת הוא כבר מגשים את חלומו של כל סטודנט צעיר להיסטוריה של המרחב בתור היסטוריון בכיר אצל "קלמן, קליין, קליין ושות', חלל, זמן ומרחב בע"מ". בפעם האחרונה שנפגשו במקרה בשדרות רוטשילד, כשאורי היה בדרכו מעוד משמרת מספקת, סיפר לו מירום שעכשיו הוא עוסק בתכנון מרחב-זמן לפרויקט החדש של אנדרמן לא רחוק מגלקסיית אנדרומדה. אורי ממש שמח לשמוע על כך, וחייך במשך כל זמן שמירום פירט על המורכבות שבתכנון המרחב-זמן המתעקם בקרבת החור השחור של הכוס של אמא שלו, וציפה מאוד שיסיים כבר לקשקש על איך שהוא אוהב לפעמים ללכת ברגל במקום להשתמש בטלפורטר החדש שקנה (הוא קנה גם אחד לאמא שלו, שכבר הרגליים שלה לא מה שהיו מאז שהחליפו לה לביוניות), סתם ככה כדי להזכר איך זה לטייל ברחוב במקום לדלג ממקום למקום באמצעות חורי תולעת. אורי ממש הצטער באותו זמן שאין לו את מה שדרוש כדי להחטיף לחפים מפשע אגרוף בפרצוף. חוץ מזה שמירום היה די שרירי וחסון וגבוה מאורי בעשרים סנטימטרים (בתקופת לימודיהם היה גבוה ממנו רק בשמונה עשר סנטימטרים, אבל גם אז נמנע אורי מעימותים עמו).

זה כבר למעלה מעשרים שנים שהעולם נחלק לשניים - המדלגים וכל השאר. כמה טוב היה לעשירים במאה ה-24שיכלו בצורה כל כך טובה לייצר אבחנה בינם לבין עניי העולם. מכשירי הטלפורטציה האישיים והיקרים כל כך אפשרו לעשירים לדלג ממקום למקום בשניות, בקלילות, מבלי להזיע, לצעוד, להתלכלך או להתערבב עם ההמון המזוויע. אורי עוד זוכר איך זה להיות מהמדלגים. היה לו טלפורטר ישן ומקרטע של חברת "ישראפורטר", שכבר מזמן עשתה את האקזיט שלה ונבלעה בתוך "BeamUP INC" הקוריאנית שהובילה את התחום בעשרים השנים האחרונות. הוא קיבל את המכשיר במתנה מאביו ליום הולדתו ה-18, בתקופה שעוד היה למשפחה שלו כסף, לפני שהספיקו לאבד את הכל בהתפוצצות בועת הפירמידות ההפוכות. לשמחתו של אורי ולמזלו, הספיק לקבל את הטלפורטר הזה ואת דירת ה-40 מ"ר בקומת קרקע ברחוב הרצל בתל-אביב, לפני הקריסה הגדולה שמוטטה כלכלית 47.4% מאוכלוסיית העולם. הטלפורטר הישן של אורי היה כבר ללא אחריות יצרן וללא שירות ולכן השימוש בו היה "לא מומלץ עבור מי שמעוניין להמשיך לחיות ו/או שבריאותו חשובה לו ו/או שמיקומו הפיזי חשוב לו", כפי שנכתב באזהרות שעל גבי המכשיר. ממילא היה המכשיר גדול מכדי להסתובב איתו ברחוב וכמו כל מכשירי הדור הראשון נועד לשימוש ברכב או בבית בלבד וזה לבדו הפך אותו מיושן מכדי להתגאות בו. אז אורי, כמו כל השאר, הלך ברגל והשתמש בטלפורטציה הציבורית כשהיה צריך להגיע למקומות שאינם במרחק הליכה או אופניים מביתו. לשמחתו, לעתים נדירות נאלץ להגיע למקומות רחוקים כאלה. הוא תיעב את הטלפורטציה הציבורית. להדחס עם עוד כמה עשרות בתוך חדר הטלפורטציה ולדלג לפעמים שש או שבע תחנות עד שהגיע ליעדו, מיוזע, תשוש ומצחין, לא היה בין תחביביו של אורי, או של כל אחד אחר, לצורך העניין. לשמחתו, בישראל עדיין לא אסרו בחוק שימוש בכלי רכב סולאריים, ולכן יכל, אם רצה ליהנות מהפקקים האינסופיים בכבישי ארצנו, שנמשכו במשך כל שעות היממה, להגיע ליעדיו הרחוקים ברכב הסולארי של אביו המקשיש.

אז אתם מבינים את המצב, החיים של אורי לא היו משהו, וזה רק באנדרסטייטמנט ועל קצה המזלג. אם עוברים לרזולוציות גבוהות יותר אז עלילת חייו של אורי רצופה כשלונות, פסופסים, החלטות שגויות ואכזבות. למזלו הוא היה קצת דביל ולכן גם אופטימי מאוד ושמח מאוד בחלקו, אפילו שחלקו היה מעליב אובייקטיבית, אפילו למישהו כמותו. אתם יכולים רק לתאר עד כמה השתלבותה של דמות כמו דריה בעלילה העגומה הזו היתה משמעותית עבור אורי. דברים כאלה לא קרו לו והוא אחד כזה שהיה לו ברור שדברים כאלה גם לא יקרו לו. רק השהייה במחיצתה היתה יותר ממה שסבר שהגיע לו, ולמעשה, גם אובייקטיבית, מנקודת המבט של אחד מהצד, שבכלל לא קשור לסיפור הזה, הזכות לחלוק את אותו החלל עם דריה היתה הרבה יותר ממה שהגיע לאורי. ועם זאת, אורי זכה לראותה שלושה ימים בשבוע, לפעמים גם ארבעה, עשר שעות כל פעם, מבצעת באופן גרוע במיוחד את עבודתה כמלצרית, ובאופן שבלתי ניתן לתיאור, את תפקידה כדריה האידאית. ככה זה, לעתים קרובות בקיום הזה אנשים זוכים לקבל את מה שלא מגיע להם מבחינה מוסרית. כי הקיום אינו מוסרי, הוא אקראי לחלוטין עם נטייה קלה לצד המרושע (עוד על כך ניתן לקרוא במאמרו של זוכה פרס נובל, פרופ' דמיאן רוזנבלאט-גפן, "אלוהים משחק בקוביות, אבל הבית תמיד מנצח").

2. אירוע מסויים שאירע כמה שבועות אחרי ההופעה של קיימן

עכשיו אנחנו נעבור רגע לאירוע מסויים שאירע כמה שבועות אחרי ההופעה של קיימן (אורי החליף תחתונים פעמיים במהלך המופע, למרות שבסופו של דבר דריה לא טרחה להגיע, לא לבדה ולא עם מישהו אחר. במקום זה, היא דילגה לארוחת ערב בניו-יורק עם איזה בן עשירים שהכירה בפייסבוק - לא האתר - העיר המודרנית שנוסדה בתחילת המאה ה-23 על אחד האיים היפים ביותר באוקינוס הפסיפי). אורי היה באופוריה לאחר ההופעה והזה בהקיץ במשך שבועות ארוכים, כי למוסיקה של קיימן, מסתבר, אם לא מתאהבים בזכותה, יש השפעה של סם הזיה חזק במיוחד. אז לילה אחד, אחרי הסגירה, עשה אורי את דרכו הקבוע מהמסעדה לדירתו הטחובה. הדרך תמיד היתה ארוכה, אבל הוא נהנה ללכת אותה. בימים חמים היה עושה את הדרך על האופניים, אבל בימים המעטים הקרירים שעוד היו במהלך כל שנה, אהב ללכת ברגל. הוא צעד את מזא"ה עד יהודה הלוי, ולאורך יהודה הלוי עד הרצל, עליו צעד לכיוון דרום עד שהגיע לדירתו בהרצל 132, ובדרכו הארוכה הזו, היה חולף על פני הולכי הרגל, רוכבי האופניים, נהגי הסולאריות, מבחין איך הסביבה נהיית עויינת יותר ויותר ככל שמדרימים. חושב איך הוריו, כשקנו את הדירה בהרצל היו בטוחים שתוך כמה שנים הסביבה תקבל זינוק קדימה ותהפוך לשכונה מודרנית ויפה, כמו שקרה לשכונות חלשות יותר בצפון, איך לא צפו שדווקא השכונה הזו תחלש עוד יותר. הקמת תחנת הטלפורטציה הבינלאומית בהרצל פינת קיבוץ גלויות רק הפכה את הסביבה לעמוסה יותר, דחוסה יותר ובעייתית יותר, כאשר רובע הזנות שהוקם במקום שבו היה פעם כלא, משך אוכלוסייה מפוקפקת מכל העולם. ככה זה כשעניים יכולים לדלג כמה עשרות תחנות במחיר נמוך יחסית, במטרה לרכוש שירותי מין זולים יחסית במדינה בה הזנות חוקית. בישראל היו סבורים שהכנסה נוספת מזנות חוקית תסייע למדינה לצאת מהחובות הגדולים שנקלעה אליהם לאחר התפוצצות הבועה, בפועל התיירות שזנות חוקית וזולה משכה היתה תיירות ענייה, שלא תרמה רבות למדינה. התיירים העניים יותר אף נשארו בארץ, כי נתקעו בלי מספיק כסף כדי לדלג חזרה למקום שהגיעו ממנו, או משום שמלכתחילה תכננו להשאר. גם ככה, מאז שפתחו את הגבולות וביטלו את שיטת האזרחויות אוכלוסיית העולם כל עניין ההגירה הפך פשוט יותר, לפחות טכנית. בפועל, ההיסטוריה מוכיחה שבני אדם מעדיפים להשאר במדינה בה נולדו, אפילו אם המשמעות היא חיים טובים פחות. ולאורי היו חיים טובים פחות, לכן באותו היום כשהלך כהרגלו על יהודה הלוי כשהוא הוזה תחת השפעת היצרים המוסיקליים של ג'רמי קיימן, לא שם לבו לדרכו ונתקל בעוצמה במתקן המחזור החדש שהציבו מול דוכן הפלאפל הוותיק של ספי.

אורי התעורר מההזיה כשהוא על המדרכה הדביקה מטחינה ועמבה (יש דברים שהיית מצפה שיעלמו עם הקידמה, אבל דווקא העמבה שרדה, בעוד קרנו של המיונז למשל דעכה עד שנעלם כמעט באמצע המאה ה-22), מדמם ממצחו. ספי רכן אליו והושיט לו יד מדממת שמן שחור, כך שבניסיון ראשון החליקה ידו של אורי והוא נפל שוב וחבט את ראשו במדרכה. בניסיון השני הצליח לקום, סחרחר, התיישב על אחד מכסאות הפלסטיק של ספי וקיבל כוס מים, שלוש מפיות וכדור פלאפל על חשבון הבית.

"תודה ספי", אמר כשהצליח להתאושש ולעצור את זרימת הדם בעזרת המפיות שהכתובת "ספילאפל זה לא סתם", וחשב לעצמו שיש אמת בסיסמה הטיפשית.

"זה בסדר אורי'לה, תנוח קצת. אם תרצה אני אמזוג לך אפילו עוד כוס מים. על מפיות תצטרך לשלם, אתה יודע, חוק זה חוק, אין מה לעשות".

"תודה, אני יודע", נאנח אורי, בדק אם הדם נכרש ואישר את התשלום עם האפל שלו. אחרי כן בדק אם התפרסם משהו מעניין באפל, וגילה שבדיוק עכשיו דריה מתקלחת, מציגה תקריב של כפות רגליה הענוגות, הרטובות, בשלולית המים והקצף שבמקלחון בדירתה. די בכך כדי להשכיח את צרותיו שלו והדם שעוד ממשיך לטפטף ממצחו.

"שמע", קטע ספי את זרם מחשבותיו וזרם הווידיאו החי מהמקלחת של דריה, "פגשתי את סבא שלך היום".

"באמת? מה הוא עשה מחוץ לבית?".

"אמר שהוא רצה פלאפל, אז יצא מהבית", השיב ספי והראה לו באפל את צילום הווידיאו של סבא שלו מהבוקר, "אז נתתי לו חצי מנה. הוא ניסה לשלם במזומן, אבל אנחנו לא מקבלים...", אורי הבין לאן זה מוביל ולכן שילם גם על חצי מנה שסבא שלו אכל. סבא של אורי נראה רע בצילום הווידאו הזה. כמו כל העניים סבא שלו נראה בדיוק בגילו ואפילו מבוגר יותר. בגיל מאה שלושים ושתיים אי אפשר לצפות ליותר מדי מהבן אדם, והוא כפוף, עייף, עם ראש קרח ומנוקד בחברבורות אדומות, שיער האוזניים בולט יותר מגבותיו, ונראה שבקושי רב הוא לועס את מזונו. לחשוב שסבא נתניהו היה פעם כוכב פייסבוק מקומי, עם הלהיט "נתן מלקק חמור", שצבר למעלה מעשרים מיליון צפיות ובזכותו צבר מספיק כסף כדי להתחתן עם סבתא זואי ולפרנס בכבוד את אביו ואת דודו של אורי בשנותיהם הראשונות. למרבה הצער, סרטון ההמשך, "נתן מלקק תיש", לא הצליח לעמוד בציפיות ולכן נאלץ סבא להתחיל לעבוד כמתכנת זוטר באיזו חברת לו-טק כושלת שייצרה שבבים או משהו כזה לטוסטרים ביתיים - עוד מוצר שייצורו פסק כמעט עקב כניסתן של מדפסות המזון לשוק הביתי, וכעת משווק רק לעניי העולם, ולכן גם אורי מתהדר בטוסטר שכולל את השבב שסבא שלו סייע בתכנותו, השבב שמאפשר יצירת טוסטים מדויקים בחומם ופריכותם, אך עושה זאת בצורה לוקה בחסר ולכן ברוב המקרים משתמש אורי בפונקציה הידנית (ושורף את הטוסטים פעם אחר פעם).

"הוא השאיר כאן את זה", אמר ספי אחרי שווידא שהכסף נכנס לחשבונו, וזרק על אורי מעטפה שחורה, אטומה ודקיקה. השפיץ פגע לו ישר באישון של עין שמאל ואורי התפתל מכאב, בטוח שהוא יתעוור. מי משתמש בימינו במעטפות, חשב, רק הסבא הדפקט הזה יכול לעשות משהו מטופש כל כך. אחרי כמה דקות התאוששות, ועוד כוס מים (על מפיות הוא וויתר), גילה לשמחתו שלא התעוור, רק רואה קצת מטושטש. "לך תזדיין ספי, לך תזדיין", הוא מלמל ופתח את המעטפה בזהירות.

"לך תזדיין גם אתה אורינקה, ישבת כאן מספיק, לך תזדיין עכשיו", חייך ספי ופרע את שיערו הדליל של אורי בחמימות. אם לא היה לאורי את סבא נתניהו, היה מאמץ את ספי כדבר הכי קרוב לסבא שיש לו. באותו רגע הופיעו סביב אורי וספי שישה חיילי או"ם, במדיהם הכחולים המאיימים ורובים אטומיים בידיהם. אמנם אורי היה כבר מתורגל, אך בכל פעם מחדש נבהל ונלחץ. הוא החל להזיע את הזיעה הידועה שלו - זו ששוטפת תוך שניות את כל גופו בכמויות אדירות של נוזל חמצמץ ומסואב, שאיכשהו תמיד מריח מעמבה (אורי תמיד האשים בכך את השורשים העירקיים אי שם בעבר הרחוק של משפחתו). ספי נראה על סף התקף לב. שילבו ידיהם מעל ראשם וכרעו על ברכיהם על המדרכה הדביקה שמחוץ לפאלפליה. החיילים, כהרגלם, לא החליפו איתם אפילו מילה, רק סרקו את גופם באמצעות האפל הצבאי שהחזיק מפקד הצוות, ואז אזקו את ספי ודילגו איתו משם למקום אליו לוקחים את החשודים. אורי נשאר שפוף על המדרכה, ברכיו שקועות בשלוליות טחינה קטנטנות, בגדיו ספוגי זיעה מצחינה, המעטפה השחורה חצי פתוחה מוטלת עוד על הכסא עליו ישב כמה דקות לפני כן, לבו הולם במהירות והדמעות מתחילות לחנוק את גרונו עד שלא יכל עוד וגעה בבכי. הדמעות שנוטפות מעיניו מתערבבות עם הזיעה שכיסתה את לחייו, וכמה נערים משדרים אותו לכל העולם תחת הכותרת "גבר בוכה בגלל מנת פלאפל" (הסרטון צבר 4,305 צפיות בארבעה ימים ולאחר מכן צבר צפיות בודדות בכל יום, רובן נזקפו לזכותה של דריה ויתר עובדי "לה דג טעים").

אחרי שנרגע והצליח להתגבר על כאב הברכיים, הסחרחורת, תחושת ההשפלה וריח העמבה החריף שנדף מגופו, התיישב על כסא הפלסטיק והשלים את פתיחת המעטפה. בפנים נחה פיסת נייר דיגיטלי קטנה. כשאחז אותה בידו הופיע על ראש הנייר הכיתוב "New-Worlds Grand Lottery" ומתחתיו החל להתנגן סרטון ווידיאו של הארגון לגילוי עולמות חדשים (ה-NWDO). אותו ארגון עולמי שהוקם על ידי האו"ם לצורך איתור עולמות מתאימים לאיכלוס, לצורך הצלת האנושות מההכחדה הצפויה לחיים על פני כדור הארץ. אמנם היו כבר לא מעט התיישבויות אנושיות מחוץ לכדור הכחול, אבל כולן התקיימו בבסיסים קטנים שצפו בחלל ושמשו בעיקר כמתקני כליאה או בתי מלון לעשירים. הסרטון, כרגיל, התחיל בהצגה של היוזמה העולמית, ואילולא היה מטושטש כל כך וודאי היה מנסה לדלג עליו כדי להגיע לעיקר, אך היה מטושטש ושפוף ולכן צפה בכולו.

"במשך שנים עסקה האנושות בלחימה בלתי פוסקת ותרמה להכחדתה יותר מכל גורם אחר", התחיל קולו המזוהה של דניס ריי, שזכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר בעשר השנים האחרונות. בפעם האחרונה זכה ב-2242 כשגילם את חורחה ליאון, הנשיא האמריקאי האחרון, בדרמה התקופתית "הנשיא האמריקאי האחרון", שהיה כמובן חרא סרט, אבל אורי צפה בו כבר שש פעמים ובכה בכל פעם מחדש בסצינה בה הנשיא חותם על ביטול מוסד הנשיאות ומכפיף את ארה"ב לממשל העולמי של האו"ם, כשבו בזמן חותמים יתר מנהיגי העולם על ביטול השלטון המדיני לטובת "המשך קיומו של הגזע האנושי ועתיד טוב יותר". "לאחר ביטול המדינות ותחילת שלטונו של האו"ם, בסיוע התאגידים המובילים, חתרה האנושות למציאת פתרונות להמשך קיומה. הארגון לשרידות כדור הארץ הצליח להאריך את פוטנציאל הקיום בכדור הארץ והיום מעריכים שניתן יהיה לקיים בכדור הארץ בלבד כ-30 מיליארד בני אדם, לפחות עד שנת 2480. בזכות נחישותם של מנהיגי האו"ם ובעלי התאגידים, נמצאו פתרונות לאספקת מזון, לטיהור המים והאוויר ולבריאות האנושית. בשלב זה האנושות ניצלה מהשואה שצפו לה. אך כידוע, המלאכה לא תמה והארגון לגילוי עולמות חדשים פועל ללא לאות לאיתור עולמות שיאפשרו להמשיך את האנושות לעוד אלפי שנים קדימה", קולו של דניס ריי היפנט את אורי, שישב ובהה בסרטון שכלל קטעי ווידיאו מרשימים של אנשי האו"ם מצביעים על החלטות לקידום האנושות, של בעלי החברות המובילות חונכים מתקנים לטיהור מים, ייצור מזון וייצור אנרגיה נקייה, של אנשי רפואה מודרנית מצילים את העולם ממוות בטרם עת, ושל גלקסיות וכוכבים רחוקים, צפים ביקום, קורצים לבני האנוש שניצלו לרוע מזל מהשואה שצפו להם.

"ביולי השנה המאמצים נשאו פרי ומשלחת ראשונה של הארגון דילגה בהצלחה לכוכב המכונה 'רופוס'", בסרטון הוצג כעת כוכב כחול וירוק, יפה ונהדר. המצלמה התקרבה לכוכב והציגה את אנשי המשלחת מטיילים בשטח מיוער, ירוק ונפלא, לאורך נהר שלו, רחב וכחול. אנשי המשלחת הסירו את אביזרי הנשימה ובגדי המגן שלהם ויכלו לנשום ולטייל וליהנות מהטיול הקצר בכוכב, "כפי שאתם רואים, החוקרים שלנו מצאו את גן העדן האבוד, המקום שיהיה ישועתה של האנושות, ויהווה, כך אנו מקווים, את התחליף הראשון של כדור הארץ. מקום שכמותו יהיו עוד רבים בעתיד. רופוס גדול מכדור הארץ בכ-15%, אך הכבידה על גביו דומה לכדור הארץ באופן מדהים. גם כל יתר הנתונים שלו זהים כמעט לאלו של כדור הארץ, למעט עניין אחד - לא התפתחו שם חיים מעבר לצמחייה המגוונת שצומחת בשלוש מתוך שש יבשות עיקריות של הכוכב וכן בעומק האוקיינוסים המכסים כ-45% משטחו. על פי הערכות ראשוניות יוכל רופוס לאכלס כ-40 מיליארד בני אדם, אך אנו מקווים כי יימצאו עולמות נוספים וכך האנושות תוכל להתפזר באופן שווה בין כל העולמות ולא תכביד על אף אחד מהם באופן דומה להשפעתה על כדור הארץ".

אורי שפשפש את עיניו ומצחו. היעדרותו של ספי אפשרה לו לחטוף שתי מפיות נוספות בלי לשלם עליהן. ליבו השתוקק להגיע לכוכב הראשוני הזה, לרופוס החלומי הזה, ולהיעלם מכדור הארץ אחת ולתמיד. לא אכפת לו מה יידרש לעשות, הוא רצה להיות שם.

"חשוב לזכור שהגילוי של רופוס וכל העובדות לגביו עדיין ראשוניים. הארגון, בהתייעצות ואישור האו"ם והתאגידים המובילים, החליט כי איכלוס רופוס יתבצע בשלבים מדודים, עקב בצד אגודל. השלב הראשון החל בחודש ספטמבר 2242 והוקמה מושבה ראשונה שכוללת חוקרים ואנשי טכנולוגיה בלבד. אלה יסיימו להקים את מתקן האנרגיה האפל הראשון ברופוס וכן את מתקני ייצור המזון הנחוצים לאספקת מזון ל-2,000 תושבים חלוצים ראשונים שיגיעו בתחילת השלב השני, בינואר 2243. 1,500 מהתושבים הללו נבחרו באופן קפדני על ידי האו"ם ובעלי התאגידים על פי קריטריונים נוקשים שלא יתפרסמו. 250 חלוצים נוספים הוגרלו מבין כלל אוכלוסיית כדור הארץ, למעט עבריינים מורשעים, כדי לספק את הגיוון הדרוש להתחלת השלב השני. אחד מ-250 החלוצים הללו הוא אתה, נתניהו באדר-חלפון, אדם מספר 58499904402. לפיכך אתה רשאי, כמו יתר החלוצים הזוכים, לבחור חלוץ נוסף אחד שידלג איתך להרפתקה ולקידום האנושות זינוק ענק נוסף קדימה". הסרטון הסתיים בתמונה של סבא נתניהו ועל הנייר הופיעו פרטי התקשרות עם ה-NWDO. אורי הבין מה עליו לעשות עכשיו, הוא לא ידע איך הוא צריך לעשות זאת, אבל הבין מה עליו לעשות  - הוא חייב לשכנע את סבא שלו לבחור בו.

אורי קם ומיד התחיל ללכת במהירות לדירתו, כדי לקחת את הרכב ולנסוע בפקקים אל דירתו של סבא נתניהו, בבית הזקנים "בקשיש לקשיש" שברחוב שכטר עופר בלוד ב' מערב. שכונה שאין אליה גישה סבירה באמצעות הטלפורטים הציבוריים, ומטעמים אלה בדיוק הקימו בה את בית האבות. אילו היה קם לאט יותר אולי לא היה מאבד שיווי משקל, אבל כבר היה מאוחר מדי ואורי השלים עם נפילה נוספת ושפשופים מדממים על כפות ידיו.

3. חפש את הקשיש

הנהג האוטומטי של הרכב הסולארי שלו הזדחל באיטיות נוראית בפקקים לאורך המפלס התחתון של כביש 1, מה שנקרא דרך ירושלים העתיקה. מעליו נשמעו כל העת נהמות המשאיות במפלס 2 שנועד למשאיות בלבד ושל הרכבים של מי שהיו מספיק בעלי אמצעים כדי לרכוש מנוי למפלס 3 או 4 או שנהגו ברכבי חברה. אורי חיפש באפל שלו ספר חינמי טוב מבין הספרים שכבר חלפו 100 שנים ממות מחבריהם ואינם מוגנים כבר בזכויות יוצרים. הוא בחר באקראי ב"איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?" של ז'ורז' פרק, כי הוא היה קצר מספיק כדי להתחיל ולסיים בנסיעה שמשכה הוערך בכשעתיים וחצי (הערכה שהשתנה לרעה מרגע לרגע). הספר היה מורכב מדי עבורו והוא התקשה לעקוב אחר העלילה והכתיבה הלא מספיק קונבנציונלית של הסיפור. אבל הוא בכל זאת הזדהה מאוד עם הגיבור, בהנחה שהצליח להבין מה הגיבור רוצה, הרי שגם הוא רוצה את אותו הדבר בדיוק. לאחר שהקיא בגלל הסחרחורת והבחילה שגרמה לו הקריאה בנסיעה, הרכב נעצר מול בית האבות. אורי יצא מהרכב, והרכב מצידו התרחק לחפש חניה.

על חזית הבניין העצום של בית האבות הוצג הכיתוב "בקשיש לקשיש" על גבי מסך קיר ברוחב עשרים מטרים בערך. על רקע הכיתוב התחלפו קטעי ווידיאו פסטורליים שצולמו במקומות שכנראה אינם קיימים עוד, לפחות לא כך. יערות גשם ירוקים ולחים, הרים מושלגים, שדות מוזהבים, מפלים ונהרות. אורי חשב שכל אלה נועדו להזכיר לנו שגם הקשישים שהוגלו לבית האבות בקרוב לא יהיו עוד. גם העולם הזה, המשיך אורי במחשבתו, לא יהיה עוד, וטוב יהיה אם אורי עצמו יהיה ברופוס בתחילת השנה הבאה. למרות שבבניין בן ארבעים וחמש הקומות גססו לאיטם למעלה מחמשת אלפים בני אדם, אולם הקבלה של "בקשיש לקשיש" היה קטן במיוחד וכלל רק חדרון אחד עם מחשב קבלה בודד. על קירות האולם הקטן שלושה מסכי קיר הציגו את היתרונות של בית האבות - חדר מגורים פרטי בשטח 15 מ"ר לכל קשיש, אספקת תרופות יומית וטיפול רפואי ווירטואלי בחדר טיפולים חדשני, מכונות ליצירת מזון מגוון בכל קומה, אפס אחוז המלטויות קשישים, ושירותי טיפול בגופות כולל אופציה למחזור. לשמחתו של אורי, ולצערם של אלפי תושבי המקום, לא היה תור למחשב הקבלה ולמעשה אורי היה האדם היחיד שם. לאחר שאמר את שמו של הסבא ואישר את זהותו באמצעות האפל שלו, העביר לו מחשב הקבלה את הוראות ההגעה לחדר 3467 ודלת המעלית הזמינה אותו להכנס, אז הוא נכנס. כשיצא מהמעלית, ולמרות הוראות ההגעה שסופקו לו, תעה במסדרונות המבוכיים של הקומה ה-34. דקות ארוכות הוא צעד במסדרונות צרים, עגמומיים, אפלים, שלאורך קירותיהם נורות לד זעירות מנצנצות בין הדלתות הרבות המובילות לחדרים המרווחים של קשישי המקום. כעבור כעשר דקות צעידה הבין אורי מדוע מתהדר המקום באפס אחוז המלטויות קשישים. אם הקשיש רק יחשוב על בריחה משם הוא ימצא את מותו בניסיון להגיע למעלית דרך המבוכים הבלתי אפשריים, נטולי החלונות והתקווה. אילולא היה עצבני כל כך ונחוש כל כך לקבל את כרטיס היציאה של סבא שלו מהכוכב הזה, בוודאי היה חש אשמה או צער על שסבו כלוא בבית האבות, אבל רגע לפני שהמחשבה על כך הגיעה לתודעתו, מצא את דלת חדר 3467 ואת המחשבה שעתידה לגרום לו צער רב החליפה תחושת אימה שטיפסה במעלה עמוד השידרה שלו כאשר הבחין שהדלת פתוחה קמעה.

באותו זמן בערך, במסעדת הפאר העממית "לה דג טעים", דריה המהממת יצאה מבית השימוש מכיוון שבאותו הבוקר שכחה לקחת "Noshit" (הגלולה היומית לסילוק פסולת גוף באמצעות גזים נטולי רעש וריח). בצאתה מתא השירותים המצחין של המסעדה (מצחין כיוון שבאותו יום אורי לא היה אחראי משמרת ודני, אחראי המשמרת השמן והמרושע (מרושע כיוון שהיה אמנם חביב לכולם, למעט דריה, שמראש וויתר על כל סיכוי למשהו איתה ושנא את הוויתורים שעושים לה עקב יופיפיה המשגע) הטיל עליה את האחריות לנקיון השירותים), חלפה בהתעלמות מופגנת מהכיור שמוקם בין השירותים ליתר המסעדה ונועד לאפשר לסועדים לאכול מזון שלא נגעה בו יד עם חשש לשיירי הפרשות גוף שלא נכתב בתפריט כי הן חלק מהמנה (ב"לה דג טעים" אף מנה אינה כוללת הפרשות גוף, אם כי לא ניתן להכחיש את קיומן של מסעדות שמתפארות בתפריט הכולל הפרשות כאלה ונהנות מהצלחה לא קטנה בקרב חתך אוכלוסייה מסויים מאוד, שלרוב גם מספק את ההפרשות לאותן מטרות). המקרה המצער הזה עוד יכל להיסלח לה אילמלא מיד לאחר צאתה מבית הכסא לקחה על עצמה, באופן מפתיע, להעביר את קיש הסרטנים המופלא לשולחן ארבע ובדרכה לשלוחן טרחה להוציא מהמנה, באצבעותיה המסואבות (אך הכה ענוגות) שתי חתיכות ערמונים ותחבה אותן לפיה המפואר, בעוד עיניי כל יושבי השולחן (וגם עיניו של דני) מלוות את תנועותיה הנהדרות. מטבע הדברים קמה מהומה, שבסופה התוודו שניים משולחן שלוש שבעבר כבר חטפו איזה קלקול קיבה לאחר שסעדו שם וכעת הם מבינים מדוע, ואילו דני נאלץ לפצות את שולחן ארבע וגם את שולחן שלוש בארוחה על חשבון הבית (שתרד משכרה של דריה) וכן לפטר את דריה באופן משפיל במיוחד לנגד עיני כל יושבי המסעדה. אם אורי היה שם היה כל העניין מסתיים אחרת, אבל אורי לא היה שם, אורי היה באפלת חדר 3467 ב"בקשיש לקשיש", מנסה להבין איך ולאן נעלם סבא שלו ממוסד שמתהדר באפס נמלטים.

"ושלא תעזי לחזור לכאן יותר!" סיים דני את הנזיפה, חמתו מאדימה את פניו, כל גופו רוטט מזעם.

"פחחח", השיבה דריה וצעדה באלגנטיות אל מחוץ למסעדה, ישבנה המופלא, עטוף באריזת מתנה שהיתה חצאיתה הקצרצרה, השחורה, חלקו התחתון נגלה מדי צעד וחושף תחתון עדין מעדין ודק מן הדק, מלווה בעיניי כל הנוכחים והנוכחות במסעדה, למעט עיניו של דני, שהוצפו דמעות של סיפוק. ההתרגשות שאחזה בדני היתה שווה רק להתרגשות שחש ביום הולדתו השלוש-עשרה, כאשר חגגו לו את הבר-חיים (אותה חגיגה מטופשת שהחליפה את חגיגת הבר-מצווה כשהדתות הוכרזו ככתות והודרו מהממיינסטרים החברתי בשלהי 2205).

דריה יצאה לרחוב ואורי, לאחר שבחיפוש אינטנסיבי בחדר 3467, לא מצא ולו רמז לסבא שלו, למעט, למרבה הזעזוע, קונדום משומש על השטיח לצד המיטה, יצא מהחדר בסערה (ותסכול על הטמטום שלא להתקשר לסבא לפני שיצא לדרכו). האפל של אורי באמת השתדל להוביל את שניהם בחזרה אל המעלית דרך המבוכים האפלים של הקומה ה-34, אבל ללא הצלחה. המבוך היה מסובך מדי ובלתי הגיוני מדי גם עבור האינטיליגנציה המלאכותית של אפל גם עבור האינטיליגנציה הנחותה של אורי. בשלב מסוים האפל הודיע לאורי "המשימה בלתי ניתנת לביצוע, אנא הזן נתונים חדשים". לא היו לאורי נתונים חדשים להזין אז הוא המשיך לתעות במסדרונות הארוכים, מקווה שמתישהו, איכשהו, ימצא איזושהי דרך לצאת משם. עברו מספר דקות נוספות עד שהחליט אורי לנסות להקיש על אחת הדלתות, שמא אולי אחד הדיירים יוכל לעזור לו לצאת משם. הוא הקיש על דלת מספר 3424.

"מי שם?!", נשמע קול עבה ורועד מעבר לדלת.

"אורי, אני הנכד של נתניהו מ-3467", אורי צעק, "אני לא יכול לצאת מכאן, אולי אתה יכול לעזור לי עם זה?".

"מי שם?!", נשמע שוב הקול הרוטט מעבר לדלת.

"הצילו!", אורי צעק, "אני חייב עזרה, תפתח בבקשה".

"מי שם?!".

אורי התייאש ועבר לדלת 3428. "מי שם?!", נשמע מרחוק קולו של הקשיש מ-3424 כשאורי הקיש על הדלת והמתין למענה. כעבור דקה הקיש אורי שוב. כעבור דקה נוספת הקיש שוב ושוב. שום קול לא נשמע מעבר לדלת הזו. אורי ניסה לפתוח אותה, אך היא כמובן היתה נעולה, אז הוא עבר לדלת 3429.

"שקט שם!", נשמע קול של אישה מבוגרת מעבר לדלת. אורי הציג את עצמו בקול רם, אולי הפעם יזכה למענה כלשהו.

"אני נעולה כאן! אי אפשר לברוח! תציל אותי! תציל את כולנו!", הקול צעק לעברו.

"אני צריך את העזרה שלך, לא יודע איך להגיע למעלית", אורי ענה, "רק תפתחי את הדלת ונעזור אחד לשני, אני מבטיח".

"אי אפשר לפתוח דלתות טמבליקו!", צעקה הסבתא הנעולה, "אם אפשר היה לפתוח כבר כולנו היינו במקום טוב יותר!".

לפתע נשמע קול מהדהד במסדרונות, כנראה מרמקולים נסתרים בקירות, "מבקר מספר 00004, נא להפסיק להטריד את הדיירים. הנך מתבקש לעזוב את המתחם באופן מיידי".

"אני מת לעזוב!!! תגידו לי איך!", צרח אורי.

"הם יהרגו את כולנו!!!", צרחה הקשישה מ-3429.

"הצילו!!!", צעקו שניהם כשלפתע הופיע לצידו של אורי גבר במדים ירוקים, מכנסיים ירוקים קצרצרים, חולצה מכופתרת קצרצרה וכובע מצחייה קצרצר, שעל גבי כל אחד מהם לוגו "בקשיש לקשיש" מנצנץ ומהבהב, מסנוור את עיניו של אורי, שהתרגלו כבר לחשיכת הקטקומבות.

"מי אתה?", שאל אורי מופתע.

"כל מה שאתה צריך לדעת זה שאני היחיד שיכול לעזור לך עכשיו", ענה הבחור, הוא נראה כבן ארבעים, עורו כמעט לבן לגמרי, עיניו דהויות ומבנה גופו היה כזה שגרם לאורי לחשוב שבמקרה הצורך הוא יוכל לגבור עליו בהתכתשות פיזית, אבל לפני שהספיק לדמיין איך הוא שולח אגרוף לעבר האף הנשרי שניצב בין עיניו הבוהות של האדון, היו ידיו נתונות באזיקים מגנטיים, מהסוג שנהוג לשים על חשודים בפגיעה בבטחון האנושות.

"מה זה?! אתה לא יכול לעשות את זה!", ניסה אורי להתנגד.

"בוא אחרי", התעלם הגבר מאורי והתחיל לרחף במהירות הרחק ממנו, באמצעות נעלי רחף מהסוג שמקומות עבודה מספקים לעובדים שנאלצים לצעוד מרחקים ארוכים כדי למלא את תפקידם. אורי הזדרז להדביק אותו במשהו שהיה מעין ריצה, אבל עלוב מכדי להיקרא ריצה.

"הצילו!!!", נשמע קולה של הקשישה עמום במרחק.

"מי שם?!", נשמע קולו של הקשיש מעבר לדלת 3424.

"אני לא יכול לנשום", נשמע קולו של אורי מקוטע וחנוק, "עצור, עצור...", גנח חרישית ונפל לאפילה החמימה של העילפון המוכר היטב.

"פחחח", הדהד הפחחח של דריה באוזני יושבי המסעדה לה-דג-טעים שעה ארוכה לאחר שפוטרה עקב התנהגות בלתי הולמת בעליל.

4. גוורץ איינשטיין

כשהתעורר מעלופונו היה גופו שטוף זיעה, בגדיו ספוגים ממש, כל שריריו רוטטים מקור וכאב חד בצד הבטן ובריאות המם אותו. אני חייב להפסיק להתעלף, חשב לעצמו. אני חייב לחזור לכושר, המשיך את קו המחשבה, מתעלם מכך שקיים כשל לוגי במחשבה הזו, כיוון שלא ניתן לחזור לדבר מה שלא היה לו מעולם. זמן ממושך עוד התמקד בכאבים ובקור עד שהצליח להבחין בסביבתו. הוא היה שרוע על גבו על ספה ישנה, הריפוד האפור של הספה היה שחוק ומטונף. מגע הבד לא היה נעים וגרם לעקצוצים מציקים בכל מקום שעור גופו החשוף נח עליו. חלק מהריפוד היה קרוע באופן שרק חיה רעה וחדת שיניים וציפורניים מסוגלת לו. החדר היה חשוך מלבד אור קלוש מהנורה החשופה בקצה חוט חשמל חשוף שהשתלשל מהתקרה בדיוק מעל לראשו. הסינוור הכאיב לעיניו. אני חייב להיות פחות פגיע, חשב. סבא נתניהו מעולם לא העריך במיוחד את התכונה הזו אצלו, ואם לא ישכנע אותו כי השתנה אין סיכוי שיאפשר לו לבוא איתו לרופוס. המחשבה הזו העניקה לו תעצומות נפש שבעטיין החליט לקום ממרבצו (אם כי לא היה ספק בלבו שהשכיבה על הספה באפס מעשה תיטיב עם מצבו). מיד עם המעבר משכיבה לישיבה אחזה בו סחרוחרת איומה ונביחות אימתניות גרמו לו למהר ולהתכווץ על הספה בתנוחת עובר.

בפינת החדר הקטן עמד כלב מזן בלתי מזוהה, שחור וחום ואפור ומפחיד, שיניים חדות וציפורניים חדות שיכולות לקרוע אותו כפי שקרעו את ריפוד הספה, שכעת הבחין שלמעשה צבעו המקורי היה אדום, אך הוא עוטה שכבה עבה של פרווה אפורה. בין הכלב לבין הספה הפריד שולחן קטן ועליו מחשב אפל עתיק ולצדו כורסא מרופטת. הכלב המשיך לנבוח במלוא המרץ ואורי המשיך להתכווץ יותר ויותר, או לפחות כך הרגיש. זיעה חזרה לנטוף ממנו וכעת הרטיבה גם את הספה. "שקט גוורצי!", נשמעה קריאה מחוץ לחדר והכלב השתתק. מיד אחרי כן נפתחה דלת, שעכשיו הבין אורי כי הכלב כנראה הופקד לשמור עליה כדי שאורי לא יברח, ולחדר נכנס עובד בית האבות גדל האף, דקיק הגוף, בעל העיניים הדהויות והמדים הירוקים כל כך. הגבר ליטף את הכלב ונתן לו לאכול איזה חטיף של כלבים שהוציא מכיס מכנסיו. לאחר צעד איזה צעד וחצי והתיישב על הכורסא, לצד הכסא, סמוך מאוד לספה, מרחק שליחת יד או רגל מראשו של אורי. אורי הגן על פניו בתעוזה האופיינית לפחדנים אמיתיים, "מי אתה? אתה לא יכול לכלוא אותי פה...", מילמל. הגבר הוציא עוד חטיף מהכיס והשליך אותו לפיו. אורי רעד וכל מחשבה מאיימת שיכלה לעלות בדעתו עלתה כעת במחשבותיו והוא מיהר להגיע למסקנה שסופו יהיה מר.

"רוצה?", שאל הגבר בשקט והושיט לאורי חטיף כלבים נוסף ששלף מהכיס. החטיף היה מסריח באופן מעורר תיאבון. "קח", אמר הגבר וקרב את החטיף לפניו של אורי, "קח, קח, אל תפחד", אמר בעדינות שעוררה באורי זכרונות ילדות נוסטלגיים.

"תודה". אורי לקח את החטיף ולעס אותו במהירות. זה היה טעים יותר משחשב ויותר מהכל הזכיר לו את התיבול של אחת ממנות הדגל של לה-דג-טעים. הוא חייב לבדוק את הנושא כשיחזור לשם, אם יחזור, הבטיח לעצמו. הגבר התבונן באורי לועס בהתלהבות והעביר לו עוד חטיף. אורי התיישב בזהירות, ראשו עוד סחרחר אבל פחות. כנראה הייתי ממש רעב, חשב כשתחב לפיו את החטיף השני. האיש בירוק הוציא חופן חטיפים מהכיס והניח על השולחן, ליד המוכנה העתיקה של אפל, ושלושתם לעסו בשקט ובהו זה בעיניו של זה, מחכים לשמוע מי ידבר ראשון. זה היה אורי.

"טעים", הוא אמר, הקול שלו יוצא מעט משליטה והטון עולה עם סיום המילה.

"שששש...", היסה אותו הגבר, "הם מאזינים כל הזמן, צריך להיות מאוד זהירים", לחש.

"מי?", לחש אורי.

"האנשים למעלה", הצביע הגבר לכיוון התקרה והחווה בעיניו כלפי מעלה, "הם לא יאפשרו לאף אחד לצאת מכאן, זה נגד הנהלים".

"מה?".

"בדיוק. עם כל המהומה שהקמת שם זה היה עניין של שניות עד שהיו מעלימים אותך לתמיד. לא יכול להיות שאתה כל כך טיפש", הגבר הניד בראשו, "אם אתה רוצה להשאר בחיים ואולי גם לצאת מכאן מתישהו, אתה חייב להיות זהיר יותר ולהקשיב לי".

"מי אתה?", שאל אורי, מנסה במקביל לעבד את המידע שסיפק לו האיש בירוק, תוהה אם הוא טיפש יותר או פחות ממה שחשב עליו האיש.

הגבר הושיט את ידו ללחיצה, "גוורצטרמירנר איינשטיין", אמר כשאורי לחץ את ידו. זו היתה לחיצה הדוקה יותר משאורי שיער שתהיה. הגבר הזה היה חסון יותר משאורי היה טיפש. "כולם קוראים לי גוורץ, אז גם אתה יכול".

"אורי באדר-חסון", אורי הציג את עצמו וניתק מלפיתת ידו של גוורץ.

"שם של גבר יש לך אורי. אם הופכים קצת את האותיות יש הרבה מילים טובות. איור, יאור, ראוי, אורי, רואי, אויר וראי", אמר בהתפעלות מפתיעה בכנותה, "זה טוב מאוד", מלמל לעצמו, "טוב מאוד...", המשיך למלמל, ליטף את הכלב וקם מהכורסא מהורהר. הוא הזיז את הכורסא בשקט ורכן לרצפה, במקום שעליו עמדה הכורסא הוא פתח דלת נסתרת ומהפתח שנפער נפלט אור בוהק בעוצמה, שסינוור את שלושתם.ריח חריף עלה מהפתח והמם את חושיו של אורי.

"בוא אחרי", אמר וקפץ למטה. אורי, יאור, איור, אויר, רואי וראי ירד למטה בזהירות. כשרגליו נגעו בקרקע בטוחה שמע את הדלת נסגרת מעליו, חובטת קלות בראשו. כשעיניו התרגלו לאור הצליח אורי לראות שהם נמצאים בחדר קטן, בגודל של החדר ממנו הגיעו. החדר הזה הואר כאילו היה זה אור יום, באמצע היום, בקיץ, כשהשמש בדיוק במרכז השמיים, והחום והלחות בלתי נסבלים. את האפקט יצרו מנורות ארוכות רבות עוצמה שכיסו את תקרת החדר הנמוכה, שנתלו מעלה אדניות שמילאו את כל החדר ובהן גדלו צמחים מסוג אחד בלבד. הצמחים היו גדולים וירוקים וריחניים במיוחד. ריחם החריף ערפל את תודעתו של אורי.

"כאן אפשר לדבר על הכל, אף אחד לא יודע על החדר הזה", אמר גוורץ.

"תשמע, גוורץ", גמגמם אורי, "אני סך הכל הגעתי לבקר את סבא שלי, אבל הוא לא היה שם בחדר שלו אז רציתי ללכת מכאן, זה הכל. אני לא מבין כל כך מה כל העניין פה, והאמת שגם לא כל כך רוצה להבין, אני רק רוצה לצאת..".

"יאור, רואי, אויר, יקירי, אתה כבר מסובך עד אלפא סנטורי בעניין הזה, כך שאין לך כל כך ברירה", אמר גוורץ בנחת תוך שהוא בודק את הצמחייה שסביבם, מלטף את העלים, נוגע באדמה הלחה, ממולל בידיו את התפרחת של אחד הצמחים הגדולים יותר. "הם בנו על זה שאף אחד לא מגיע לכאן לבקר. אף אחד. ואף אחד לא יוצא מכאן. אף אחד. אתה מבין? ואז אתה פתאום מגיע ודופק להם את כל העסק. העסק בנוי על זה שאנשים נכנסים לכאן, נדחקים לאחד החדרים, מעבירים פה כמה חודשים או שנים, כשבינתיים הם מרוקנים לזקנים את חשבון הבנק או מוכרים להם את הנכסים, ובסוף מעבירים את הקשיש לשריפה ומוסרים אותו בכד לבחירת המשפחה. זה העסק. צד אחד מתעשר וצד שני מתפחם. כל מה שעשוי לפגוע בזה פשוט לא יקרה, הם לא יתנו לזה לקרות". כשסיים את הנאום הקצר הוציא כלי קטן עשוי עץ מכיסו, תחב פנימה מעט מתפרחת הצמח שמולל קודם לכן, והבעיר אותה תוך שהוא שואף את העשן דרך הצינורית הקטנה שבקצה במכשיר.

"מקטרת!", נזכר אורי והתלהב מזכרונו, "זו מקטרת, כמו הציור ההוא המפורסם, ראיתי את זה פעם איפשהו, משהו צרפתי".

"ב-ד-י-ו-ק", אמר גוורץ באיטיות ונשף את העשן, שמילא את החדר הקטן. "קח", אמר והושיט לאורי את המקטרת.

"מה זה?".

"זה טוב, אל תשאל שאלות"

"סמים? זה סמים, נכון? אני ראיתי על זה איזה סרטון פעם בפייסבוק. לפני שהיו שבבי אושר היו כימיקלים וצמחים שעשו את העבודה".

"שבבי אושר, נו באמת, אל תגיד לי שאתה אחד מאלה שמסתובבים להם מרוצים עם שבב תקוע להם בגזע המוח", התעצבן גוורץ, אבל היה רגוע מאוד יחסית לאדם עצבני.

"אני? לא, אין לי כסף לשבב כזה, למרות ששקלתי את זה פעם, בכל זאת, החיים, אתה יודע...".

"אני יודע. כסף. שבבים. אושר. השילוש הקדוש שהם רוצים שתחשוב שאין בלעדיו. והנה תראה", גוורץ החווה בידו על הצמחייה שסביבם, "בלי כסף, בלי מדפסת שבבים, אושר מן הטבע, כמו שהטבע רצה שיהיה לבני האדם".

"אני לא יודע, זה יעזור לך להוציא אותי מכאן?", אורי בחן את המקטרת ותחב את הצינורית בין שפתיו.

"לא יודע. אבל זה יעזור לי לסמוך עליך, ואמון זה עניין הכרחי כאן", גוורץ הדליק את התפרחת שבקצה המקטרת, "עכשיו יאורצ'וק, תשאף", הורה לו ואורי שאף, ומיד השתעל בקול וכמעט שנחנק. אחרי שנרגע נשכב על הרצפה ועצם את עיניו.

"נראה לי שאני מבין", אמר באיטיות, "הם לא רוצים שאצא מכאן, הם לא רוצים שאתה תצא מכאן, אז אנחנו חייבים להשאר כאן ולהרוס אותם מבפנים".

"עכשיו אתה מבין", הדהד קולו של גוורץ בין אוזניו של אורי, "בדיוק לזה חיכיתי. עכשיו צריך לפעול, אבל קודם עוד שאיפה אחת".

גוורץ הדליק לעצמו את המקטרת שוב, וביקש מהאפל שלו להשמיע איזה שיר ישן. "מה איתי, מה איתי, מה איתי, לא מסתדר עם עצמי...". גוורץ נשף את העשן ועכשיו כעמט שלא ניתן היה לראות דבר בחדר. "לא יודע למה, לא יודע איך, איך ומה...". גוורץ הדליק לאורי את המקטרת שוב, ושוב אורי השתנק, אבל פחות. "מה זה קרה לי, טוב לי או רע לי", המשיך השיר להדהד בחדר.

"מה זה השיר הזה?".

"זה מהעזבון של הסבא רב-רב-רב-רבאק שלי, היה בנאדם עם כישרון, עוד בתקופה שאנשים היו מוכשרים בלי שבבים שתקועים להם בנשמה".

"באמת? זה הסבא שלך שר?".

"הסבא של הסבא של הסבא של הסבא או משהו כזה", גוורץ גירד בראשו והשיר הסתיים, "קדימה, קום, חייבים לצאת מכאן מהר, הפעולה מתחילה עכשיו".

5. דריה פוגשת ארנב

אחרי שיצאה בבוז הפגנתי אופייני ממסעדת היוקרה הזולה לה-דג-טעים, הובילו אותה רגליה הנאוות לאורך שדרות רוטשילד. המציאות ההולגרפית שהוקרנה בשדרות הקנתה להם תחושה ומראה של ראשית שנות ה-2000 בשעת צהריים, מינוס החום הכבד שהופג באמצעות מיזוג חוצות חדשני שהותקן על ידי העירייה לרגל חגיגות ה-300 של תל אביב. דריה, למרות שהיתה בחורה מהסוג שהיית מצפה ממנה לרדידות האופיינית לבני דורה, פיתחה רגשות נוסטלגיים וחיבה עזה לעבר. בינה לבינה פינטזה דריה שהדברים היו אחרת אילו נולדה כמה מאות שנים קודם לכן. היא אפילו דאגה לטפח ולתחזק אלטר-אגו בדמות ווירטואלית שיצרה ונהנתה מקהל עוקבים קטן אך איכותי, שיחד איתו נהגה לקיים שיחות רבות משמעות על אובדן הדרך, התרבות והמוסר, ועל הכמיהה לעבר. יחד עם חבריה הווירטואלים צפתה לראשונה בביטלס מופיעים בפעם האחרונה על גג הבניין ברחוב סוויל רואו 3, לונדון, צפתה בסרטים הישנים, כשעוד טרחו לכתוב עלילות ודמויות ולהשתמש בשחקנים חיים, ואפילו קראה מעט מהספרות והשירה הקאנוניים של התקופה ההיא שסביב שנת 2000.

ההליכה בשדרות שנראו בדיוק כמו שהיו בשנת 2000 (כך לפחות הבטיחה ההולגרמה של ראש העיר שהוקרנה בכניסה לשדרה) עשתה לה טוב. האפל שלה השמיע לה אלבום בלוז ישן של טום ווייטס, שדייגו, אחד החברים הוירטואלים שלה, סיפר לה עליו שנכתב בהשראת ציור. דריה חשבה כמה מדהים זה לקבל השראה מציור, סתם ציור, בלי תנועה ובלי סאונד, רק צבע על בד בשני ממדים. היא הרגישה איך המוסיקה משתלטת על גופה ומחשבותיה, ומעוררת בה תחושה שקרובה לאהבה, כך פשוט ופשוט כך. היא הרגישה שהיא היחידה שהולכת בשדרה, אם כי סביבה הלכו עוד עניים כמותה, שלא מדלגים ממקום למקום, ועבורם התפאורה המלאכותית ומיזוג החוצות, אפשרו פשוט לצעוד ברחוב ולהרגיש כמו בני אדם לא נחותים כל כך. זה הזכיר לה שבאחת הביקורות על פרויקט רוטשילד 2000 נכתב שהוא עלול לגרום לעשירים להצטער על שאינם פוסעים עוד על המדרכה. אולי באמת הם מצטערים על כך, אבל הם לא יכולים להרשות לעצמם להתנייד כמו העניים, אפילו במחיר של הפסד החוויה.

דריה אולי הרגישה שהיא צועדת לבדה, אבל כולם סביבה הבחינו בה. כמה נערים זיהו אותה מהסטרים הפופלארי שהיא מנהלת (שברגעים אלה שידר לכל רחבי העולם תקריב של פניה מזווית נמוכה מעט, מעל לראשה הולוגרמה של שמיים תכולים זרועי ענני נוצה קלילים ופסגות בנייניה הישנים של תל-אביב שנת 2000. בסטרים צפו כעת כעשרים וחמישה אלף צופים. עשרים אחוזים מהם הצביעו בעד מעבר המצלמה לצילום מזווית גבוהה שתציץ לעמק הטהור שבין שדיה של דריה. שיש עשר אחוזים הצביעו דווקא בעד הנמכת המצלמה לזווית צילום שתציץ אל מתחת לחצאיתה). הנערים רצו לקפץ מאחוריה כדי להקלט במצלמה ולתייג עצמם בסטרים של דריה, דבר שיקדם מאוד את מעמדם האינטרנטי. דריה התעלמה באופן שהיה נחשב מופגן אלמלא באמת לא שמה לבה אליהם והיתה מרוכזת כל כולה במהלכים של הבס לאורך הסולם הבלוזי ובקולו המחוספס של ווייטס, כותבת במחשבותיה טקסט לביקורת נוקבת נגד ג'רמי קיימן והמוסיקה המודרנית המנוכרת שהוא מייצר, מבלי להתייחס כלל לתיאוריות הקונספירציה המייחסות לו שימוש בתוכנה זדונית שמשתלטת על רגשותיהם של מערציו. אחד הנערים, הגבוה והמכוער יותר שבחבורה, החווה עכשיו בתנועות מגונות לעבר אחוריה המושלמים של דריה, מניע את האגן שלו לפנים ולאחור, הבעה מטומטמת על פניו (בסטרים שלו צפו כרגע כאלפיים שלושים מהעוקבים שלו ומספר הצופים עלה בקצב של שלושה בשנייה מרגע שהחל לשדר את דריה צועדת). דריה עדיין התעלמה, כלומר, לא שמה לב בכלל למתרחש סביבה, פסעה בקצב הבלוז לאורך השדרה הנעימה, עד שנתקלה בארנב.

ארנב גדול ולבן נעמד ממש מול דריה, חוסם את דרכה. דריה נעצרה והנערים מאחוריה המשיכו בשלהם. הארנב ניתר לעבר הגבוה המכוער והדף אותו בעוצמה אחורנית. הנער נפל על אחוריו וחבריו התקדמו בתנועה מאיימת לעבר הארנב, שבתגובה חבט בהם אחד אחרי השני באמצעות כפות ידיו ורגליו הפרוותיות, שבו בזמן היו נעימות מאוד ומכאיבות מאוד, ולכן הנערים פשוט ברחו משם. דריה נשארה לעמוד שם, נצי לילה בדיינר באוזניה, בוהה בארנב הלבן שסימן לה בלי מילים ללכת איתו ואז הלך משם במהירות והיא אחריו. הארנב מיהר לאורך השדרה לכיוון צפון, חלף בסערה בין האנשים שישבו לשתות קפה בדוכן הקפה הקטן והמקסים בפינת מאז"ה, כיאה לאירועים מסוג זה כוס קפה אחת עפה מידו של בחורה עם תספורת "מפלים" הפופלרית כל כך (קצוצה למעלה וארוכה בצדדים, בתוספת אפקט מים זורמים. "מה יותר סקסי ממפלים?" שואלת הפרסומת בכיכובה של בת ה-16 הסקסית ביותר בעולם לשנת 2242). חצאיתה של דריה הוכתמה מנתזי קפה (עשרים ושלושה אחוזים מהצופים בסטרים שלה קבעו שכתמי קפה על החצאית זה מחרמן. שבעה אחוזים מהצופים עשו ביד עכשיו), אבל היא המשיכה בריצה אחרי הארנב, שבמהירות עצומה התקדם צפונה. בקצה ההצפוני של השדרה הסתיימה החוויה של שנת 2000, השמים חזרו להיות קודרים וכתומים כרגיל, הצל של מגדל ההיכל שהתמר מעל קניון "הבימה" כיסה את הרחוב ואת הארנב ואותה ועוד כמה אלפי בני אדם שנשאו שלטים ולפידים והפגינו נגד משהו, דריה לא הצליחה להבין נגד מה בדיוק הם הפגינו, אבל ההמולה היתה גדולה. היא חיפשה את הארנב שלה שנעלם בתוך ההמון שנראה לה אלים ומלוכלך במיוחד. היא נדחקה פנימה אל תוך ההפגה בחיפוש אחר הארנב הנעלם, חוטפת בדרכה מרפקים תועים, זיעה דביקה, זעם וצעקות מרות. "העוני הורג!", "הציבור מפורק! לפרק את התאגידים!", "חופש! חירות! רעות!", אמרו השלטים וצרחו המפגינים. לרגע היה נדמה לדריה שקלטה את הארנב מדלג לכיוון שדרות בן ציון, היא רצה אחריו, כוחותיה כבר כמעט אזלו.

שדרות בן ציון מעולם לא היו אפלים כל כך. המגדלים הגבוהים לאורך השדרה הטילו צל כתום עכור, אלפי בני אדם צעדו והפגינו גם כאן. דריה חיפשה נואשות את הארנב והצליחה לראות אוזניים לבנות צחורות נעלמות מעבר לפינת פרץ חיות, היא נדחקה בין האנשים אחריו, חולצתה כבר ספוגה זיעה (חמישים ושישה אחוזים מהמאוננים גמרו כבר ונטשו את הסטרים, אבל הצטרפו עוד 324 צופים, מתוכם 43 מאוננים). בפרץ חיות היו פחות אנשים, היא ראתה את הארנב פונה שמאלה לרחוב מיכ"ל, שהיה שקט וריק מאדם. שם נעצר הארנב וסימן לה להתקרב. הוא היה נמוך ממנה בראש וכשעמדה מולו הרגישה צורך לחבק אותו, אבל היא עצרה את עצמה ובמקום זה התנשפה ושאלה "מי אתה?".

"אני ארנב לבן, סוג של גיבור-על אם תרצי וסוג של אזכור נדוש ופתטי לספרים של לואיס קרול, ומה עם תודה שעזרתי לך?".

"אתה ארנב חצוף הא?".

"אני ארנב, את דריה, ואם עוזרים נהוג לומר תודה. אסתפק בחיבוק ונשיקה על האף".

"אבל הוא רוטט כל כך כל הזמן", ענתה בחיוך שעלול להפיל באהבה כל מי שנמצא ברדיוס של מאה מטר ממנה (ארבעים אחוזים מהצופים שלא היו מאוהבים בה עד כה התאהבו בה כעת). הארנב רק בהה בה בעיניו האדומות והזיז את אוזניו בנונשלנט. ואז היא חיבקה אותה ולחשה תודה לאוזנו השמאלית. לפני שניתקה את החיבק נשקה לו על המצח הפרוותי. שערות לבנות דבקו לידיה, פניה ושפתיה המיוזעות.

"נהדר", אמר הארנב ועשה פרצוף מסופק מאוד, "עכשיו תקשיבי טוב ותעשי מה שאומר לך". דריה חייכה אל הארנב והקשיבה, כי למרות הכל היא ילדה טובה. "קודם כל, תפסיקי את הסטרים".

"מה?!".

"תפסיקי את הסטרים עכשיו!".

"שקט שם! אתם לא יכולים לדבר בקול רם ככה ברחוב הזה! תראו את השלט!", נשמע קול זועם מהבניין הסמוך. שניהם הסתכלו על השלט הנע שהציג איסורים שונים ומשונים - אסור לצעוד על המדרכה בנעליים, אסור ללקק גלידה וגם אסור לשוחח בקול רם ברחוב מיכ"ל.

דריה החליטה להפסיק את הסטרים. זו היתה הפעם הראשונה מאז היתה בת שש שהפסיקה את הסטרים (עשרים ושמונה אלף צופים נזרקו לצפות במשהו אחר, 13% מתוכם נשארו עם הזין ביד). הארנב התקרב לדריה, הם עמדו עכשיו פנים אל פנים, מרחק שני סנטימטרים זה מזו.

"העולם הזה, לא נשאר לו הרבה זמן. הכל קורס. החורבן קרב. חייבים למהר ולצאת מפה כל עוד אפשר", הוא לחש לה בהתרגשות.

"אני לא מטומטמת, ארנב, כולם יודעים שפתרו את הבעיות האקולוגיות ואת כל הסיפור עם האוכלוסייה הגדלה וכל זה. העולם יכול לשרוד עוד מאות שנים עכשיו. זה ידוע, זה פורסם בכל מקום! עכשיו אתה מעצבן אותי ארנב!", דריה היתה אדומה מזעם וריגוש, תמיד חיכתה שמשהו מלהיב יקרה לה והנה נראה שזה קורה. היא סוף סוף פגשה בארנב שיציל אותה מהשיממון.

"אם השקרים של התאגידים המובילים משכנעים אותך, את יכולה ללכת עכשיו, ברגל, להזיע ולנשום את תערובת הגזים הזו שאתם קוראים לה אוויר. תחזרי לדירת החדר הקטנה שלך, שאת חולקת עם שותפה כי אי אפשר להתפרנס מסתם להיות כוכבת פייסבוק. לכי חפשי עבודה אחרת כי לפסבדו-מסעדה הזו שעבדת בה כבר לא תחזרי. אבל דריה, את לא אחת שנועדה לחיות חיים כאלה. בעצם אף אחד לא נועד לחיות חיים כאלה אומללים. גם האושר שאתם מרגישים הוא לא באמת אושר. את יודעת את זה. את מרגישה את זה. את לא יכולה להכחיש שבתוכך פנימה אינך מאמינה שכך החיים צריכים להיראות. שזה מה שטוב. ולא רק את, גם כל האנשים האלה שמפגינים כאן ליד, ואם היית קצת מתעניינת במה שקורה בחוץ היית מגלה שההפגנות האלה מתחוללות בכל מקום בעולם. בהפגנה המרכזית סביב מרכז הסחר העולמי בדלהי משתתפים יותר משלושה מיליון איש! זה קרנבל ענק עם פוטנציאל אנרכיסטי משמעותי! התאגידים, יחד עם האו"ם, כבר מתכננים איך להדביר את המחאה באמצעות הכרזתם כטרוריסטים. גם הם יודעים שאי אפשר להשאר כאן ולכן בעוד עשרה ימים יצא מכדור הארץ הגרעין הראשון, והאחרון, שיקים את ההתיישבות ברופוס, שמכונה גם כדור הארץ 2. אנחנו חייבים להיות במשלחת הזו". הארנב היה נסער מאוד כשדיבר. מרחוק הדהדו קולות המפגינים ועשן שחור עלה מאחורי הבניינים מכיווןן קניון "הבימה". דריה לא ידעה מה לעשות עם כל המידע הזה ולכן התיישבה על המדרכה והחלה לבכות. הארנב התקרב אליה ורכן רכינה ארנבית אופיינית, פניו צמודות לפניה, אפו הרוטט מדגדג את לחיה השמאלית הרטובה מדמעות. זה הצחיק את דריה מאוד כי הפרצוף של הארנב, כשהוא קרוב כל כך, היה מאוד משעשע ומטופש ולרגע הזכיר לה את הפרצוף של מנהל המשמרת המטופש שהגן עליה כל כך ואם רק היה עובד היום לא היתה זוכה לפגוש את הארנב המגוחך הזה.

"קדימה דריה, בואי נלך למחילת הארנבים".

"אני לא נכנסת לשום מחילת ארנבים!", צחקה דריה ובדקה באפל שלה את הסטרים של אורי. לעתים, בסתר, באופן שלא ניתן לזהותה, נהגה לבדוק מה אורי עושה, כי ידעה שאף אחד לא צופה בסטרים שלו וידעה שיש משהו מנחם בסטרים של אורי, שהוא תמיד אותו הדבר, או במסעדה או שפוף בביתו עושה שום דבר או כלום. הפעם הוא עשה משהו מוזר מאוד. אורי צעד במעברים אפלים אחרי טיפוס לבנבן במדים ירוקים מאוד וכלב לא גדול במיוחד שנראה חביב למדי. דריה לא הצליחה להבין מה בדיוק הולך שם, אבל נראה היה שמשהו עובר על אורי, עיניו אדמדמות כמו עיני הארנב ופרצופו באמת היה מאוד ארנבי. לרגע חשבה שאולי אורי הוא הארנב, או שהם לפחות אחים תאומים, אבל היה לה ברור שלא זה המצב.

"המצב ארנב", אמר הארנב, "למקרה שתהית, אני אומר את זה", הסביר.

"המצב ארנב", חזרה דריה על דבריו והם הלכו משם חבוקים לכיוון גן מאיר, שם ממוקמת תחנת הטלפורטציה "לב העיר". כשחצו את קינג ג'ורג' כמעט איבדה דריה את הארנב שוב בין אלפי המפגינים. בין גורדי השחקים שלאורך רחוב המלך ג'ורג' הצליחה דריה להבחין בעשן שחור וכבד שמקורו כנראה בשני מוקדים, האחד באיזור קניון הבימה והשני באיזור מגדל הסנטר העצום שהחליף את המגדל הישן של דיזינגוף סנטר ואת הקניון עצמו, ואכלסו אותו כעשרים אלף תושבים, כך שתפקד למעשה כעיר בתוך העיר. תושבי המגדל לא עזבו את שטחו לעולם, למעט דילוגים לחו"ל או מקומות אחרים, והוא היה אחד הראשונים שנבנו ללא כניסות מהרחוב. למעשה, כל קומת הקרקע, שמתנשאת לגובה של עשרה מטרים, היא מעין חומה מבוצרת שבאמצעות הולגרמות מציגה חזות נאה ונעימה של עיר מודרנית, ששגונית וחיה. מדי פעם, בחגים ואירועים מיוחדים, ההולגרמות מציגות איזו תמה אחרת, כמו שונית אלמוגים בחג הים או גלקסיות מרוחקות ביום גלילאו.

בסופו של עניין הם הגיעו לתחנת "לב העיר", דריה הצליחה להשיג את הארנב סמוך לכניסה. "לאן אנחנו מדלגים?", שאלה.

"אני מדלג, את הולכת, זו החלוקה", אמר הארנב, "בואי אחרי". הארנב לא נכנס לתחנה, במקום זה הוא דילג מסביב לתחנה לעבר חלקה האחורי. דריה הלכה אחריו, זו היתה החלוקה, וממילא לא היה לה כוח לדלג. דריה, שהכירה את כתבי קרול, ציפתה להגיע למחילה, לקפוץ לתוכה ולהגיע דרכה לעולם חדש ומופלא. אבל מאחורי התחנה היה רק מקום שככל הנראה נהג לשמש כבית שימוש למי שידם אינה משגת כדורים למניעת יציאות ואסלות אמתיות אינן זמינות להם. הצחנה היתה איומה ודריה היתה צריכה להתאמץ שלא להקיא. הארנב לעומתה לקח אוויר מלוא ריאותיו ונשף באיטיות. "אח! ריח החיים!", אמר הארנב ודילג שלושה דילוגים במקום. מיד כנגעו רגליו בקרקע בפעם השלישית וניתזו חיריונים לכל עבר, נפער בור צר בסמוך למקום בו עמדה דריה. דריה, מלאה התרגשות, רכנה לעבר הבור וניסתה להציץ פנימה, אך לפני שהספיקה הארנב הדף אותה אחורנית.

"מה את עושה?!"

"רק רציתי לראות מה יש בפנים! מה הבעיה שלך ארנב?".

"אלוהים יודע מה יכול להיות בפנים, ואם יש שם איזה עטלף ביובים שיאכל לך את הראש?! חשבת על זה?"

"אנחנו לא קופצים פנימה?"

"השתגעת?! נפער בור באדמה וישר את רוצה לקפוץ פנימה? איפה האינסטנקטים שלכם? פלא שהאנושות שרדה עד עכשיו, בחיי".

"אז מה אנחנו עושים כאן ארנב?! אתה מוכן להגיד לי מה?!", דריה היתה כבר אדומה מזעם, על בגדיה מטונפים מקפה, זיעה, חרא או בוץ ואולי גם דם שלא ברור מהיכן הגיע.

"סך הכל הייתי צריך להוציא משהו", אמר הארנב והצביע על כדור חום בגדול של כדור טניס שנח מאחוריו על הקרקע, "מצטער אם זה מכעיס אותך".

"אתה ארנב חצוף ומגעיל! חסר לך שאין לך משהו מנחם לומר לי עכשיו", היא רצתה ללכת הביתה ולהתנקות, לישון ולהתעורר ביום חדש, רגיל. הספיקה לה ההרפתקאה הקצרה הזו וכל ההתרגשות ודמעות כבר חנקו את גרונה שוב, "חסר לך ארנב שאין לך איך לפצות אותי, אני נשבעת.... אני..."

"דריה יקרה, אל תבכי. הכל בסדר, תסתכלי למעלה", הארנב הצביע עם אוזניו כלפי מעלה ודריה הסתכלה וראתה מה שהיה נראה ככלי טייס סולארי בינוני, מהסוג שהיה נפוץ מאוד לפני הטלפורטציה ועד שהגיעו למסקנה שהפתרון של השמדה עצמית באוויר כהגנה מפני התרסקויות אינו פתרון יעיל וגורם להשמדה עצמית של כלי טייס (כולל טייסים ונוסעים) שלא באמת היה סיכוי שיתרסקו ויגרמו נזק למשהו או מישהו. כלי הטיס הנמיך טוס עד שניתן היה לעלות אליו. דריה הצליחה לראות שאת הכלי מטיסה אחת שנראית כאילו היא בת 14, אבל בכל זאת עלתה למושב האחורי והארנב אחריה.

"היית מאמינה שהיא בת 14?", אמר הארנב לדריה כשהם המריאו במהירות עצומה לגובה של שלושה קילומטרים ואז החלו בטיסה לכיוון מזרח, "קוראים לה פלארדי והיא הבת שלי החמודה".

"אבא, אני כבר בת 20!", צעקה פלארדי מהמושב הקדמי. מלבד עיניה האדומות, שום דבר בה לא הסגיר את העובדה שהיא בת ארנב. גון עורה היה כגון אגוז מוסקט, ולדריה היה נדמה שנידף ממנה ניחוח שמזכיר את ריח המוסקט. שיערה היה קוצני למראה ורך למגע (דריה בדקה זאת רק זמן מה לאחר מכן, כשלא יכלה עוד להתאפק וביקשה אישור ללטף). "ואני לא חמודה!", פלארדי הסמיקה מכעס שלא הצליח להסתיר חיוך ממזרי שהיה מאוד חמוד בעיניה של דריה.

כאן הזמן לסטות לרגע מהעלילה המרכזית ולספר על פלארדי ואבא שלה.

6.  פלארדי ואביה

לפני שנסביר כמה דברים על המשפחה המשונה הזו, חשוב מאוד לציין פרט זניח לגבי גוורץ ואורי שהלכו עכשיו בזהירות מיריבית בנבכי מערכת הקירור המרכזית של "בקשיש לקשיש". גוורץ, נצר לשושלת איינשטיין המפוארת, שתחילתה באריק איינשטיין, שבין צאצאיו ניתן למצוא שלושה זוכי גראמי, זוכה פרס נובל לספרות, זוכה פרס נובל לשלום, אחד מבעלי חברות הזמן-מרחב המובילות בעולם "איינשטין-גרוצקי ושות', זמן-מרחב ושטות בע"מ", חבר או"ם אחד ובקצה השרשרת גם גוורצטרמירנר אחד, שהיה בטלן מקצועי וגם מורד מסוכן שהגיע למקום העשרים ברשימת עשרת הטרוריסטים המבוקשים ביותר בעולם ולמקום השלוש-עשרה ברשימת עשרת האנשים שמהווים איום זניח ביותר על הסדר העולמי החדש (על פי אמנת הסדר העולמי החדש, סעיף 1, הסדר העולמי החדש אינו ניתן לערעור או איום, ולכן כל איום על הסדר העולמי החדש הוא זניח).

גוורצטרמירנר זה, כשפגש את אורי, היה כבר בן ארבעים ושתיים. לפני כן הספיק להיוולד לזוג הורים מבוססים, שהמשיכו לחיות שנים ארוכות ובגיל תשעים ותשע אשפזו עצמם מרצון ב"בקשיש לקשיש". גוורץ, שכבר מינקותו היה הטיפוס המרדן, מרד תחילה בהוריו. אמו נהגה לספר בצער איך סירב לישון על מזרן ונרדם רק על הרצפה הקשה והקרה. בגיל ארבע פצח בסרבנות גורפת לאכול כל דבר מלבד אורז, מה שהביא להתפתחות הבעייתית שלו ולמבנה גוף צנום במיוחד. כשהיה בן עשר החליט שהוא אוכל הכל, למעט אורז, כי אורז אכל מספיק לכל ימי חייו. ביום הולדתו השלושים החליט שיאכל אורז, אבל רק בצורה של סושי, ורק בתנאי שיהיה זה אורז חופש שגדל בשדות טבעיים. החלטה זו הובילה למסע בן עשרים ושמונה חודשים לערבות סין הגדולה, שם הסתבך עם הרשויות כשניסה להשתלט על שדה אורז שהוכרז כאתר שימור עולמי, אך לבסוף התפייס עם נציג סין החופשית באו"ם, נשא את בתו לאישה, התגרש ממנה (לא לפני שאכל עשרות קילוגרמים סושי עשוי אורז חופש שגדל בשדות טבעיים) והותיר אותה להתמודד עם שני ילדים (את הכלב לקח לעצמו). מרד האוכל, הוא רק דוגמה קטנה לאופיו האינדיבידואליסטי, ולצער הרב שגרם להוריו, שניהם נושאי הגן הפולני RPOL48 (הגן בודד לראשונה על ידי הפולני פרופ' יאנק יאשקוביץ' בשנת 2093, ומאז ניצלו עשרות אלפי ילדים ברחבי העולם מרגשות אשם איומים מצד אמהות פולניות, ואחוז האמהות שישבו לבד בחושך פחת בכ-75.3%. לדאבונו של גוורץ, הוריו לא היו מבין אלה שניטרלו את הגן מבעוד מועד). מעבר למרדנות הזו הקטנה, היו גם עשרות מרידות נוספות, החל בסרבנות ללבוש ביגוד מסוים, סרבנות להשתמש בטכנולוגיות מסוימות, סרבנות לאינטראקציה חברתית מקובלת, סרבנות לסרב לעניינים שמקובל לסרב להם ועוד. רק בגיל שלושים החל גוורץ להמריד אחרים, כאשר הגיע למסקנה שהסדר העולמי החדש אינו תורם לאף אחד מלבד לחברות המובילות וחברי האו"ם וחבריהם ובני משפחותיהם. סך הכל הגיע מספר הנהנים מהסדר העולמי החדש, כך לפי חישוביו המופרכים של גוורץ, לכ-2,430,054 אנשים בעולם. על כן החל במסע תעמולה כלל אינטרנטי שבו הפיץ את תורתו, שאת עיקרה סיכם במשפט "סרבו לכל, למעט החירות". מטבע הדברים מסע תעמולה כזה קנה לו אוהדים מעטים מאוד ואויבים רבים מאוד. בני האדם, כך הסביר לעצמו את הכישלון המתמשך, אוהבים את שלשלאותיהם, אוהבים את שוביהם, ומסרבים לדבר אחד בלבד - מסרבים להכיר בכך שאינם חופשיים באמת ושחייהם יכולים להיות טובים יותר. משום מה, קל יותר לבני האדם להאמין שהמצב הנוכחי הוא הטוב ביותר עבורם והסדר העולמי באמת משפר את חייהם כל הזמן, מאשר להאמין שניתן להתאמץ ולהפוך לבני חורין. לשמחתו של גוורץ, ארנבים אינם בני אדם, ולמרבה ההפתעה (או שלא, תלוי בתפיסת הארנב שלכם), ארנבים הם חיה עם תשוקה מהפכנית בלתי ניתנת לריסון.

פלארדי נולדה ב-22 לפברואר 2222, באיזור שהיה שנים רבות קודם לכן אגמון החולה. אביה היה ארנב מכובד שעסק בחלקאות זעירה, ואמה היתה ארנבת שובבה ומדהימה ביופיה שניהלה אתר פורנו שהציג גברים ונשים בשנות השלושים והארבעים לחייהם בטי-שירטס וג'ינס עובדים בשדה של בעלה, מזיעים ומתלכלכים. האתר זכה למאות אלפי כניסות ביום ולהכנסות שסייעו למשפחתה של פלארדי לקיים עצמה בצורה לא רעה בכלל, ולחנך את פלארדי במסגרות חינוך מהמובילות בשטחה של ישראל. בשנת 2236 נסגר האתר על ידי הזרוע לפיקוח על הפורנוגרפיה של האו"ם, שקבעה שהצגת בני אדם מבצעים עבודות כפיים מהווה ביזוי והשפלה אסורים. אמה של פלארדי מתה בתאונת דילוג מצערת שנה לאחר מכן (לעתים קרה שעקב תקלות במכשירי טלפורטציה ביתיים ומיושנים הדילוג בוצע לנקודה במרחב שבה נכח מישהו או משהו אחר, מה שגרם לערבוב אטומים ומוות בלתי נמנע). אביה של פלארדי ניסה להמשיך לטפח את השדה שלו, אבל היה זה מאבק אבוד, אף אחד לא היה מעוניין בירקות שגדלו באדמה כאשר ניתן לייצר ירקות במכונות ייצור המזון הביתיות תוך שניות. ללא הפורנוגרפיה לא היתה לחקלאות כל זכות קיום. למזלה הרבה של פלארדי היא הספיקה להשלים את התארים בדיגיטיציה של המוח, היסטוריה של המרחב, אומנויות עתיקות ולימודי היקום עוד לפני שמלאו לה 15 והכסף של המשפחה אזל. לאחר מכן היא ואביה חיו מהיד לפה (במקרה של ארנב זה היה מסובך, כי כפות של ארנב זה לא ממש יד, ופה של ארנב הוא לא ממש פה). ארנב הרוויח מעט מאוד מהסטרים הביזארי שבו הציג את עצמו עושה טריקים כמו לשלוף קוסם מהכובע ולאחר מכן לאכול את הכובע (הקוסם, למרבה הצער, לא שרד את הטריק), אך המעט הזה הספיק להם, כי היה להם מספיק והיה להם אחד את השני ופלארדי תמיד היתה אחת שביקשה לעצמה מעט מאוד, אם בכלל. החיים של ארנב ופלארדי היו, אם כן, נוחים, למרות האבל על מותה של האם, שנקברה יחד עם העשיר שדילג לתוכה, והשניים לא חשבו לשנות משהו בהתנהלותם היומיומית המשמימה שסיפקה את רוב צרכיהם. כך עד שנתקלה פלארדי באחד מהנאומים המפורסמים יותר של גוורץ, בו הזמין גוורץ את מערציו הבודדים להצטרף אליו למהפכה (היו לו אז שלושה מעריצים, שניים מהם היו סוכנים שעקבו בדריכות אחר פעילותו המחתרית ואחד בשם שנראב, תימהוני טיבטי שהתקיים על מי נחלים ונחילי נמלים למרגלות הר קאליש). פלראדי, שכבר היתה בת 18 והתעוררה בה כבר התחושה שמשהו בעולם הזה יכול להיות טוב יותר, רק לא יכלה לשים על זה את האצבע עדיין, סברה שיהיה מאוד נחמד לצאת לאיזה מרד, שגם אם לא יביא למהפכה בעולם, בוודאי ישפר את השעמום שהתקיימה בו. היא הראתה את הנאום לאביה והארנב כמובן היה נסער מאוד לאחר הצפיה והחליט שהם חייבים להצטרף לאדם הכריזמטי ששמו כשם היין הלבן המתוק והאהוב עליו ביותר.

השלושה והכלב נפגשו פנים אל פנים בעמק המוות במקום שהיה בעבר לב ים המלח, אחד המקומות היחדים בעולם שגוורץ האמין כי אינם נתונים במעקב מתמיד של האו"ם (האמת היתה כמובן קצת שונה, ומתחת לעמק המוות שכן אחד מבסיסי הקבע הגדולים של המוסד, שעקב היוקרה שקנה לו בזכות תפקידו המשמעותי בביטול המדינות בין השנים 2170-2190, התגלגל והפך לזרוע החשאית בתוך הזרוע החשאית של צבא האו"ם). הפגישה היתה קצרה ועניינית ושינתה את חייהם של פלארדי וארנב מהקצה אל הקצה. הכלב שמר על איפוק ולא ניסה לאכול את הארנב, עובדה שגרמה לגוורץ לחוש גאווה רבה על לא דבר.

"תקשיבו טוב", פתח גוורץ את הפגישה, "כי אני לא אחזור פעמיים על הדברים האלה", הוא היה דרמטי מאוד יחסית למי שעישן חצי גרם עשב מתקתק מהזן שמכיל 13 מיליגרמים לגרם רק דקות ספורות קודם לכן בעת שהמתין לארנב ובתו שיגיעו.

"העולם על סף הכחדה. כל השטויות שמוכרים לנו האו"ם והתאגידים המובילים זה... מממ... שטויות!", המשיך גוורץ בנחישות, "האמת היא שאין עוד מקום בעולם. יש יותר מדי אנשים ומעט מדי משאבים וכל ניסיון התקוממות מושתק מיד. רק לפני יומיים שמעתי על חבורה של בחורים צעירים בניו-דלהי שהועלמו על ידי חיילי האו"ם בגלל שהעלו סרטון נגד תאגיד הנייר העולמי שהעלה שוב את תעריפי הנייר. המממ... המצב כמו שאומרים.. המממ..."

"המצב ארנב", אמר ארנב וחייך.

"המצב ארנב", אמרה פלארדי וחייכה חיוך שיכול להפיל ממשלות (אם היו כאלה בנמצא).

"המצב ארנב", נבח הכלב.

"המממ... המצב... המצב ארנב...", הרהר גוורץ והמשיך ללהג, "אני והכלב עלינו על גל מוצפן של המוסד" (ברגעים אלה ממש המוסד, מתחת לרגליהם, האזין היטב באמצעות בחור צעיר ונמרץ בשם מודי פרצשטיין לשיחה שהתקיימה בין השלושה והכלב, ולאחר שהכלב נבח "המצב ארנב", החליט שהגיע הזמן ללכת לאונן בשירותים ולמזלה של החבורה האנרכיסטית, כך אכן עשה. הלך לשירותים, צפה בסטרים של דריה שבאותו זמן בדיוק ישנה במיטתה ולא עשתה דבר, אבל זה כמובן היה מספיק כדי לאפשר לו לאונן בנחת ארבע דקות וחצי, בדיוק מספיק זמן כדי להחמיץ את השיחה הקריטית שהתנהלה מספר מטרים מעל לראשו, על קרקעית המקום שהיה פעם ים המלח ועתה היה מדבר המוות הנמוך ביותר בעולם ונקודת מפגש לפסבדו-מורדים לא מסוכנים בעליל, שבכל מקרה אחר היו טורחים להעלים מעל פני האדמה, אך הפעם, עקב חרמנות רגעית, ניצלו).

"המטונפים מתכננים משהו", עיניו של ארנב נצצו באדום, עיניה של פלארדי טיילו לעבר הכלב, עיניו של גוורץ השתוללו בפראות, "הם יפטרו מכולנו ויתחילו מחדש במקום אחר. כל החיפוש עולמות חדשים כדי לייצר מרחבי מחייה חדשים לאנושות זה בולשיט. העולם הזה ייכחד ורק הם ימשיכו הלאה. כל השאר שקרים שנועדו לסמא את העיניים ולרומם את הנפש העלובה של... הממממ... מממ... העלובים...", גוורץ הרהר לרגע ואז אמר, "אנחנו, העלובים, זאת אומרת אנחנו".

"אז מה אפשר לעשות?", שאל ארנב, נחוש כבר לפעול.

"מממ... זהו... זה העניין, לעשות! רק צריך לגלות לאן הם מתכננים לעבור ואז, לפני שהם יצליחו לעשות את זה, נהרוס להם את המעבר איכשהו"

"אבל אז כולנו ניתקע כאן על הכוכב שעומד להיכחד", ציינה פלארדי.

"המממ.. כן...", עיניו של גוורץ נתלו באיזו נקודה מרוחקת, "מעניין... צריך לעשן מ... אז ככה, אמממ.. אנחנו צריכים למצוא אותם ולהרוס את זה, אה, לא, אנחנו נתגנב יחד איתם למקום החדש ונייצר את העלובים החדשים שם, הם לא יצליחו לברוח מאיתנו! זהו!", גוורץ היה מאוד מרוצה ממהירות וחדות המחשבה שלו ולכן הרשה לעצמו למלא את המקטרת מחדש ולעשן עוד איזה גרם.

"אבל איך נעשה את זה?", שאלה פלארדי.

"אה, זה פשוט. נחכה ונמשיך להאזין ולקלוט את הרמזים באוויר. בסוף נגלה משהו שישמע לנו מוזר מספיק כדי לתת לנו את התשובה. ארנב, לך יש אוזניים מתאימות למשימה, אז אני מעריך שאתה תהיה המאזין הראשי. את המידע תעביר אלי ומשם נתקדם. כלב, אתה תנבח אם אתה קולט משהו מסוכן. פלארדי, את צריכה להשיג איזה כלי טייס ולהיות חמודה".

"אני לא חמודה!".

"וואף".

"המצב ארנב".

"וואף, וואף!", נבח הכלב, אבל השלושה התעלמו ממנו, למרות שצריך היה להיות להם ברור לגמרי שהוא קולט משהו מסוכן. אם היה מי מהשלישייה הזו מעיף מבט למעלה היה מבחין בעורב ריגול חג מעליהם. והרי אין עורבים בעמק המוות. אין בכלל בעלי חיים בעמק המוות. העורב העביר את המידע שקלט ישירות לסוכן המוסד הצעיר פרצשטיין, שבדיוק סיים עבודת יד מספקת במיוחד והעביר את המידע הלאה למפקדו. המפקד, שהיה גבר גדל גוף המכונה אלפא ואף אחד בעצם לא ידע את שמו, אפילו לא אשתו וילדיו, נראה היה כעוס במיוחד באותו הרגע. הסיבה היתה נעוצה בנזיפה קלה של אשתו באותו הבוקר, אשר אמרה לו שהוא חייב להפסיק עם משחקי הריגול המטופשים שלו ולהתחיל להשקיע יותר במשפחה, כי אולי הוא יודע כל מה שקורה עם כל יצור מסכן בעולם הזה שאמר משהו רע על האו"ם או התאגדים המובילים, אבל אין לו מושג מה אשתו וילדיו עושים. למעשה אלפא ידע היטב מה אשתו וילדיו עושים, הוא רק העדיף להתעלם ולהבליג, כי אם היה מגלה לה שהוא יודע היטב על כל הבחורים הצעירים שהתרועעה עמם או שהוא יודע על כשלונות ילדיו בלימודיהם, היה מוכרח לסיים את הנישואים הללו במהרה ובכך הוא לא רצה. מרגל טוב לעולם יהיה נשוי עם ילדים, זה אחד החוקים הבלתי כתובים הראשונים בתורה הבלתי כתובה של הארגון. אלפא לא היה האדם שיפר איזה מהחוקים הקיימים בעולם הזה. ועם זאת, חוסר יכולתו לסיים את הקשר המאוס עם אשתו הבוגדנית הטריד את מחשבותיו והכעיס אותו מאוד. לכן כאשר פנה אליו פרצשטיין עם המידע אודות גוורץ התימהוני בחברת ארנב, כלב ונערה בעמק המוות, תגובתו היתה נחרצת: "תעשה מה שאתה מבין ואל תטריד אותי עם כל יצור מסכן שאומר איזה משהו רע על האו"ם או התאגידים המובילים!". פרצשטיין עוד ניסה לומר דבר מה לגבי העובדה שגוורץ עלה כנראה על מזימה בינלאומית שאסור שתחשף לציבור, אך אלפא כבר לא הקשיב לו ורק נפנפף בידו שיסתלק. אז פרצשטיין הסתלק משם, אבל החליט שהוא חייב לבדוק אם יש אמת בכל הסיפור שגוורץ סיפר לגבי התכנית לחסל את כדור הארץ ולהעביר למקום אחר את האליתה האנושית. כי אם זה נכון, אז כנראה שיש דליפה חמורה של מידע. ואם יש דליפה חמורה של מידע, חייבים לטפל בכך. בנוסף, אם זה נכון, היה פרצשטיין חייב לוודא שהוא נמנה ברשימת הניצולים שימשיכו את האנושות במשכנה החדש.

מאז הפגישה הרת הגורל ההיא בעמק המוות, המשיכו גוורץ והכלב, ארנב ופלארדי, לעסוק בענייניהם ובד בבד חיפשו רמזים לגבי העומד להתחולל. הם היו חייבים לעמוד על המשמר כל העת ולהאזין. ומי שמאזין, יודע כל מי שמאזין מדי פעם לעולם שסביבו, גם שומע. ואכן הם שמעו וקלטו כל הזמן רמזים. לדוגמה, ערב אחד יצר גוורץ קשר עם ארנב ועדכן אותו שקלט שדר סודי מוצפן לפיו מוחדרים למי השתיה נאנו-רובוטים שנועדו לנטרל את יצר המרדנות והחשיבה העצמאית של בני האדם, ועל כן הם חייבים להמנע משתיית מים טרם העברתם בשדה מגנטי חזק במיוחד שינטרל את הנאנו-רובוטים. במועד אחר דיווח ארנב לגוורץ שחיילי או"ם מכתרים את ביתם וייתכן שהם לא יכולו לתקשר למשך תקופה ארוכה (שניות לאחר מכן עדכן ארנב שלא מדובר בחיילים, אלא בילדים שחגגו את יום השמיים בלבוש הכחול המסורתי). גוורץ דיווח לפלארדי שהוריו אינם מתקשרים איתו וכנראה נעלמו בבקשיש לקשיש והוא הולך לבודק מה הסיפור כי הוא חושד שבית הזקנים הזה הוא חלק מהמזימה. לאחר בירור מעמיק דיווחה פלארדי לגוורץ שהבעלות בבקשיש לקשיש משתרשרת דרך מספר חברות עד לתאגיד בשם "תאגיד התאגידים העולמי", שנמנה על אחד מהתאגידים המובילים וזהות בעליו האנושיים אינה ידועה. גוורץ, שכבר היה עמוק בתוך בקשיש לקשיש, ירד למחתרת והתכנס לתוך מנהרות האוורור של הבניין. למזלו היו לו מספר זרעי קנאביס, מכשיר ייצור מזון זעיר, ומספיק תושיה כדי לאסוף נורות, אדמה וכלים שישמשו כאדניות, וכעת יכל לשרוד זמן ממושך בתוך הבניין, עד שיצליח לפענח את שתי התעלומות הללו - להיכן נעלמו הוריו ומי הבעלים האנושי של "תאגיד התאגידים העולמי". שתי התשובות לשאלות הללו יביאו, כך סבר, לפיצוח התעלומה המרכזית - להיכן מתכוונים לברוח אנשי האו"ם והתאגידים ומהיכן הם יצאו לשם. כמה חודשים אחרי כבר גדלו הצמחים באופן מרשים במיוחד, גוורץ כמעט שכח מדוע הוא נמצא שם ואילולא קיבל מסר מפלארדי לפיו היא השיגה את כלי הטייס שהיתה צריכה להשיג (לשם כך היא נאלצה להרחיק עד השטח שהיה פעם לבנון, היכן שכעת התנהל מגרש גרוטאות רחב מימדים שניתן היה למצוא בו אפילו כלי טייס אישיים שאחרי מעט עבודה טכנית ניתן היה להמריא איתם. היה נחוץ כמובן לשחד את השומרים בהופעת קסמים של ארנב והבטחה לתמונות של פלארדי חורשת את השדה, אבל מעבר לכך המשימה עברה בהצלחה), לא היה מצליח לצאת לרגע מהרהוריו ולהבחין באורי שהקים מהומה גדולה בבית הזקנים. אבל המסר הגיע לידיעתו, והוא הבחין בזעקותיו של אורי ויצא לאסוף אותו, לא לפני שדרש מפלארדי לאסוף מידע על אורי (באופן מיידי נודע לה מיקומו של אורי, מקום עבודתו, ההתרחשות בדוכן הפלאפל של ספי וכל עניין הזכייה בנסיעה לרופוס. אם רק היו לאורי מספיק עוקבים, מישהו היה שם לב שזה מידע חשוב מאוד. אבל לא היו לו עוקבים כמעט, למעט דריה, שמתוך איזושהי סטייה כנראה עקבה אחריו מדי פעם. הקשר הזה הביא את פלארדי למסקנה שאין ברירה אחרת וצריך להגיע גם אל דריה. מה גם, שלקח לפלארדי חמש שניות כדי להתאהב בה ברגע שהצטרפה לסטרים שלה וראתה אותה יוצאת בזעף מלה-דג-טעים. כמה שניות אחרי כן נשלח ארנב להביא אותה, ומשם ועד לסופו של פרק חמש הדרך קצרה, ולכן נעבור לפרק שבע).

7. בחזרה למציאות

פלארדי הטיסה את כלי הטייס המיושן במהירות 476 קמ"ש לכיוון לוד. במושב האחורי דריה ניסתה לתפוס זווית טובה כדי להתבונן על פניה העדינות של פלארדי. יופיה של פלארדי לא היה מיידי כמו יופיה של דריה. למעשה, רוב האנשים שיסתכלו על פלארדי לא יגידו עליה שהיא יפה. אבל יש לפניה איכויות כאלה שמקרינות תום, טוהר, נחישות וזעם, במין שילוב שאין דרך אחרת לפרשו מאשר יפה. ארנב התבונן אל מחוץ לחלון בדאגה, מנסה לבדוק האם עוקבים אחריהם (לא עקבו אחריהם. אנשי המוסד שעסקו בפענוח החבורה ההזויה הזו קבעו שהם חבורה הזויה, והשאיר בצריך עיון את נושא הארנב, שהוא ללא ספק אנומליה ביולוגית שטרם נחקרה דיו, אבל איננה מעניינו של המוסד).

בלוד, בבניין "בקשיש לקשיש", החל המאנצ' להכניע את אורי שביקש מגוורץ עוד ועוד חטיפי כלבים, אך אלה נגמרו. "עזוב את זה, אתה לא באמת רעב, הכל בראש שלך. צא מזה", אמר גוורץ, "ששש...", ניסה גוורץ לגרום לאורי להפסיק לדבר, "אנחנו מתקרבים לשדרה הניהולית של המקום", גוורץ הצביע לכיוון פתח היציאה מתעלות האוורור הבלתי נגמרות של המבנה.

"מה זה שדרה ניהולית?", שאלה אורי בשקט.

"ששש!!!", השיב גוורץ ונראה כמי שמאזין לסביבתו. למשה הוא האזין לקלט מכלי הטייס שהגיע לנקודה המיועדת שלושה קילומטרים מעל ל"בקשיש לקשיש".

"המצב ארנב", אמר ארנב את הקוד המוסכם.

"המצב ארנב", אמר גוורץ, "אנחנו פורצים פנימה", המשיך, כדי להסביר את כוונתו, למרות שמראש סוכם שזה פענוח הקוד.

גוורץ התקדם עוד מספר צעדים לעבר פתח היציאה, הציץ וקפץ. הכלב ואורי אחריו. הם הגיעו לרחב פתוח ענק, שנראה כמו והריח כמו שדה חיטה שזה עתה נקצר. על הקרקע מתחת לרגליהם רגבי אדמה ומה שנראה כמו שיבולים או קש או תבן או איך שלא קוראים לדברים האלה. אורי נזכר שקרא פעם את הביטוי להוציא מוץ מן התבן, וחשב שזה בטח מתאים, וצחקק לעצמו.

"ששש!", היסה אותו גוורץ.

"מה שששש? אין כאן כלב!"

"וואף!", אמר הכלב.

"אה, כן".

בקצה האולם רחב הידיים שעמדו בו הוצבו שלושה שולחנות משרדיים אפורים ממתכת כלשהי, לידם ישבו שלושה פקידים אפורים ממתכת כלשהי, מהסוג שהיה להיט לפני חמישים שנה ועם ההבנה שבני אדם זה זול יותר וממושמע יותר מרובוטים הפסיקו לייצר ולתמוך בדגמים הישנים. השלישיה ניגשו לפקידים, כל אחד עמד מול פקיד אחר. "צהריים טובים, במה אפשר לעזור לך אדוני?", שאלו שלושת הפקידים יחד.

"יש לי פגישה עם בעל הבית", אמר גוורץ.

"אממממ... אני רוצה לצאת מפה", אמר אורי.

"וואף! וואף!", אמר הכלב.

"כנס בבקשה, הוא ממתין לך", אמר הפקיד של גוורץ והצביע לכיוון דלת ברזל כבדה בקיר מאחוריו.

"אין יציאה", אמר הפקיד של אורי, "במה אפשר לעזור לך אדוני?".

"וואף! וואף!", אמר הפקיד של הכלב.

"בואו אחרי", אמר גוורץ והלך לעבר הדלת שנפתחה לקראתם. כשעברו דרך הדלת הבינו שהם כבר לא בלוד. המעבר היה טלפורטר שהעביר אותם אל גג מגדל ההיכל, בככר הבימה. "שיט! הם עבדו עלינו הפקידים המחורבנים! ידעתי שאסור לסמוך על רובוטים!", התעצבן גוורץ, רוק ניתז מפיו מרוב זעם. "מהר! מהר! טוסו לאסוף אותנו מגג מגדל ההיכל! הם עלו עלינו!", צרח לארנב, שענה לו "המצב ארנב", והורה לפלארדי לטוס במהירות חזרה למרכז הישן של תל אביב.

"לאן אתה הולך???!!!", צעק גוורץ לאורי שטייל הרחק ממנו על הגג.

"מחפש את היציאה, סך הכל רציתי לחזור הביתה. מבחינתי ההרפתקה הזו הסתיימה". אורי שיקר, הוא רצה למצוא את סבא שלו וממילא לא האמין למילה של גוורץ. כל הסיפור נראה לו הזוי מדי. הנה, עובדה, נתנו להם לצאת מהבניין.

"נראה לך שאתה תצא מזה?! אתה תמות יחד עם כולם! תראה מה הולך כאן למטה", גוורץ הסתכל מעבר למעקה על ההמון הזועם שהבעיר את הרחובות.

"מה הולך שם?"

"זה הסוף חבר. זה הסוף. ככה זה נגמר. העולם ייחרב ורק קומץ עשירים יעבור לעולם שכולו טוב ויינצל. אנחנו ג'וקים בשבילם, וגם הג'וקים יושמדו כאן".

"טוב, אז אני הולך למות בבית שלי. תודה כל חטיפי הכלבים, אולי נתראה בעולם הבא כבר".

"אתה לא הולך לשום מקום!", גוורץ זינק על אורי והצמיד אותו לקרקע. פניו היו צמודים לפרצופו המבועת של אורי. משהו מוטרף נצנץ בעיניו, "אני יודע עליך דברים! אני ראיתי את הקטע שלך אצל ספילאפל! אל תשקר לי! אתה אחד מהם ועכשיו תגלה לי את התכנית! תגלה הכל!".

"אבל אני לא יודע כלום, רק ניסיתי למצוא את סבא...", גמגם אורי ונקטע על ידי גוורץ הזועם.

"אף אחד לא מבקר את סבא שלו! אל תקשקש לי! אין לך סבא בכלל! אתה הגעת למצוא את הבעלים של בקשיש לקשיש כדי להיעלם איתם לרופוס! שמעתי הכל!", גוורץ כבר הרים אגרוף באוויר כדי להכניס אחד באף של אורי.

"רגע! רגע! אני אספר לך הכל!", הזדעק אורי, מנסה לגונן על פניו אך לא יכול. הכלב נבח ברקע בהתלהבות. רחש המפגינים נשמע הרחק וריח העשן הגיע לאפם.

"הוא זכה בהגרלה, סבא שלי, הוא זכה בהגרלה של ה-NWDO ויכול היה לבחור עוד מישהו לקחת אותו לרופוס. זו כל האמת. סך הכל רציתי שהוא ייקח אותי, זה הכל" (האמת היא שזה לא היה הכל, בינו לבינו הוא הודה כבר שהפנטזיה האמיתית שלו היא שסבא נתניהו יוותר על הזכייה ואז הוא יוכל להציע אותה לדריה, אבל זו פנטזיה פרועה כל כך, שהוא לא יכל להודות בה גם תחת לחץ).

גוורץ המשיך לנעוץ באורי מבט שיכול להרוג והשאיר את אגרופו באוויר עוד מספר רגעים עד שאמר לו "אוקיי רואי, אויר, יאור, איך שלא יקראו לך. אני מאמין. אבל אתה יודע שההגרלה הזו זה בולשיט. הם לא היו לוקחים אותך ולא את סבא שלך. הכל רק נועד כדי לכסות על השקרים שלהם ולהרגיע את העניים לפני שמשאירים אותם למות כאן", רחש מנועים נשמע מתקרב במרחק, הולך ומתגבר, אז גוורץ הרים את קולו, "העניים מתמרדים עכשיו, אבל אם יישמעו את האמת הזו תהיה כאן הפיכה אמתית, כולם יעברו לרופוס, ואת כל האו"ם המזדיין ובעלי המניות הארורים, ישאירו כאן להתמודד עם החרא שיצרו", גוורף קם על רגליו והושיט יד לאורי, שיעזר בו כדי לקום, "הנה הטרמפ שלנו", הצביע גוורץ לכיוון כלי הטייס של פלארדי, שהנחיתה את הכלי על הגג. ארנב הוציא את ראשו מהחלון, "תצטרכו להצטופף", צעק וחייך אליהם חיוך של ארנבים שאם לא מכירים אותו כל כך אפשר לטעות ולחשוב שהוא סתם פרצוף רגיל של ארנבים. השלושה נדחקו פנימה, אורי שקל לרגע לא להכנס ולברוח, אבל לא היה בו אומץ להתמודד שוב עם זעמו של גוורץ, ולא רצה לשער בכלל מה הארנב הזה מסוגל לעשות לו. רק כשהבחין בדריה נרגע והפסיק לרעוד והתחיל לחשוב מחשבות מעגליות ובלתי ברורות מה לעזאזל היא עושה שם. מחשבות שמהר מאוד נקטעו מכיוון שהתחיל לחשוב על כמה הוא בוודאי מצחין כעת ומיוזע ונראה זוועה. מחשבות שבתורן גם כן נקטעו והוחלפו בפחד מוות עקב הטיסה המהירה של פלארדי.

"לא ביטלו את כלי הטייס האישיים בגלל תאונות?", מלמל ספק לעצמו ספק לארנב או לגוורץ, וקיווה שדריה תהיה זו שתענה. אבל אף אחד לא התייחס אליו. לרגע ניסה להסתכל בעיניה של דריה, אבל נבהל והשפיל מבטו, אבל מיד הבחין שהוא בוהה לעצמו במפשעה ולכן הזיז מבטו הצידה, אבל נבהל ממראה עורפו של ארנב שהיה פרוותי ומאיים ואיזה חרק טייל שם בין השערות הלבנות. לבסוף עצם עיניים ונרדם מהר מכפי ששיער שיכול להרדם (למעשה היה צריך לשער שירדם, כי זה היה אחד ממאפיניו המוכרים - הירדמות בכל מקום, בכל מצב. כמו הפעם ההיא שנרדם באמצע ארוחת חג הים, בעת שצף יחד עם משפחתו על הגלים כפי שהמסורת דורשת וכמעט טבע. או הפעם ההיא שנרדם באמצע אקט מיני (שביצע עם עצמו כמובן)).

כשהתעורר היה שרוע על הקרקע באמצע מדבר כלשהו. כל חלקי גופו כאבו לו והוא היה בטוח שמשהו רע מאוד קורה. לא רחוק ממנו ראה את שברי כלי הטייס. הוא קם בזהירות על רגליו, לא רחוק ממנו התגודדה קבוצת אנשים. אורי בדק את האפל שלו, אבל המכשיר לא תפקד. כשהתקרב בצליעה לקבוצה הוא הבחין קודם כל בארנב בזכות פרוותו הבוהקת באור השמש החמה. ליד ארנב עמדו גם כלב, גוורץ, פלארדי ודריה. נדמה היה לו שראה את דריה כורכת אתידה סביב מותנייה של פלארדי, אבל הוא ביטל זאת כפאטה מורגנה. בקרבה לקבוצה שזיהה והכיר כבר עמדו עוד כמה מאות אנשים, ביניהם זיהה את סבא נתניהו, אבל הוא ביטל זאת כפאטה מורגנה.

"טוב שהתעוררת", צעק אליו גוורץ, "מה חשבת, שתישן את כל האקשן? היה קרב מטורף, הפילו אותנו אבל תקענו להם והנה אנחנו כאן. הכל אמת, מסתבר שצדקת, הכל אמת!!"

"על מה אתה מדבר?!", אורי שפשף את ילדיו ורגליו, מחזיק את בטנו, לא יודע כיצד להרגיע את הכאב ואיזה כאב להרגיע קודם.

"מצאנו את הקבוצה שמדלגת לרופוס!", דרייה חייכה אליו, "רק מי שזכה בהגרלה נמצא כאן, ועוד מעט יגיעו מההנהלה כדי לפתוח את המעבר שצריך להיות כאן", דריה ליטפה את ידה של פלארדי ברכות, "סוף סוף נעזוב את המקום הזה ונתחיל מחדש. זה כל מה שרציתי".

"זה כל מה שאני רציתי!", התעצבן אורי. "סבא!!", הוא צעק לסבא שלו, אבל סבא שלא עשה עצמו כאילו לא שמע והתעלם. "סבא!!! זה אני אורי!!", הוא צרח וסבא שלו עשה תנועה והבעת פנים כאילו מדובר בטעות בזיהוי. "קיבינימט!!!", אורי היה פקעת עצבים שהתפקעה, "קיבינימט סבא!!! קיבינימט גוורץ!!! קיבינימט ארנב ולפארדי ודריה וכלב!! לכו לעזאזל. באמת. אני רוצה הביתה לתל אביב וזהו. מישהו יכול לדלג אותי לתל אביב?! זהו, זה מה שחשבתי. אני תקוע כאן במדבר, לא יודע איפה אני, ואין לי ברירה אלא לדלג עם כל המטורפים לרופוס! תודה לכם באמת!".

"אבל זה מה שרצית יאורי", ניסה גוורץ להרגיע אותו.

"לא, זה לא מה שרציתי. לא יודע מה רציתי. רציתי את דריה. רציתי קצת שקט נפשי. רציתי אהבה. לא יודע מה רציתי. לא את זה. כל הגוף כואב לי!!!".

"קח את זה, זה יעזור", גוורץ הושיט לו את המקטרת הקטנה ואורי העיף אותה בחבטה. המקטרת התעופפה גבוה באוויר, כל החבורה עקבה אחריה בעיניהם עד שנתקלו עיניהם בכלי טייס עצום שהופיע כאילו משום מקום. הגוש העצום הזה שהיה בגודל של ארבעה בניינים גדולים במיוחד נחת על הקרקע ברכות, בלי לפזר אפילו גרגר חול אחד מסביבו. החבורה הביטה על התופעה בהשתאות וכמותם גם כל הזוכים בהגרלה, שהמתינו בקוצר רוח לעזוב את הארץ המקוללת הזו. כעבור מספר רגעים ארוכים החל להשמע רחש, מעין זמזום, שהלך והתגבר, סביב החללית (אורי החליט לקרוא לזה חללית, כי לא מצא שם טוב יותר, ואין לי אלא להסכים איתו, זו כנראה היתה חללית). כשהרחש כבר היה בלתי נסבל וכולם מסביב אטמו אוזניהם בכל דרך אפשרית (ארנב ניסה לתחוב את קצות האוזניים אל תוך תעלת השמע, ובכל זאת הרעש היה בלתי נסבל עבורו. כלב פשוט ברח הרחק משם. אורי רצה לקבור את הראש בחול, אבל במקום זה תחב אצבעות עמוק לאוזניים, למרות כאב האצבעות, החללית נעלמה ואיתה גם הרעש.

ההמון שהמתין שם במדבר היה שקט מאוד במשך דקות ארוכות. לאחר מכן החלו לחשושים. "אני חושב שאתה צדקת גוורץ", אמר אורי. ההמון החל להתרעם ולצעוק. היו כמה עם מכשירי טלפורטציה ניידים שניסו לדלג משם אבל ללא הצלחה, המכשירים פשוט סירבו לפעול. לאחר שעברו את חמשת שלבי האבל של קובלר-רוס - תחילה הכחישו כולם ואמרו שצריך רק להמתין עוד קצת, זה הכל; לאחר מכן זעמו וצעקו, שזה לא יכול להיות, שזו חוצפה, למה דווקא להם עשו את זה, למה בכלל לעשות את זה?! (גוורץ טען שזו פעולת ההסחה הטובה ביותר שידעה האנושות, הם ידעו לחשב בדיוק את המועד שבו יישבר לאזרחים ורגע לפני המרד הגדול הם נטשו את העולם הזה. אורי טען שגוורץ מקשקש ורק רצה למצוא את המקטרת, אבל זו נעלמה לעד כנראה); אחר ניסו כל מה שיכלו כדי לקבל סיוע, כדי שהאחרים יעזרו, כדי שמישהו יעזור, אבל לא היה מישהו כזה (למעט כלב, שהסכים ללקק את פצעיו של אורי, אבל אורי חשב שעדיף שלא. כלב לא הסכים איתו וליקק בכל זאת); כשהבינו שהכל תלוי רק בהם, החליטו כולם שעדיף פשוט לחכות שם למוות וזהו; כשהבינו שאין להם אפילו איך להתאבד החליטו שאין מה לעשות, צריך להמשיך הלאה - וכך, כאמור, לאחר שעברו את שלבי האבל, יצאו לדרך, במדבר, כמה מאות אנשים, צועדים עם מעט מאוד מזון ומים, מקווים להגיע לאנשהו. בראש הקבוצה דילג ארנב לצדו של גוורץ, אחריהם פלארדי ודריה וכלב, ואחריהם קרטע אורי, מקלל, לועס חטיפי כלבים ומקלל עוד.

אומרים שהם צעדו ארבעים שנה או משהו כזה, אבל זו בטח סתם גוזמה. אומרים שהם מצאו איזה נווה מדבר או גאולה או אלוהים. אומרים שבסוף הם באמת התחילו מחדש את האנושות שם - איפה שזה לא יהיה שם - אומרים שהם קראו למקום רופוס. אומרים שאורי נשאר בודד ועצוב ומסכן ופתח מסעדה בשם לה-דג-לא-טעים (שהגישו בה הכל מלבד דגים, כי ים לא היה שם). דריה ופלארדי מלצרו שם ולשמחת כל הסועדים היו מחליפות נשיקות לוהטות מדי פעם, כשהיו עוברות אחת ליד השניה. ארנב ניהל את המטבח ולכן כל האוכל שהוגש היה פרווה. גוורץ לא עשה דבר יחד עם כלב, אולי הצליח לגדל כמה צמחים בזכות זרעים ששכח בכיסים. סבא של אורי המשיך להתכחש לקיומו ומתישהו, כמו כולם, מת ונקבר או נשרף או מה שזה לא יהיה שנהוג לעשות ברופוס עם גופות. בלילות נהגו לשיר שירים של ג'רמי קיימן ואריק איינשטיין, אבל אף אחד לא התאהב בזכות שיריו של קיימן, לשירים של איינשטיין היו דווקא שיעורי הצלחה לא רעים.