שוב הרחש ההוא העיר אותה באמצע הלילה. לאחר כיווץ ממושך של העיניים כדי להתרגל לסנוור הסלולרי הצליחה להבחין שהשעה שלוש ועשרים. כמו רפלקס החל להתנגן ברקע מחשבותיה השיר שהיא כל כך אוהב, בביצוע של גידי גוב. המחשבה על "קליפות אבטיח מוטלות על החוף" שעשעה אותה והרגיע אותה ש"כבר מאוחר, והבוקר קרוב". אבל הרחש, הרחש חזר. כבר כמה לילות שלא הטריד אותה והיתה בטוחה שנעלם אבל הנה זה שוב. נשמע כמו טפרים של חיה גדולה חורצים בטון יצוק, כשברקע חריקת כינור לא מכוון. בפעמים הראשונות התעוררה בבהלה, הפחד אחז בה בעוצמה והיא המשיכה לרעוד באימה עד שאור ראשון של שמש חדר מבעד לתריס החלון הדרומי שבחדר השינה. יותר מכל הפחידה אותה התחושה הכמעט וודאית שהרחש מגיע מאיזור המטבח. כל הדירה שלה היתה בעצם מטבח מרווח ששימש גם סלון, חדר עם מקלחת שכלל גם שירותים וחדר שינה קטנטן עם חלון דרומי, החלון היחיד בדירה הקטנה, שבעל הבית החמדן יצר ארבע כמותה מדירה אחת שקיבל בירושה. הדירה של שכנתה לא כללה אפילו חלון אחד, אז מבחינה זו, לפחות, היתה ברת מזל. כמו כל דבר נורא שקורה מספיק פעמים כדי להתרגל אליו, לאחר אותם לילות ראשונים שהרחש הטיל עליה טרור, היא החלה להרגע וסבול אותו. אמנם היתה מתעוררת, כי אי אפשר להמשיך לישון בעוד הרחש האיום מתפשט בדירה הקטנה, אבל כבר לא היתה נסערת בגללו. להיפך, היא התחילה לחכות לו. לפעמים אפילו היתה מתעוררת כמה רגעים לפני שהתחיל, פוקחת את העיניים וממתינה לו ערה במיטתה. ואז, בהשמע הרחש, היתה מחייכת לעצמה חיוך קטן, מחכה שיסיים, וממשיכה את הלילה בעירנות או שינה, לפי המצב רוח. אם כי חייבים להודות, שתמיד נרתעה עם תחילתו של הרחש. כמעין תגובה אוטומטית קפץ ליבה והתכווצו שרירי גופה, אפילו אם מיד לאחר מכן נרגעו. כך זה גם עם הצפירות של ימי הזיכרון או אזעקות תירגול. הגם שהיא יודעת מה הן, ואפילו שהיא יודעת לצפות להן, תמיד היא נבהלת ברגע הראשון. כעבור שבועיים או שלושה של רחש לילה לילה, החליטה לחכות לו במטבח. לתפוס אותו על חם. אבל בכל פעם שהיתה ניגשת לשם לאחר שהתחיל הוא היה נעלם, ובכל פעם שהמתינה לו שם עוד לפני שהתחיל, לא היה מתחיל כלל. לעתים היה מתחיל רק לאחר שהיתה חוזרת לחדר השינה. רחש חמקמק שכזה, היא חשבה בליבה. אולי גם הוא מפחד ממנה נורא. לאחר מכן היה את השבוע שישנה בבית הוריה בגליל, כי אביה נפטר והיתה צריכה לנחם והתנחם בשבעה, וכשחזרה לדירתה הקטנה הרחש כבר לא היה עוד. והנה פתאום, אחרי שכבר הספיקה לשכוח ממנו כמעט, הוא חוזר ומעיר אותה באמצע הלילה.
היא התיישבה על מיטתה והקשיבה לו. פשוט האזינה לרחש. אילולא היתה מכירה אותו טוב כל כך היתה נחרדת, אבל היא פשוט האזינה היטב. לאט ובשקט היא התקרבה לדלת, השתטחה על הרצפה הקרירה והציצה מבעד הרווח שבין הדלת לרצפה. המטבח-סלון שלה היה חשוך, רק אור המיקרוגל המהבהב האיר אותו לסירוגין. בקושי יכלה לראות משהו אבל הרחש נשמע היטב. לרגע באחד ההבהובים חשבה שהבחינה במשהו אפל ומאיים עם טפרים ארוכים גורר רגליים לאורך המטבח-סלון הזעיר. כל כולו שלושה-ארבעה צעדים, ובכל זאת אפשר לגרור עליו רגליים ולתת לטפרים קצת לחרוק. בהבהוב נוסף הוא נעלם. הבהוב או שניים אחר כך היא ראתה את הטפרים צמודים לרווח שבין הדלת לרצפה. כל כך קרוב היה הרחש אליה שאילו היה לו ריח היתה מריחה אותו. ליבה התכווץ. הבהוב נוסף ועין גדולה צהובה ניצבה מול עיניה, ברווח שמתחת לדלת. שני הבהובים ונעלמה יחד עם הרחש. כעת היתה נסערת מכדי לחזור לישון. היא עברה במהירות למטבח, הדליקה את האור וחיפשה היטב, הרחש חייב להיות שם עדיין. אבל לא היה דבר. אחר כך נרדמה על הספה בסלון-מטבח. היא החליטה לישון שם כמה לילות כדי לוודא שהרחש לא יחזור. אמנם כבר היתה די בטוחה שלא יזיק לה, אבל אי אפשר לדעת, ובכל מקרה עדיף לה בלעדיו.
בלילה שוב הרחש העיר אותה. הוא נשמע בעוצמה חזקה מתמיד, ונדמה היה לה שהוא מנסה לומר משהו. הוא הגיע מכיוון חדר השינה. המילים לא היו ברורות, כי בטון חרוץ לא יודע להתבטא באופן נהיר או קוהרנטי. היא נאלצה להתקרב אל הדלת ולנסות להקשיב כדי להבין, אבל לא הצליחה. היא השתטחה על הרצפה הקרירה כדי להציץ מבעד הרווח שתחת הדלת. אחרי שני הבהובים היא ראתה עין תכולה. שני הבהובים נוספים והיא נעלמה, רק הרחש נשאר בדירה.
