29 באוג׳ 2008

על פריז

בפוסט שלא יכתב על פריז כל מילה שניה יכולה להיות ערך בויקיפדיה או בספרי ההיסטוריה, כל מילה רביעית תבטא התפעלות מהיופי האלמותי והאינסופי שנמצא בכל פינה בעיר הכי רומנטית בעולם. הכי רומנטית, לא בגלל האוהבים המחובקים על גדות הסן, בגני טולרי, לאורך שאמפס אליזה ובכל מקום, אלא בזכות התשוקה לחיים שמעוררת פריז בכל דרך אפשרית.

זה מתחיל כאמור ביופיה של העיר. אומרים לראות את פריז ולמות, אני אומר לראות את פריז ולחיות. וזה לא האייפל או ורסאי, זו לא הסקרה קר ולא שער הנצחון, זה כל בניין וכל רחוב. כל סימטה וכל בראסרי. המוזיאון הכי מעניין ומרשים אינו הלובר, אלא העיר עצמה. הבניינים המעוצבים ומעוטרי הפסלים, הגינות הקטנות והגדולות שפזורות לרווחת התושבים והמבקרים, המזרקות, הפסלים, הכיכרות, המדרכות, העצים והנהר. כל אלה, בכל מקום, בכל זמן, מעוררים תאווה לעיניים, רצון לראות עוד, ללכת עוד קילומטר, להכנס לעוד סימטה או שוק, להכיר עוד בניין ולזכור היטב שיש סיבה לחיות.

זה ממשיך בריחות. הריחות הראשונים שעולים באפך כשאומרים לך פריז הם ניחוח הפטיסרי והבולאנג'רי, בתי המאפים הצרפתיים, המתוקים והמלוחים. ניחוח הסיגריות והסיגרים שמעשנים בכל מקום, כהתרסה לדרך החיים ה"בריאה" אליה צועד העולם המערבי. ניחוח הפרחים, העצים ומי הסן הירקרקים. ויש עוד ריח אחד, ריח המטרו עם הירידה אל מתחת למדרכות הפריזאיות. זהו ריח עבש של אוויר חם, שמתערבב בריח האוויר הקריר מבחוץ. ריח שבשאיפה ראשונה אינו עושה רושם חיובי, אבל בשאיפה שניה ושלישית, כשהולכים על המדרכה במקום בו האוויר החמים של המטרו נפלט החוצה, הוא הופך לריח של געגועים. געגועים לחופש, געגועים לאפשרות להגיע מכל מקום לכל מקום במהירות וביעילות, ללא כל מאמץ. געגועים לנסיעות קצרות במחילות אפלות ובעקבותיהן טיפוס במדרגות אל מקום חדש ועוצר נשימה. זהו ריח העיר שאינה עוצרת ותושביה שתמיד ממהרים ממקום למקום ריח החיים המודרניים שמעניקים לנו אפשרויות רבות כל כך לחיות טוב יותר.

אפילו על חוש השמיעה פריז אינה מוותרת, כשצלילי פעמוני הכנסיות מלווים את דרכך בכל רובע ושכונה, רחש ההמון ברחובות הראשיים, זרימת הנהר ואדוות הגלים שנוצרים על-ידי הסירות, גרגור היונים בשעת חיזור והשקט המרגיע בפארקים. השאנסונים מתנגנים בראשך והצלילים של פריז מלווים אותך לאורך כל הדרך והדרך תמיד ארוכה, אך הרגליים אינן מעוניינות לעצור. את פריז מרגישים דרך הרגליים. כפות הרגליים ממששות את המדרכות הישנות, את האבנים עליהן הלכו נפוליאון, פיקאסו, לוטרק, מלכי ומלכות צרפת הגדולים ויודעות שהנה, כאן בדיוק, בפלאס דה ווג' הלך גם ויקטור הוגו בדרכו לחפש השראה כדי להשלים את "עלובי החיים" ועם צלצול פעמוני הכנסייה בגן שמוביל לכנסיית נוטרה דם עלה בראשו סיפור על גיבן.

לבסוף מגיעים הטעמים. אותם טעמים שניחוחות פריז מרמזים לך על טיבם. הקרפ והבאגט, הגבינות והנקניקים, הקרואסון והקרוק מסייה, מרק הבצל ופואה גרא, השוקו והקפה, הריבה והחמאה, החזיר והיין. עולם של טעמים שכל מטרתם לענג את החך ולמלא את הבטן. אין לפריז יומרות בריאותיות, אין היא מעוניינת בחיי נצח של צמחונות משמימה ואפס אחוז שומן. כי עבורה קיבתך היא גן עדן ולשונך אלוהים.

בפוסט שלא יכתב על החופשה הקצרה שלנו בפריז הייתי מספר על כל המקומות הנהדרים בהם טיילנו, על השוק הקטן שגילינו במקרה בדרך לפנתיאון, על הבראסרי שהגישה לנו מרק בצל מעולה בכיכר קטנה על רחוב ריבולי, על המיסה של יום ראשון בסקרה קר וארוחת הבוקר המעולה בבראסרי מול נוטרה דם. הייתי מספר על הדרך הארוכה והנהדרת שעשינו עד לאייפל ועל גברים שמשיטים סירות קטנות במזרקה כמו ילדים. הייתי מתאר לפרטי פרטים כמה נחמד היה המלון שלקחנו לא רחוק ממוזיאון פיקאסו ואיזו פיצה אכלנו לארוחת ערב ביום הראשון. הייתי מנסה להעביר בפוסט ההוא משהו על תחושת החיות, על האמונה שהפיחה בי העיר הזאת בכדאיותם של החיים האלה, על התקווה שאפשר להיות מאושר גם אם בסוף נמות. אבל אני יודע שזה חסר סיכוי ולכן הפוסט הזה לא יכתב לעולם ובמקומו רק אומר לכם, את שרוב העולם כנראה כבר יודע – סעו לפריז – ואוסיף, את שאינו מובן מאליו - שאפילו שם, בסופו של דבר הכי חשוב זה מי נמצא לצדכם.

14/3/2007

18 באוג׳ 2008

גוף שלישי

הפכתי את העמוד האחרון בספר, הסתכלתי כמה שניות על הדף הלבן שאחריו ורק אז הנחתי את הספר בחזרה במקומו על המדף. כשהתיישבתי שוב על הספה חשבתי על כך שזמן רב שאיני חושב על עצמי בגוף ראשון. מרוב קריאה של ספרים הכתובים בגוף שלישי שכחתי שקיימתי כזו אפשרות. ברגע שזה קרה הבנתי כמה פתאום כמה מנותק הייתי מעצמי. עד כמה כל הדברים שקרו לי אכן קרו לי ולא לו, כפי שחשבתי עליהם בזמנו.

הסתכלתי על סביבתי, על החדר המטונף שהסתתר מאחורי ערימות של פסולת, ניירות, קרטונים של אוכל מהיר, אפר, עפר, אבק וקבוצות שיער. הפסולת כיסתה הכל, הסתתרה בכל פינה. מתחת ומעל השולחן, מתחת ומעל הכסאות, הטלוויזיה, המחשב, הספות, הספרים שהיו מונחים בכל פינה. למה טרחתי להניח את הספר על המדף כשיכולתי פשוט להשאר על הספה ולצרף אותו לערימה המונחת לצד הספה. למה כל כך שקט כאן. קמתי שוב מהספה והלכתי לכיוון המטבח. גם שם הלכלוך שלט ביד רמה. הכלים נערמו בכיור ועל השיש ולא נותר אף כלי נקי אחד על המדפים או במגירות. במקרר לא היה מוצר אחד ראוי למאכל, וממילא היו שם מוצרים מעטים בלבד. אפילו ממרח החזרת שרכשתי מסיבה כלשהי לפני למעלה משנה כבר לא היה בתוקף. בשירותים והמקלחת המצב היה דומה. כך גם בחדר השינה, שהכניסה אליו נחסמה כמעט לגמרי על ידי ערימות בגדים ומצעים מלוכלכים. המזרון העירום היה מלא כתמים צהבהבים בלתי ברורים. הצחנה היתה בלתי נסבלת.

לעזאזל, איפה הוא היה כל הזמן הזה, חשבתי מתוך הרגל ומיד תיקנתי את עצמי - איפה הייתי כל הזמן הזה.

בדימוס

גבר מסוקס הולך עכשיו ברחוב. הוא מרגיש כאילו שיערו מאפיר יותר עם כל צעד וצעד, בעוד שבועיים ימלאו לו חמישים וארבע והוא כבר מרגיש את הסוף. למעשה, הוא מרגיש את הסוף כבר יותר מעשור.

צעדיו הכבדים של הגבר הזה מתופפים ייאוש לאורך המדרכה. הגבר הזה הולך הביתה עכשיו, כי כבר תשע בלילה והוא סיים לעבוד לפני כמה דקות. הוא לא ממהר, הולך לאט, נותן לנעלי העור המשופשפות לתופף בקצב האיטי הזה של התסכול. מה זה מסוקס, הוא שואל את עצמו. מעולם לא ידע הרבה מילים. מוזר, הוא חושב, שאפשר להיות משהו שאינך יודע מה משמעותו.

כשהוא מגיע לפתח הבניין בו הוא גר השעה כבר כמעט עשר. כמה זה כמעט שואל את עצמו הגבר ומתמהמה ליד האינטרקום. הוא מסתכל לתיבת הדואר שלו, שמכוסה בארבע מדבקות שהיו פעם לבנות ועליהן רשומים לפחות שמונה שמות, אך אחד מהם לא שלו. התיבה ריקה, הוא מהמהם לעצמו המהום עמום ועמוק שאילו היה משפט, היה זה משפט ציני במיוחד.

על דלת הדירה, שעשויה עץ דק ומתקלף, כתוב בטוש שחור באותיות דפוס עקומות "אלבז". הלמד נראית כבר קצת כמו ריש. הוא אינו טורח לתקן את הטעות, היא משעשעת אותו. בינו לבינו הוא ממלמל "ארבז" ומגחך בשקט כל פעם לפני שהוא נכנס לדירה. גם הפעם הוא ממלמל "ארבז" ומגחך, הוא מסובב את המפתח בתוך חור המנעול, מלמל "ארי ארבז" ומשתעל תוך כדי גיחוך. הוא מנסה לסובב את המפתח סיבוב נוסף, אך הוא תקוע, הדלת כבר פתוחה, אין עוד לאן לסובב את המפתח.

החשד מתעורר באופן מיידי. לא צריך הרבה כדי לעורר חשדות בקרבו של סא"ל (בדימוס) אלי אלבז. מספיק שהמפתח שבדרך כלל מסתובב פעמיים כדי לפתוח את הדלת יסתובב רק פעם אחת כדי שהאדרנלין יוזרם לכל אבריו, שקצב פעימות לבו יואץ, שזיעה קרה תחל להצטבר על מצחו ולנטוף לאורך גבו, כדי שהוא יפתח את הדלת בשקט ויכנס בחרישיות לדירה, כמו חתול מאומן היטב, כמו פומה, כמו לביאה זועמת ורעב המתקרבת לעדר אנטילופות בערבות אפריקה, כדי שהוא יהיה ער לכל רחש ותנועה בדירה, כדי שיבחין בכל חפץ שאינו מונח במקומו המדויק, כדי שהוא יקרוס על ברכיו במרכז הסלון לאחר שסרק את כל הדירה ולא מצא כל סימן לפריצה ויפרוץ בבכי מריר וחנוק כשמחשבה אחת תקוע בראשו - אולי סובבתי רק פעם אחת כשיצאתי מהבית, אולי סובבתי רק פעם אחת.

למחרת בבוקר הוא מתעורר על הרצפה בסלון, הוא ישן שם כל הלילה, רועד בתנוחה עוברית. כל גופו כואב. הוא כבר לא בנוי לשינה על משטחים קרים וקשים. מבלי לטרוח להחליף בגדים הוא יוצא מהדירה לחדר המדרגות, מסובב את המפתח פעמיים, הפעם הוא יזכור, הפעם הוא שם לב לסיבובי המפתח. שרוי עדיין במצב שבין שינה לערנות הוא מוצא עצמו הולך ברחוב, צעדיו משמיעים הפעם ניגון שונה, זה אינו ייאוש, נשמע יותר כמו... נו מה המילה, עיניו מביטות לשמיים בחיפוש אחר המילה הנכונה, "נחישות!", הוא אומר לפתע, "זהו, זו המילה". הרבה זמן שאלבז לא חשב על המילה הזו. "אבל למה שארגיש נחוש", מלמל לעצמו ועיניו החלו לתור אחר הסיבה על פני המדרכה. הסיבה לא נמצאה על המדרכה והוא הגיע לעבודתו מבלי שימצא אפילו רמז דק.

אלבז משמש יועץ אסטרטגי בכיר למנכ"ל חברה קטנה שמייצרת חלקים מפלסטיק לכל מיני מטרות תעשייתיות. הוא לא באמת מבין בזה משהו וזה לא מספיק מעניין אותו כדי לנסות להבין. למעשה הוא לא עושה כלום בעבודה. את המשרה המציא עבורו בעל החברה משום שהציל את חייו באחד מפרברי דמשק ב-86'.

הוא נכנס לבניין, מהנהן לשומר בכניסה לשלום, השומר מהנהן חזרה. יש ביניהם הבנה ברמה הבסיסית ביותר של הבנה שיכולה להיות בין בני אדם - כל אחד מהם יודע מה זה להיות חסר תכלית, מה התחושה לשבת במקום אחד במשך שעות בלי שאף אחד מתייחס אליך ברצינות או אפילו שם לב שאתה שם. לעתים היה נדמה לאלבז שאפילו הוא עצמו לא שם לב אם הוא עצמו נמצא שם, על הכסא המרופד שלו, כסא מנהלים מפואר, והשולחן, והמחשב שאין לו הופכין. גם לי, חשב אלבז באותו יום לאחר שחזר מארוחת צהריים, אין הופכין.

גם היום הזה עבר מבלי שפנה אליו אפילו איש. מבלי שצלצל הטלפון אפילו פעם אחת. מבלי שנכנס אפילו אי-מייל בודד, אפילו לא דואר זבל. כלום. גם ביום הזה החליט ללכת לביתו ברגל, לשמוע איך כל צעד מלבין שערה נוספת על ראשו. עוד כמה צעידות כאלה מהמשרד הביתה ולא יישארו עוד שערות חומות להלבין. בטח יתחילו לנשור אז עם כל צעד, חשב כשהגיע לדלת ביתו.

בחרדה הוא הכניס את המפתח לחור המנעול. סובב עד שנשמע הקליק הראשון - "אחת" - מלמל ועצר. הוא התבונן על הדלת המתקלפת, הוא אוהב אותה ככה, יש לה מראה אותנטי, של מה? הוא לא יכול להסביר, פשוט אותנטי. הוא התבונן בכיתוב "ארבז", מלמל וגיחך. מצב רוחו התעודד מעט והוא הרגיש בטוח להמשיך לסובב את המפתח. לא סיים חצי סיבוב והדלת נפתחה. מיליון מחשבות היכו בראשו וכולן תולדה של מחשבה אחת - "סובבתי פעמיים הבוקר! סובבתי פעמיים גם אתמול!". זיעה קרה ניגרה ממצחו, ליבו החל פועם במהירות. הוא נכנס לדירה כמו נחש מאומן היטב, כלומר, בזחילה. זוחל לכיוון המבואה, נעצר ומאזין. זוחל לכיוון המטבח, נעצר ומאזין. זוחל לכיוון הסלון, נעצר ומבחין - משהו לא כשורה - קצה השטיחון שמונח במרכז החדר מקופל מעט. השקט בדירה והנעילה מבחוץ מעידים על כך שהפורץ כבר לא נמצא שם. הוא קם והתחיל לחפש אחר משהו, סימן, חפץ שנעלם, רמז.

כשקרני השמש הראשונות חדרו מבעד לתריסים הן האירו על ערימות ניירת, חפצים, בגדים וזבל שנזרקו ברחבי הדירה. לא היתה מגירה שלא פתח. לא היה ארון של הפך. אבל שום סימן לפורץ לא נמצא. בקרני השמש הבהיקה דמעה במורד לחיו של אלבז. עוד יום מתחיל, שוב ללא שינה, שוב, השאירו השכנים פתק דבוק על הדלת שלו בו הם מתריעים בפניו להפסיק עם הרעשים כל הלילה והיום. "והיום", מלמל אלבז, המילה הדהדה בראשו מספר רגעים כשעינו קראה אותה שוב ושוב מהפתק שהשאירו השכנים.