הבנדוד החדש

"טוב, תעצור כאן", אמר לנהג מונית בקול הכי סמכותי שיכל להוציא מפיו, אך הקול לא היה מספיק סמכותי כנראה והנהג לא הגיב.

"תעצור כאן!", הוא צרח והנהג עצר את המונית ואת המונה.

"עשרים וארבע שישים", אמר הנהג על רקע הרעש שמשמיעה הדפסת הקבלה.

"מה זאת אומרת?", שאל, מיתמם.

"זאת אומרת שאתה צריך לשלם לי עשרים וארבע שקל ושישים אגורות", התעצבן הנהג, "אל תשחק איתי משחקים".

"אפשר באשראי?", שאל בכנות שהפתיעה אפילו את הנהג.

"תגיד לי נולדת אתמול או שאתה עושה את עצמך?".

"האפשרות הראשונה", ענה וכעבור כמה רגעים של שתיקה מביכה הנהג אמר לו "יאללה, יאללה, צא לי מהמונית".

"אכפת לך לעזור לי עם הדלת?".

הנהג יצא מהמונית והלך לפתוח לו את הדלת, ממלמל לעצמו "ידעתי שזה טעות לחכות לנוסעים מחוץ לבניין של היולדות".

התינוק יצא מהמונית והתקדם לעבר העולם באיטיות וברוך שמאפיינים כל כך תינוקות. עיניו בקושי פקוחות, מצליחות להבחין בצלליות של העולם אליו הגיע. יש לו עוד כל כך הרבה דברים ללמוד, חשב. מזל שאת העניין עם המונית הוא הספיק ללמוד כבר ביום השני לחייו. זה בוודאי יהפוך את הימים הבאים לקלים הרבה יותר.

את שלה

את שעות אחר הצהריים היתה מבלה בשעות הערב המוקדמות וממשיכה עד שעות הבוקר המאוחרות. רק לעתים היתה נרדמת אחרי חמש כוסיות וודקה בלי קרח ומצליחה לישון את כל הלילה מבלי שתחלום יותר מדי חלומות משונים.

היא רצתה להיות אלופת הארץ בקפיצה למרחק, אך היה לה פחד בלתי מוסבר מפני החול בארגז הקפיצה. בחלק מהחלומות המשונים שלה ובכל החלומות בהקיץ שלה ראתה את עצמה רצה בעוצמה מתפרצת ומהירות אדירה לעבר הארגז, מנתרת באוויר בדיוק על הקו הלבן, מבלי לחצות אותו, ועפה קדימה למרחק במעין הילוך סופר איטי, מסתכלת על ארגז החול מתחתיה, מצדדיו המספרים שמציינים את המרחק חולפים - חמישה מטר, חמישה וחצי, שישה ושישה וחצי מטרים - היא שוברת את השיא ואז מתוך ארגז החול יוצאות ידיים שמושכות אותה פנימה. היא מנסה להתנגד אך לא מסוגלת. היא שברה את השיא בקפיצה למרחק אבל הפסידה במאבק נגד החול, שוקעת פנימה ולא יוצאת לעולם.

למעשה בחיים לא קפצה למרחק. הכי הרבה אולי דילגה מעל איזו שלולית בילדותה, אך גם אז הצליחה רק בקושי והרטיבה את שולי שמלתה החדשה, שקנו לה ליום הראשון של הלימודים בכיתה ד', או אולי כיתה ח'. אחר כך היא פשטה את השמלה ונותרה בתחתונים וחזיה שחורים, מסוגננים היטב, מחטבים מאוד ומבליטים את כל מה שסקסי בה. זה היה בחדר שלה במעונות, היא זוכרת היטב איך דילגה בקלילות מעל הבחור שנרדם על הרצפה, מעולף למחצה. היא הריחה היטב את אדי האלכוהול מתנשאים מעל לראשו, כמעט שיכלה לראות אותם. היא דילגה בקלילות ושולי התחתונים השחורים עם הלב הצהוב הזה, שייעדה במיוחד לרגע מסוים, התגלגלו וחשפו את ישבנה כשהבחור התעורר משום שנתקלה בו.

אז עכשיו את שעות אחר הצהריים היא היתה מלווה בשתיה מרובה כבר משעות הערב המוקדמות. הוודקה עשתה את שלה והיא את שלה. השכנים לעומת זאת היו מפסיקים לעתים קרובות לעשות את שלהם ומעדיפים להסתכל עליה ועל השתיה עושות את שלהן. תמיד זה היה כך, תמיד, גם בחלומות המשונים שלה ובעיקר בחלומות בהקיץ. היא נזכרת איך אביה היה מפסיק לעתים נדירות בלבד לעשות את שלו בשביל להסתכל עליה עושה משהו, בין שלה ובין של אחרים. היא היתה בת שבע כשהוא הסתכל עליה מציירת שמלה עם שוליים מלוכלכים מבוץ וגשם. היו שם יצורים קטנים שחיים רק בשלוליות ושמלות מלוכלכות של ילדות בכיתה ד' או ח', היא לא זוכרת במדויק שום דבר שארע בשנים שלפני. הפעם הבאה שהסתכל עליה היתה לפני שמת. לאחר שהיה עסוק תקופה ארוכה בלגסוס באופן נורא במיוחד, חדל מהגסיסה והביט בה משום שבאה לבקר אותו בבית החולמים. אולי חלתה את כל זה, אבל אם זה היה רק מחלה הרי שהיא זוכרת את החלום הזה היטב. הוא הפסיק לגסוס והסתכל עליה, הביט בעיניה ואמר לה שהוא לא חושש מהמוות. יופי, יופי היא אמרה ודילגה מעליו בקלילות.

אחר הצהריים היה חולף במהירות ושעות הבוקר המאוחרות היו מקפצות בתזזית אל חיקה. לעתים היתה מוכנה מראש עם הוודקה. לעתים הוודקה היתה מוכנה מראש איתה. היא היתה מאושרת. היא חושבת, היא לא זוכרת את זה במדויק. לא שזה משנה במיוחד. ואז היא פגשה את הבחור הזה שאמר לה שהוא מתחיל להקריח בזקן. בהתחלה היא צחקה, אבל אחרי שהראה לה איך הזקן שלו דליל כבר בסטנר וצומח באיטיות גם מסביב, היא הפסיקה לצחוק. הוא אמר לה שמאז שהוא זוכר את עצמו יש לו זקן, הוא לא יכול לתאר לעצמו את עצמו בלי. אין לו בעיה להיות קירח, רק שלא יקחו לו את הזקן. גם לי אין זכרונות מהתקופה שלפני ההתבגרות, היא אמרה לו. אולי רק שני או שלוש זכרונות מתקופות שונות, ואולי זה אותו זכרון שהתבלבל לי במחשבות. הוא אמר שהזכרונות שלו מתחילות בגיל שבע בערך, אולי תשע, אז כבר היה לו זקן מפואר, כמו להרצל. ככה גם קראו לו הילדים בכיתה. הרצל. ואיך קוראים לך, שאלה. הרצל, ענה.

היא היתה מאושרת לפעמים גם כשהוודקה נגמרה לקראת שעות הערב המאוחרות. לפעמים גם אם השמלה היתה מתכלכלת נורא ויצורים מהשלולית היו קופצים עליה בהקיץ מארגז החול, היא הצליחה להיות מאושרת. חושבת על הבחור המקריח, שבטח איבד כבר את כל הזיפים ומתהלך בפנים חלקות ושיער ראש שופע, כמו כולם, אבל לא כמוהו.

דרקון

אין לי מה לכתוב על שום דבר, חשב לעצמו הדרקון הסגלגל מהמערה החשוכה שאחרי ההרים הנוראים. מחשבה זו דכדכה אותו מאוד והוא נאנח בכבדות, נושף עשן סמיך בעל גוון ירקרק מנחיריו. העשן הכבד שקע לרצפת המערה שהיתה כבר אפופת עשן קודם לכן. מחניק כאן, חשב ונאנח שנית. מי בונה מערה בלי חלונות, רק ההורים שלי מסוגלים לחשוב בצורה עקומה כל כך, הוא נשכב על הרצפה וחש כמו צף על פני העשן הירקרק שעטף את גופו הכבד וליטף ברכות את קשקשיו. "אוווף", פלט מפיו יחד עם כמה גיצים בוערים ועשן שניתזו על הרצפה לפניו. אם רק היה לי משהו לכתוב עליו לא הייתי משתעמם ככה, התהפך באיטיות על גבו, העשן מכסה את גופו כמעט לגמרי. מבעד לעשן הוא הביט בתקרה, שלמרות החושך במערה נראו עליה צלליות בצורות שונות ומגוונות. בוודאי צלליות שיצר העשן, חשב והמשיך לבהות בצלליות באריכות, שוכח לגמרי את מקורן של הצלליות, את מקורו שלו, את המערה ואת החושך, מרוכז כולו בצורות המשונות. הנה אחת שנראית כמו דרקון ואחרת שנראית כמו נסיכה ואחת נוספת שנראית כמו אריה תכול קרניים שמנסה ללכוד את הנסיכה, "תזהרי!" צעק והצללית דרקון הצילה את הנסיכה ברגע האחרון, נועצת את שיניה באריה האכזרי. אחר כך הגיעו הגמדים המלוכסנים מפאתי השאול, עם ארובות מחודדות ולוהטות בידיהם. הצללית דרקון ניצח את כולם בלי שנגרמה לו שריטה אחת אפילו, והנסיכה, הנסיכה העריצה את הצללית דרקון והם עפו יחד אל עבר הרפתקאות נוספות.

למחרת התעורר הדרקון על רצפת המערה, ראשו סחרחר מעט. כנראה שאפתי יותר מדי עשן כאן על הרצפה, אחז הדרקון בראשו כשהתרומם באיטיות ומגושמות אופיינית. במהלך הלילה העשן התפזר מעט והדרקון יכל לראות כמה מלוכלכת הרצפה שישן עליה. על התקרה לא נשאר זכר מהצלליות של הלילה הקודם. אבל בראשו נותרה המחשבה העצובה על כך שאין לו מה לכתוב על שום דבר וזו הובילה למחשבה נוספת, עצובה עוד יותר, שגם אם היה לו מה לכתוב על משהו הרי שאין לו עט או עיפרון לכתוב בהם ואת כל הניירות שהיו לו שרף באנחות מיותרות של יאוש.