ציפורים

הקיץ התקרב לקיצו והרוחות הקרירות סחפו עימן כל סיכוי לאהבת קיץ יצרית, רומנטית וקסומה. חוף הים כבר קר מדי, בבתי הקפה סגרו את המרפסות, הפאבים והברים לא ידידותיים כל כך לבגדים צמריריים ולשבת על ספסל בשלכת יכול לעבוד רק בסרטים. בכל זאת היא ישבה על ספסל כזה שניצב באיזו שדרה מרכזית. מעטים העצים בתל-אביב שמושפעים מעונת המעבר המטושטשת הזו של הסתיו. רבים מהם ירוקים כל הקיץ והחורף, רבים מהם משליכים על המדרכה רק פירות חומים קטנים ומעיכים. גם היא מעיכה, היא חשבה לעצמה, מבלי להוסיף כל הסבר, השתעשעה מהרעיון שהיא עץ ירוק עד שמשליך פירות רקובים על העוברים ושבים.

על הספסל ממול מתיישב אדם מבוגר. היא השתמשה בביטוי "מבוגר" מכיוון שחשבה ש"זקן" או "קשיש" הם ביטויים פוגעניים. כאילו אם לא אומרים את זה האדם אינו יודע שהוא זקן או קשיש. היא תמיד היתה רגישה לרגשותיהם של אחרים. היא הרהרה בזה מספר רגעים בזמן שהמבוגר הוציא חצי כיכר לחם שחור משקית והחל מפורר פירורים קטנים בקפדנות יתרה. כשהצטברו בידו מספיק פירורים השליך אותם על המדרכה לפנים והמתין ליונים ולציפורים שבוששו להגיע. היא לא רק רגישה לרגשותיהם של אחרים, חשבה, היא רגישה לרגשות בכלל. למשל עכשיו רצתה בכל מאודה שתגיע איזו ציפור ותאכל מהפירורים של המבוגר, שמצידו כלל לא נראה מוטרד מהיעדר הציפורים והמשיך לפורר ביסודיות את פנים כיכר הלחם, מפורר ומשליך, מפורר ומשליך. אין כל ציפור בטווח ראייתה וזה עצוב לה נורא. כל כך עצוב שמבלי ששמה לב לכך טיפה זעירה התחלקה במורד לחיה השמאלית, ניתכה על המדרכה לרגליה והפכה לכתם אפור כהה על המדרכה האפורה ממילא.

היא ניגבה את השובל הלח שנותר על לחיה, עדיין לא הגיעה אף ציפור אל הפירורים, עדיין המבוגר המשיך לפורר, בכל פעם ידו נעלמת עמוק יותר אל תוך הכיכר שהולכת ומתרוקנת מליבתה הרכה. היא הסתכלה על פניו של המבוגר, עד עתה נמנעה מלהסתכל עליהם, תמיד העדיפה שלא לנעוץ מבטים בפניהם של זרים, שמא ייתפס מבטה במבטו של הזר ואז תיאלץ למהר ולהסית אותו הצידה. היא ידעה שבמקרה כזה בוודאי גם פניה יסמיקו ויחשפו אותה בקלקלתה. אך הפעם הרגישה שזה בסדר, היא יכולה להסתכל. הם ישבו זה מול זה מספיק זמן כדי שלא יהיו זרים כל כך זה לזו וממילא היה המבוגר מרוכז כל כולו במלאכת הפירורים.

פניו היו פני זקן, עור מקומט ומדולדל מנוקד בכתמי זקנה. היא כינתה אותו מבוגר אך הוא היה מבוגר יותר מאביה ומבוגר יותר מאביו של אביה. זיפים לבנים הבריקו על לחייו, סנטרו ומעל שפתיו שהתעגלו מעט כלפי מעלה בצורה המזכירה חיוך אך מבטאת יותר סיפוק מאשר שמחה. תמיד ידעה להבחין בין תחושות ורגשות שהגבול ביניהם דק. נראה היה לה שהמבוגר כלל לא ציפה שיגיעו ציפורים לאכול את הפירורים שהכין במיוחד בשבילן. גם זה העציב אותה נורא, אפילו יותר משהעציב אותה להמתין לציפורים שכנראה כלל לא יודעות על הפירורים של המבוגר, שאחרת בוודאי היו מגיעות כבר בקול משק כנפיים וציוצים עליזים. אין כל ציפור בטווח ראייתה, לא על הקרקע ולא באוויר. גם לא על העצים הירוקים או העצים המעטים שבעיצומה של השלכת עליהם המצהיבים. עוד טיפה זולגת, הפעם כבדה יותר, פוגעת בקול נפץ חלוש במדרכה לרגליה, לא רחוק מהכתם הכהה שהותירה הטיפה הקודמת, מייצרת גם היא כתם כהה משלה, כהה יותר מהכתם של קודמתה.

המבוגר השליך את הפירורים האחרונים, מנסה לגרד עוד כמה פירורים מתוך קרום כיכר הלחם שנותר בידו, אך מצליח רק לפזר על מכנסיו פירורים זעירים שמתאימים יותר לנמלים מאשר לציפורים. בראשה עוברת מחשבה על כך שלמתבונן מהצד עשויה חצי כיכר הלחם להיראות כמו חצי כיכר לחם רגילה, אי אפשר לדעת בכלל שהיא מרוקנת מתוכן, שאין לה לב. היא חושבת כמה רגעים על המילה "לב" והאם היא באמת מתאימה לתאר את החלק הרך של הלחם. לפעמים לב אינו רך ולפעמים הקרום יותר טעים מהליבה. היא מחליטה להישאר עם ההגדרה הזאת כשמרחוק נשמע רחש הרוח בעלים. הרחש הולך ומתקרב, העלים נושרים מהעצים המצהיבים ופירות נושרים מהעצים הירוקים, אפילו כמה עלים ירוקים הצליחה הרוח להפיל. הפירורים מתפזרים על המדרכה ושיערה מתפזר מהרוח החזקה. עוד כמה טיפות על לחייה ועל ראש ומסביבה ועל המדרכה נוצרים כתמים כהים בכל מקום שבו טיפות מתרסקות.

היא חשבה לקום וללכת מפני הגשם הראשון הזה שהגיע פתאום במפתיע, מסיים באופן הכי סופי שאפשר את הסיכוי לאהבת קיץ, אך ראתה את המבוגר מנער את שקית הניילון שבה היה הלחם ומניח אותה על ראשו. הוא נראה מסופק עוד יותר, מוציא משקית נוספת שמונחת לרגליו קופסא של גבינה לבנה, פותח אותה באיטיות והיסודיות האופייניים לו, לא מסיר את מכסה הנייר המוכסף לגמרי וזורק לפח שלידו. היא מחליטה להישאר, הרי לא תזנח אותו לבד, ממילא זהו יותר טפטוף מאשר גשם. המבוגר בוצע חתיכה מהקרום וטובל בגבינה. היא מסתכלת עליו לועס את הלחם בריכוז, חושבת על הציפורים שלא יגיעו ומה איכפת למבוגר, לציפור, לעץ, לרוח, לשמיים ולה, מה כל כך איכפת לה.