ההשכלה חיסלה את אלוהים חיסול ממוקד. העולם המודרני קבר את הניסים בגושי עובדות ואת הקסמים השאיר למאחזי עיניים ושרלטנים. הבורות היא המקום היחידי בו עוד יכולים להתקיים ניסים ונפלאות. כך, בתור ילד, הוקסם בר מהסביבון הגדול מסתובב על קודקודו במהירות עצומה עד שלא ניתן לזהות כלל שמדובר בסביבון ואפשר לטעות בקלות שמדובר בחללית של חוצנים מתוחכמים. אבל מהר מאוד הקסם מתפוגג, הסביבון מאט את הקצב, מסתחרר עוד מספר פעמים, נוטה על צירו ונופל בקול נפץ פלסטיקי רועם. "עוד פעם" היה מבקש מהוריו כדי שיחזרו על הספקטקל המרהיב הזה, והם היו נענים לו, מה זה כבר לסובב סביבון כדי לגרום לבנך אושר. הם ידעו שגם הקסם הזה יפוג בקול נפץ רועם כשבר ילמד קצת פיזיקה.
אבל הקסם לא התפוגג ולא דעך ולא נעלם, בר המשיך להיות מוקסם מהסביבון המסתחרר, הבומרנג שחוזר, העפיפון שמרחף, הענן שמטפטף, הרוח שנושף, העץ המלבלב, הלב שמתאהב, הכל הקסים אותו, הכל נפלא מבינתו. ההורים המודאגים לקחו את בר למומחים הגדולים ביותר, כדי שינסו להבין מה לא בסדר עם הילד, למה הוא לא מפסיק להתלהב מכל שטות, למה הוא ממשיך לבהות בהשתאות בכל תופעת טבע רגילה אפילו אחרי שהסבירו לו כיצד הדברים האלה עובדים באמת. אין שום קסם, אין ניסים ואין אלוהים, סתם חוקים פשוטים שניתן לבטא בצורה מתמטית שמרבית בני האדם מסוגלים להבינה, אם לא לגמרי, אז לפחות ברמה העקרונית. איש לא ידע מה לא בסדר עם בר. הכל אצלו היה בסדר גמור. הציונים שלו בבית הספר היו ממוצעים לגמרי, יכולת הריכוז והקשב שלו היתה מעל לממוצע, לא נמצא כל סימן לפיגור סוציאלי, לא היו לו בעיות נפשיות מולדות או נרכשות, שום טראומות, שום דבר. "הכל בסדר גמור עם הילד" פסק כל מומחה שבדק אותו. המומחה האחרון אף טרח להוסיף "הדבר היחיד שלא בסדר איתו הוא תדירות הביקורים שלו אצל מומחים ומספר מבחני הליקויים שהוא עבר, זה עלול לשמש קרקע לפיתוח רגשי נחיתות אצל ילד בגילו". ההורים של בר, שכבר שנים ארוכות לא זכרו אפילו שהאמינו פעם בניסים ונפלאות, האמינו אמונה שלמה ברפואה המודרנית ובבעיות נפשיות שהורים נוטעים בקרב ילדיהם, ולכן הפסיקו לחקור את הילד ופשוט הניחו שהוא אינדיבידואליסט. הרי זה עדיף בהרבה על להניח שהוא סתם טיפש.
הזמן חלף, כפי שהוא עושה כל הזמן, ובר היה מוקסם מחלוף הזמן ומהאופן שבו הזמן לעולם אינו חדל מלחלוף ואיך שאי אפשר לנוח אפילו מאית השנייה, כי כל הזמן הזמן עובר וכל עוד הוא עובר שינויים מתחוללים בכל דבר ובעיקר בעצמו, והוא אפילו לא צריך לעשות שום דבר כדי שזה יקרה. כמו פרח שמתחיל בתור פקעת ובלי לרצות בכלל הופך לפרח, בגלל הזמן ובגלל הביולוגיה ובגלל הפיזיקה והכימיה. כמו הסביבון שמסתובב על קודקודו והמטוסים הכבדים שממריאים לאוויר, כמו האנשים שממשיכים לחיות ולמות ולעשות וליצור ולהתקיים ולקיים, כמו העולם הזה, הכל היה נפלא כל כך בעיניו של בר, הכל היה קסום ומוזר, אפילו מהוריו שכל הזמן חזרו ואמרו עליו שהוא אינדיבידואליסט, אדם בעל תפיסת עולם ייחודית. לקח זמן עד שגם שאר חבריו ידעו מה זה אינדיבידואליסט, ועד אז הוא היה בעיניהם סתם טיפש. אבל כאמור, הזמן חלף, ובר המשיך להיות אינדיבידואליסט, והמשיך לגדול מבלי לרצות בכך, והמשיך להיות מוקסם ואפילו התאהב והתאהבו בו, והוא חזה בנס הזה המפעים של בנו בוקע מרחם זוגתו, ובפליאה הנוצצת בעיניו של העולל המביט בעולם בפעם הראשונה. הרופאים מן הסתם מבינים את התהליך הזה הרבה יותר טוב משהוא הבין אותו, אבל בכל זאת, נראה לו שבמקרה הספציפי הזה, של הבן שלו, הוא המומחה הגדול ביותר ולכן יכול לפסוק באופן מוחלט שמדובר בנס ולא בסתם תופעת טבע שניתנת להסבר מתמטי פשוט.
כשיש לך ילד, אין לך הרבה ברירות אלא לענות לשאלות שנזרקות אליך ללא הרף. למה השמיים כחולים? איך יורד גשם? איך הסביבון מסתובב? למה הכדור נופל למטה ולא למעלה? למה קוראים לכלב כלב? איך באים ילדים לעולם? למה יש קשת בשמיים? ומהר מאוד בר הבין שהתשובות שלו אינן מספקות, כי באיזשהו שלב, אחרי ההסבר המדעי, מגיעה השאלה "אבל למה זה ככה?", שמתייחסת לאקסיומות, ושלגביה אין לבר שום תשובה של ממש, כי זהו טבעה של אקסיומה. אחת ועוד אחת הם שתיים כי ככה זה, אין מה לעשות, אמר לבנו באחד המקרים ולפתע שמע קול נפץ פלסטיקי מחריד, שהרעיד את הבית כולו, ולאחריו העולם נראה לבר פשוט יותר, סתמי, עולם של ככה זה כי ככה זה וזהו. שתיקה שררה בין האב לבנו עד שלבסוף הבן אמר "לא נכון, אתה סתם אומר, אחת ועוד אחת זה לפעמים גם שלוש" והלך להביא את הסביבון שעף לקצה השני של החדר, "עוד פעם", ציווה על אביו ובר סובב את הסביבון הכי מהר שהוא יכול, כי מה זה כבר לסובב סביבון כדי לגרום לבן שלך אושר.
אבל הקסם לא התפוגג ולא דעך ולא נעלם, בר המשיך להיות מוקסם מהסביבון המסתחרר, הבומרנג שחוזר, העפיפון שמרחף, הענן שמטפטף, הרוח שנושף, העץ המלבלב, הלב שמתאהב, הכל הקסים אותו, הכל נפלא מבינתו. ההורים המודאגים לקחו את בר למומחים הגדולים ביותר, כדי שינסו להבין מה לא בסדר עם הילד, למה הוא לא מפסיק להתלהב מכל שטות, למה הוא ממשיך לבהות בהשתאות בכל תופעת טבע רגילה אפילו אחרי שהסבירו לו כיצד הדברים האלה עובדים באמת. אין שום קסם, אין ניסים ואין אלוהים, סתם חוקים פשוטים שניתן לבטא בצורה מתמטית שמרבית בני האדם מסוגלים להבינה, אם לא לגמרי, אז לפחות ברמה העקרונית. איש לא ידע מה לא בסדר עם בר. הכל אצלו היה בסדר גמור. הציונים שלו בבית הספר היו ממוצעים לגמרי, יכולת הריכוז והקשב שלו היתה מעל לממוצע, לא נמצא כל סימן לפיגור סוציאלי, לא היו לו בעיות נפשיות מולדות או נרכשות, שום טראומות, שום דבר. "הכל בסדר גמור עם הילד" פסק כל מומחה שבדק אותו. המומחה האחרון אף טרח להוסיף "הדבר היחיד שלא בסדר איתו הוא תדירות הביקורים שלו אצל מומחים ומספר מבחני הליקויים שהוא עבר, זה עלול לשמש קרקע לפיתוח רגשי נחיתות אצל ילד בגילו". ההורים של בר, שכבר שנים ארוכות לא זכרו אפילו שהאמינו פעם בניסים ונפלאות, האמינו אמונה שלמה ברפואה המודרנית ובבעיות נפשיות שהורים נוטעים בקרב ילדיהם, ולכן הפסיקו לחקור את הילד ופשוט הניחו שהוא אינדיבידואליסט. הרי זה עדיף בהרבה על להניח שהוא סתם טיפש.
הזמן חלף, כפי שהוא עושה כל הזמן, ובר היה מוקסם מחלוף הזמן ומהאופן שבו הזמן לעולם אינו חדל מלחלוף ואיך שאי אפשר לנוח אפילו מאית השנייה, כי כל הזמן הזמן עובר וכל עוד הוא עובר שינויים מתחוללים בכל דבר ובעיקר בעצמו, והוא אפילו לא צריך לעשות שום דבר כדי שזה יקרה. כמו פרח שמתחיל בתור פקעת ובלי לרצות בכלל הופך לפרח, בגלל הזמן ובגלל הביולוגיה ובגלל הפיזיקה והכימיה. כמו הסביבון שמסתובב על קודקודו והמטוסים הכבדים שממריאים לאוויר, כמו האנשים שממשיכים לחיות ולמות ולעשות וליצור ולהתקיים ולקיים, כמו העולם הזה, הכל היה נפלא כל כך בעיניו של בר, הכל היה קסום ומוזר, אפילו מהוריו שכל הזמן חזרו ואמרו עליו שהוא אינדיבידואליסט, אדם בעל תפיסת עולם ייחודית. לקח זמן עד שגם שאר חבריו ידעו מה זה אינדיבידואליסט, ועד אז הוא היה בעיניהם סתם טיפש. אבל כאמור, הזמן חלף, ובר המשיך להיות אינדיבידואליסט, והמשיך לגדול מבלי לרצות בכך, והמשיך להיות מוקסם ואפילו התאהב והתאהבו בו, והוא חזה בנס הזה המפעים של בנו בוקע מרחם זוגתו, ובפליאה הנוצצת בעיניו של העולל המביט בעולם בפעם הראשונה. הרופאים מן הסתם מבינים את התהליך הזה הרבה יותר טוב משהוא הבין אותו, אבל בכל זאת, נראה לו שבמקרה הספציפי הזה, של הבן שלו, הוא המומחה הגדול ביותר ולכן יכול לפסוק באופן מוחלט שמדובר בנס ולא בסתם תופעת טבע שניתנת להסבר מתמטי פשוט.
כשיש לך ילד, אין לך הרבה ברירות אלא לענות לשאלות שנזרקות אליך ללא הרף. למה השמיים כחולים? איך יורד גשם? איך הסביבון מסתובב? למה הכדור נופל למטה ולא למעלה? למה קוראים לכלב כלב? איך באים ילדים לעולם? למה יש קשת בשמיים? ומהר מאוד בר הבין שהתשובות שלו אינן מספקות, כי באיזשהו שלב, אחרי ההסבר המדעי, מגיעה השאלה "אבל למה זה ככה?", שמתייחסת לאקסיומות, ושלגביה אין לבר שום תשובה של ממש, כי זהו טבעה של אקסיומה. אחת ועוד אחת הם שתיים כי ככה זה, אין מה לעשות, אמר לבנו באחד המקרים ולפתע שמע קול נפץ פלסטיקי מחריד, שהרעיד את הבית כולו, ולאחריו העולם נראה לבר פשוט יותר, סתמי, עולם של ככה זה כי ככה זה וזהו. שתיקה שררה בין האב לבנו עד שלבסוף הבן אמר "לא נכון, אתה סתם אומר, אחת ועוד אחת זה לפעמים גם שלוש" והלך להביא את הסביבון שעף לקצה השני של החדר, "עוד פעם", ציווה על אביו ובר סובב את הסביבון הכי מהר שהוא יכול, כי מה זה כבר לסובב סביבון כדי לגרום לבן שלך אושר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
eranitay@gmail.com