אחר הצהריים החום הפך קשה מנשוא ונהרות של זיעה נשפכו מהאוטובוסים אל הרחוב. האנשים הקטנים שהתרוצצו מכאן לשם ומשם הלאה שחו בלחות האיומה והאוויר הפך לגנגס, קדוש, מסריח ומלא גופות של תינוקות וטמאים אחרים שלא מגיע להם להישרף בכבוד בבערת כבשן השמש. העשן יצא מכל החורים, אין חור בלי עשן ואין עשן בלי עישון וכל העישונים הצטברו להם יחדיו באחר הצהריים הנוראי ההוא לכדי ארובה אינסופית שתחילתה בבדלים וסופה אי-שם באפר המתפזר מעל הגנגס של דיזנגוף הארוך והמתיש. חיפשנו שמלה לבנה בכל חנות אפשרית, כי הלבן שהיא רצתה היה לבן בדולח כריסטלי, שאף מוכרת בשום חנות שמלות כלה לא יכלה למצוא עבורה. המוכרת עם השפם הדקיק והכרס המובלטת יתר על המידה יעצה לה ללכת על הלבן לבן, שהוא הלבן החדש מאז שאיזו שחקנית מפורסמת שבעלה המפורסם לא פחות ממש מזכיר אותי לבשה שמלה כזו לחתונה החפוזה שערכו באחד מאיי הבתולה. זה לא שכנע אותה, האמת גם אני לא השתכנעתי, אבל די עלה לי על העצבים החיפוש הבלתי נגמר אחר השמלה המושלמת. מצדי, אמרתי, אפשר לא להתחתן בכלל, וידעתי שזו טעות חמורה, כבר לפני שאמרתי את זה ידעתי שזו טעות חמורה, אבל עובי ועומק הטעות התברר לי רק קילומטר וחצי אחרי כן, כשהחום הבלתי נסבל נשפך לה מהמצח ונטף על שפתי המנשקות, המתנצלות, הבוכות, המתחננות. כן, כן, ברור שאני רוצה להתחתן, הכי בעולם אני רוצה, נאנחתי, אם יש משהו שאני יכול, כל דבר, כדי להוכיח, רק תגידי, נישקתי את הזיעה והדמעות מלחייה, משפתיה המלוחות, מעיניה המתייפחות כשמש. את כל הגנגס אשתה עבורה, חשבתי, אבל היא רצתה את השמלה הלבנה המושלמת, השמלה של הכלה שהיא תהיה, השמלה החד-פעמית, שכולן ידברו עליה עד שהמוות יפריד בינינו. האנשים הקטנים שטבעו סביבנו עם שקיות פלסטיק שלא עזרו להם במאום כדי להחזיק את הראש מעל המים של הנהר המזוהם בעולם הסתכלו עליה ועלי ובמבטיהם השתקפה הזדהות. אחד קרח שהזיע מעל עגלה עם שתי תאומות זהות בנות כשנה וקופיף כבן שלוש, שנראה בדיוק כמוהו רק עם שיערות, שנתלה לו מהכתפיים המיוזעות, נעץ בעיניי מבט ארוך ומטפטף שנקטע רק כשהקוף העביר את אחיזתו מהכתפיים לצוואר והקרח נחנק וצעק על הקוף, אך גם הצעקות נקטעו במהרה כשהריונית עם שקיות פלסטיק בידיים וכתמי זיעה מתעגלים מתחת לבית השחי נזפה בו שיעזוב את הילד בשקט. הסתכלתי לה עמוק בעיניים והבטחתי שאנחנו לא עוזבים את הרחוב הזה עד שמוצאים את השמלה, ושתעלה כמה שתעלה, אנחנו קונים את השמלה הזאת, אפילו אם נשלם בדם, הרי ממילא אנחנו כבר באוברדרפט של יזע ודמעות.
דיזנגוף זורם ונשפך לים, הכלות גם, ולידן החתנים מנחמים, לא נורא, אולי עוד שבוע תגיע הקולקציה החדשה, וחושבים בלבם, לא נורא, אולי עוד שבועיים נפרד, אולי לא תהיה בסוף חתונה. אבל החתונה תמיד מגיעה ברגע הכי לא צפוי ועד אז, למרבה ההפתעה, השמלה כבר נמצאת, והכלה בתוכה, והחתן בחליפה, והאורחים צפים על ענני אלכוהול וסמים אחרים, וכולם מאושרים כל כך שזה מחניק כמו שיקגו בארבעים וחמש מעלות צלזיוס, תשעים אחוז לחות. התיישבנו עם שקית פלסטיק שחורה ביד, בתוכה קופסא עם נעליים באלף חמש מאות שקל ועשרים ליטר זיעה, חמישים מיליליטר דמעות. היא המשיכה לגבות את הדמעות והזיעה בתשלומים ובעיניה יכולתי לראות את הים והשקיעה, ורוח בריזה נעימה ציננה את עורפי, וכל הידיים שעוד נותרו לי חיבקו את שיערה, ונישקו את אפה, והריחו את שפתיה, ולפתו את ירכיה, ואני מוכן להישבע שזה היה הסקס הכי טוב שהיה לנו, שם בנמל, ליד הים, עם העסקיות בתשעים ותשעה שקלים לזוג וכל האנשים הקטנים על האופניים, שנוסעים ונוסעים ונוסעים, עד שהם מגיעים לחול ואי אפשר עוד לנסוע, רק להסתובב ולחזור בחזרה לפני שהמסיבות יתחילו. וכל הכלות האחרות שסביבנו בכו עם החתנים דמעות של שמחה והחתנים זיינו אותן שם זיונים מרהיבים לאור שקיעה, וכל האהבה שהייתה באוויר, כמו וודסטוק לפני כמה וכמה עשורים, עם הרבה זיעה וגשם ובוץ ואינסוף גוד וייבריישנס.
על הזין שלי לבן בדולח קריסטלי, על התחת שלי שמלות כלה, אמרתי והיא צחקה מהיין שהזמנו בעשרים שקלים ושלוש מבחנות דם. לזוגות אשכנזים צפוניים יש הרבה יותר סיכון למחלות שעוברות בגנטיקה, חייכה האחות בקופת חולים ואנחנו הנהנו, כי מה אנחנו כבר יודעים, זוג אשכנזים טיפשים שכמונו, חבל שלא נולדתי בדרום העיר לזוג הורים צפון אפריקאים, חשבתי. היא ליטפה אותי ליטוף של אחרי זיון ואמרה שעל הכוס שלה השמלה, אבל על הבדולח הקריסטלי היא לא תוותר בחיים. ולמה שתוותר, על כלום היא לא וויתרה מעולם, ככה הכלה שלי צריכה להיות, מלמלתי את הכוס שסיימה את הבקבוק שהזמנתי ביותר מדי שקלים בשעה יותר מדי מאוחרת. יש רק עוד חנות אחת, היא צחקה, אבל היא יקרה נורא. אמרתי, לעזאזל אני אוהב אותך, והתחלנו ללכת.
השמלה ששכרנו במחיר שמלה שקונים נכנסה לתוך שקית פלסטיק שקופה כמו קריסטל והבדולח של הלבן בשמלה נצנץ כמו כוכבים בירח שבינתיים צף בשמיים, מחייך אלינו, משתקף בגנגס, נשפך לדיזנגוף, מרביץ לים. הרוח הקרה הקפיאה את האוויר והשמש התרחקה יותר ויותר ולא ניתן היה עוד לזהות טיפת חום בכל האזור. עננים כהים כיסו במהירות את השמיים והמתחתנים התחילו לירות באוויר ברקים ורעמים. מרוב רוח השמלה התנופפה בתוך השקית הגדולה והיא החליטה ללבוש אותה במקום להחזיק ביד, ואמרתי תלבשי אותה כבר, והשדיים החמודים שלה נחשפו לחושך הקלוש של הלילה, והפטמות הורודות הזדקרו לאור עיניי, והשמלה כיסתה אותה בדיוק לפני שהשלג התחיל לרדת ולכסות את כולנו. פתיתים, פתיתים, כמו האנשים הקטנים, כמו כל הכלות והחתנים, כמו השמלה הלבנה בדולח קריסטל שלה ושלי, והאהבה של שנינו ונישקתי אותה שם בשלג, עם שקיות פלסטיק בידיים ונעליים בקופסא, והשלג שכיסה את הבגדים החגיגיים שלנו הפך את השמלה ללבן שלג, והבדולח נשכח והקריסטל התנפץ לאלפי צלילים, סונטת אור ירח אולי, ביצוע לא מוכר אבל מרגש עד דמעות.
דיזנגוף זורם ונשפך לים, הכלות גם, ולידן החתנים מנחמים, לא נורא, אולי עוד שבוע תגיע הקולקציה החדשה, וחושבים בלבם, לא נורא, אולי עוד שבועיים נפרד, אולי לא תהיה בסוף חתונה. אבל החתונה תמיד מגיעה ברגע הכי לא צפוי ועד אז, למרבה ההפתעה, השמלה כבר נמצאת, והכלה בתוכה, והחתן בחליפה, והאורחים צפים על ענני אלכוהול וסמים אחרים, וכולם מאושרים כל כך שזה מחניק כמו שיקגו בארבעים וחמש מעלות צלזיוס, תשעים אחוז לחות. התיישבנו עם שקית פלסטיק שחורה ביד, בתוכה קופסא עם נעליים באלף חמש מאות שקל ועשרים ליטר זיעה, חמישים מיליליטר דמעות. היא המשיכה לגבות את הדמעות והזיעה בתשלומים ובעיניה יכולתי לראות את הים והשקיעה, ורוח בריזה נעימה ציננה את עורפי, וכל הידיים שעוד נותרו לי חיבקו את שיערה, ונישקו את אפה, והריחו את שפתיה, ולפתו את ירכיה, ואני מוכן להישבע שזה היה הסקס הכי טוב שהיה לנו, שם בנמל, ליד הים, עם העסקיות בתשעים ותשעה שקלים לזוג וכל האנשים הקטנים על האופניים, שנוסעים ונוסעים ונוסעים, עד שהם מגיעים לחול ואי אפשר עוד לנסוע, רק להסתובב ולחזור בחזרה לפני שהמסיבות יתחילו. וכל הכלות האחרות שסביבנו בכו עם החתנים דמעות של שמחה והחתנים זיינו אותן שם זיונים מרהיבים לאור שקיעה, וכל האהבה שהייתה באוויר, כמו וודסטוק לפני כמה וכמה עשורים, עם הרבה זיעה וגשם ובוץ ואינסוף גוד וייבריישנס.
על הזין שלי לבן בדולח קריסטלי, על התחת שלי שמלות כלה, אמרתי והיא צחקה מהיין שהזמנו בעשרים שקלים ושלוש מבחנות דם. לזוגות אשכנזים צפוניים יש הרבה יותר סיכון למחלות שעוברות בגנטיקה, חייכה האחות בקופת חולים ואנחנו הנהנו, כי מה אנחנו כבר יודעים, זוג אשכנזים טיפשים שכמונו, חבל שלא נולדתי בדרום העיר לזוג הורים צפון אפריקאים, חשבתי. היא ליטפה אותי ליטוף של אחרי זיון ואמרה שעל הכוס שלה השמלה, אבל על הבדולח הקריסטלי היא לא תוותר בחיים. ולמה שתוותר, על כלום היא לא וויתרה מעולם, ככה הכלה שלי צריכה להיות, מלמלתי את הכוס שסיימה את הבקבוק שהזמנתי ביותר מדי שקלים בשעה יותר מדי מאוחרת. יש רק עוד חנות אחת, היא צחקה, אבל היא יקרה נורא. אמרתי, לעזאזל אני אוהב אותך, והתחלנו ללכת.
השמלה ששכרנו במחיר שמלה שקונים נכנסה לתוך שקית פלסטיק שקופה כמו קריסטל והבדולח של הלבן בשמלה נצנץ כמו כוכבים בירח שבינתיים צף בשמיים, מחייך אלינו, משתקף בגנגס, נשפך לדיזנגוף, מרביץ לים. הרוח הקרה הקפיאה את האוויר והשמש התרחקה יותר ויותר ולא ניתן היה עוד לזהות טיפת חום בכל האזור. עננים כהים כיסו במהירות את השמיים והמתחתנים התחילו לירות באוויר ברקים ורעמים. מרוב רוח השמלה התנופפה בתוך השקית הגדולה והיא החליטה ללבוש אותה במקום להחזיק ביד, ואמרתי תלבשי אותה כבר, והשדיים החמודים שלה נחשפו לחושך הקלוש של הלילה, והפטמות הורודות הזדקרו לאור עיניי, והשמלה כיסתה אותה בדיוק לפני שהשלג התחיל לרדת ולכסות את כולנו. פתיתים, פתיתים, כמו האנשים הקטנים, כמו כל הכלות והחתנים, כמו השמלה הלבנה בדולח קריסטל שלה ושלי, והאהבה של שנינו ונישקתי אותה שם בשלג, עם שקיות פלסטיק בידיים ונעליים בקופסא, והשלג שכיסה את הבגדים החגיגיים שלנו הפך את השמלה ללבן שלג, והבדולח נשכח והקריסטל התנפץ לאלפי צלילים, סונטת אור ירח אולי, ביצוע לא מוכר אבל מרגש עד דמעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
eranitay@gmail.com