יושב באוטובוס מלא נערים ונערות רעשניים ויפים, ובעיקר צעירים, מחכה שהיום הזה יגמר כבר, שהטיול הזה יסתיים, מנסה להיעלם, שהנהג לא יתחיל לדבר איתי, שהמורה הזו לא תתקרב אלי. אני נשבע לעצמי שזה הטיול האחרון, טיול אחרון ודי. אחרי זה קחו אותי ותכניסו אותי לסוגריים, אל תוציאו אותי משם לעולם. אינני ראוי לכל היופי בעולם הזה, אינני ראוי להיות חלק מההדר. נולדתי מכוער ואני מזדקן ודועך עוד יותר מיום ליום. העולם שייך לצעירים, ואמנם אני צעיר עדיין, אבל העולם שייך לצעירים רק בתנאי שהם יפים, וככל שהם יפים יותר הוא שייך להם יותר. כמו כסף שנמשך לכסף, חרא שנמשך לחרא, יופי נמשך ליופי, והעולם יפה, וגם הם, הצעירים האלו, היפים. ויותר מכך, הצעירות הללו, היפות, המדהימות, במכנסונים קצרים, בשדיים זקופים, באפים סולדים, בעור קורן, רך, מתוח, שזוף בדיוק במידה, בשפתיים חשוקות, בשרניות, עסיסיות, בחיוּת שאין שנייה לה. זו תהיה צביעות לייחס זאת לתרבות הקלוקלת של העולם המודרני, התרבות המערבית, המסואבת, המתועבת ממילא וללא כל קשר לכך. הרי התרבות הזו מבוססת על הטבע, על החוקים הטבועים בגנים שלנו, בדי.אן.איי., בחלקיקים הכי קטנים, באטומים, בניוטרונים והפרוטונים שמתרחקים מהחומר האפל, כמו שהתרחקו ממני האנשים היפים כל חיי.
איך נהייתי כפי שאני (הרהרתי בכך רבות, אך ללא כל מסקנה אופרטיבית אחת) - סטודנט שנה ז' לתקשורת, בן 27, בתול, עייף מהחיים, תשוש מהעולם, את השערות האפורות שמופיעות מדי בוקר על ראשי אינני מסיר מחשש שיצטרפו לאחיותיהן הנעלמות מקדמת הפדחת ולא יצמחו שוב, סימני קמטים מתחילים לצוץ להם כפטריות אחרי הגשם סביב העיניים (ואין זה צריך להפתיע אותי, שהרי הגשם סביב העיניים לא פוסק לרדת, הגברים בוכים בלילה, ואני אפילו לא ממש גבר). אינני רוצה בכלל לחשוב מה מתחולל לי סביב השפתיים, שבעבר היו בעלות עיקול קל כלפי מעלה וכיום כבר מתחילות להתעקל מטה באותה צורה האופיינית כל כך לאנשים מבוגרים וממורמרים. על הכרס הקטנה, המשתפלת בצורה משפילה כל כך במורד מותני, אינני רוצה כלל לדבר. רק אציין שהיא תוצאה בלתי נמנעת של ניסיונות כושלים למדי להכיר בחורות בפיק אפ ברים ומועדונים, שלוו בהתאם לכללי הטקס הידועים בהרבה מאוד בירה, וודקה, וויסקי ושאר מיני אלכוהול וסיגריות וזלילות בשעות הקטנות של הלילה, בשעות בהן רוב הגברים האחרים באותם ברים בילו עם בחורות שהכירו באותו לילה (ואילו אני, הכרתי כמובן מקרוב איפה אפשר לאכול שווארמה בשלוש וחצי בלילה, איפה אוכלים המבורגר בארבע לפנות בוקר ואיפה נוח להקיא בחמש בבוקר [במקום שבו אתה עומד, יהיה זה היכן שיהיה תמיד עדיף פשוט להקיא במקום להתאפק ולרוץ, מה שעלול להפוך למחזה מביך במיוחד שכרוך בנפילה כואבת והתבוססות בקיא של עצמך]).
לפחות מהזקן אני מרוצה, גידלתי אותו בשביל להסתיר את הצלקת שנותרה לי על הסנטר עקב מפגש לא סימפטי עם שולחן. כרגיל הדברים האלו קורים דווקא כשאתה מנסה לעשות משהו מרשים במיוחד, כמו לקפוץ הכי רחוק שאפשר עם גלימה אדומה (שאריות מהבד שאמא הכינה ממנו וילון) קשורה לצווארך. אני זוכר שהצלחתי לעוף קצת ואז התעוררתי בבית חולים עם צלקת ענקית על הסנטר. כמה שנים אחר כך כבר התחילו לצמוח לי שם שיערות ובאובססיה ממש גילחתי אותן מדי יום, לעתים אף פעמיים או שלוש ביום, כדי שיתחזקו ויתרבו ויצמחו עוד ועוד. והן אכן צמחו היטב. הזקן הראשון שהייתי מרוצה ממנו היה לי כבר בכיתה ח'. כיתה ז' הסתיימה ובמהלך החופש הגדול כמובן לא ראיתי אף אחד מהילדים מבית הספר, כי אף אחד מהם לא ממש היה חבר שלי (ואולי גם מכיוון שאף הורה, מלבד ההורים שלי, לא רשם את ילדו לקייטנת נטורליזם [מילה יפה לנודיזם ולתקופה בה הכי התביישתי בגופי, שלא ציית לי והזדקף כל אימת שחלפו לידו שבדיות צעירות, מושלמות ועירומות, ולמרבה הצער גם כשחלפו לידו שבדיות שמנות ומזדקנות] בשבדיה), כשחזרתי מהחופש היה לי כבר זקן תיש שהתחבר לפאות ארוכות במיוחד שנמתחו לאורך עצמות הלחיים שלי. מורות בבית הספר פחדו להתעסק איתי ולכן תמיד היו לי ציונים בינוניים, כאלו שהמורות ידעו שלא אתלונן עליהם. מיותר לציין שההצלחה של הזקן בקרב המורות לא חזרה על עצמה גם בקרב התלמידות, או התלמידים, ונותרתי בין הדחויים.
בתיכון היו לי כבר שני חברים. דחויים כמובן. נהגנו לשבת על הרצפה בקצה הכי מרוחק של המגרש בבית הספר. היכן שאי אפשר להיטפל אלינו. במקום שבו אף אחד לא יאלץ לסבול את קיומנו. מצאתי עצמי לא פעם יושב שם בין הילד הכי שמן בבית הספר, שאולי לא היה מכוער במיוחד, אבל השומן הסתיר לגמרי כל פן אחר באישיותו או גופניותו, לבין הילד הכי נמוך בבית הספר, שתמיד צחקנו עליו שבפספורט הוא נראה כמו דוגמן, אבל כשמסתכלים עליו הוא נראה כמו דוגמן לבגדי ילדים. מיותר לציין ששנות התיכון היו האומללות בחיי.
בצבא המצב השתפר מעט, כי סוף סוף הייתי מוקף באנשים מלוכלכים ומכוערים (הייתי חובש קרבי בעזה) ויותר מכך, לא משנה למפקדים שלך אם בתמונה שיכניסו לעיתון אחרי שתמות יהיה בחור יפה תואר או מכוער מכוער, מי שמת בצבא מת כגיבור, תמיד, וגיבורים הם תמיד יפים, זה ידוע. הם יפים כי מה שטוב הוא יפה, וגיבורים הם טובים ולכן הם יפים. המחשבה הזו הדהדה לי במהלך השירות, אבל הייתי פחדן מכדי ליישם אותה בכוונה ובר מזל מכדי שזה יקרה לי מבלי להתכוון.
עת השתחררתי החלטתי להיות חובש בטיולים שנתיים של בתי ספר תיכוניים ולהתחיל ללמוד משהו. התקבלתי ללא בעיה ללימודי תקשורת והנה קיוויתי שיתחולל המהפך האמיתי. אם אהיה טוב מספיק בלימודים, אחשב יפה, כי טוב זה יפה. אבל אז גיליתי שאני לא רק מכוער, אלא גם די טיפש. עניין הטיולים השנתיים, אם כן, היה תקוותי האחרונה. זכרתי שהנערות היפות ביותר רוצות תמיד את קרבת החובש, שיהיה להן חבר אחרי צבא, כי לשאר הבנות המקובלות יש לכל היותר חבר חייל. אם לא אהיה יפה כי אני טוב, אהיה יפה כי אני מבוגר מספיק בשביל לשמש אותן למטרות הקידום החברתי בקרב חברותיהן לכיתה.
ג'ורג' קוסטנזה (מכוער נוסף, שמן ונמוך, אותו אני מעריץ, כמו שאני מעריץ כל מכוער, שמן או נמוך שהצליח לעשות את זה בגדול) היה אומר בשלב זה ידי-ידי-ידה, אני בן 27, לא מסוגל לגמור את התואר המחורבן הזה, מכוער, בתול, מיואש, מתוסכל ועייף מהחיים. יוצא לטיול האחרון (נשבע לכם שאני עוזב את העבודה המסריחה הזאת אחרי הטיול הזה [נמאס לי כבר להתחרמן מהנערות הצעירות, מהמורות המזדקנות, מהאמהות המלוות, ולאונן באובססיביות מתחת לשמיכה בבתי ספר שדה]). הכוסיות של השכבה כמובן יושבות בסוף האוטובוס, עם המאגניבים, הקוּלים, המקובלים (איך שלא אומרים את זה היום). אני יושב מקדימה, עם המורות המזדקנות (שהן כבר בעצם בנות גילי) והנהג המקריח, הטיפוסי כל כך, ששומע את נתן זהבי בלי הפסקה. המורה עם השפם מנסה לדובב אותי, מקשקשת משהו בענייני אקטואליה (כנראה אמרתי לה שאני לומד תקשורת) אבל אני לא מצליח להקשיב לה, אגלי זיעה מצטברים על שיערות השפם הדקיקות שלה.
אנחנו עוצרים אי שם במדבר הישראלי. חום וצחיח. כלום לא נראה באופק. רק חול וחול וחול. השמש קופחת. החום מעיק. היובש איום. הזיעה מתנדפת מהר, מצחינה. אני צועד בסוף הטור, מאחורי הישבנים הנפלאים של הנערות הצעירות. מה חשבתי לעצמי, לעזאזל, למה שירצו אותי, למה שיחשקו בי, למה שאחשוק בהן, ילדות צעירות, בטח יש חוקים נגד זה (ברור שיש חוקים נגד זה! מפתיע שאין חוקים נגד כיעור כשלי!). השביל מתפתל, החום גובר, הנערות מתחממות, גם אצלי מתפתח משהו במכנסיים (לעזאזל החיכוך הזה בהליכה! גם נגד זה צריך להיות איזה חוק!). הן צוחקות ומניחות ידיים על הנערים היפים, עם התספורות המודרניות, עם הסלולרים המזמרים.
בצל מאהל בדואי הכיתה מקשיבה לסיפור על המדבר. על החולות שסוחפים אותך כשאתה מאוהב. אני רוצה שיסחפו אותי החולות, גם אם אינני מאוהב, רק שיסחפו אותי כבר. מחוץ לאוהל כבר פחות חם, השמש מתחילה לשקוע, השפם יוצאת לעשן סיגריה, אני מבקש ממנה אחת (אם כבר מכוער, אז לפחות להיראות מגניב). אנחנו מעשנים בשתיקה, מביטים אל השקיעה באופק. "שקיעה כזו יכולה לגרום לך להתאהב", היא אומרת, נושפת את העשן לאוויר היבש. באפלה האדמדמה שמקיפה אותנו קשה לראות את השפם. "כן", אני משיב כעבור כמה שאיפות ונשיפות, "ידוע שתאורה אדומה הופכת אנשים לסקסיים יותר", נשיפה, "אה, יפים יותר", אני מתקן. היא צוחקת ומסתכלת לי עמוק בעיניים. אף אחת לא הסתכלה עלי ככה קודם. זה עושה לי משהו, אבל לא במכנסיים, בבטן ואולי גם קצת יותר למעלה. אני נלחץ ולוקח עוד שאיפה. היא מפסיקה לצחקק, גם לא מחייכת, היא מנסה להגיד משהו, אבל המילים לא יוצאות לה. ריח מוזר נישא באוויר, ריח האהבה אולי? לפתע היא מזנקת עלי, מפילה אותי לחול, דוחפת את פני לאדמה החמימה. אני מנסה להיאבק, להשתחרר מאחיזתה, אבל היא לא עוזבת. כל הכיתה יצאה מהאוהל לראות על מה המהומה, מצביעה וצוחקת. לבסוף המורה משחררת אותי מלפיתתה (יש לה כוח שלא יאמן, באמת הולם אותה השפם), אני ממהר לקום על הרגליים, מנער את החול מבגדי ומפנה, מבחין שחלק מהזקן שלי נעלם, בדיוק סביב השפתיים. הצחוק של הכיתה גובר. "מצטערת, פשוט התחלת לבעור מהסיגריה", היא אמרה, מחייכת שוב, "אני מבטיחה לך שאפצה אותך", לחשה כדי שהכיתה לא תשמע.
בבית ספר שדה אני מגלח את הזקן אחרי שנים ומגלה, יחד איתה, מול המראה, שהצלקת הרבה יותר קטנה משחשבתי ושהפצעים נעלמו לגמרי. העור במקום שבו היה הזקן חלק ובהיר. היא לא מפסיקה לנשק אותי על הלחיים ולהגיד שזה נורא נעים על השפתיים שלה. אני לא אומר לה, אבל גם השפם הדקיק שלה נורא נעים על הלחיים, מדגדג כזה, כמו התחושה שיש לי בבטן, אולי קצת יותר למעלה.
איך נהייתי כפי שאני (הרהרתי בכך רבות, אך ללא כל מסקנה אופרטיבית אחת) - סטודנט שנה ז' לתקשורת, בן 27, בתול, עייף מהחיים, תשוש מהעולם, את השערות האפורות שמופיעות מדי בוקר על ראשי אינני מסיר מחשש שיצטרפו לאחיותיהן הנעלמות מקדמת הפדחת ולא יצמחו שוב, סימני קמטים מתחילים לצוץ להם כפטריות אחרי הגשם סביב העיניים (ואין זה צריך להפתיע אותי, שהרי הגשם סביב העיניים לא פוסק לרדת, הגברים בוכים בלילה, ואני אפילו לא ממש גבר). אינני רוצה בכלל לחשוב מה מתחולל לי סביב השפתיים, שבעבר היו בעלות עיקול קל כלפי מעלה וכיום כבר מתחילות להתעקל מטה באותה צורה האופיינית כל כך לאנשים מבוגרים וממורמרים. על הכרס הקטנה, המשתפלת בצורה משפילה כל כך במורד מותני, אינני רוצה כלל לדבר. רק אציין שהיא תוצאה בלתי נמנעת של ניסיונות כושלים למדי להכיר בחורות בפיק אפ ברים ומועדונים, שלוו בהתאם לכללי הטקס הידועים בהרבה מאוד בירה, וודקה, וויסקי ושאר מיני אלכוהול וסיגריות וזלילות בשעות הקטנות של הלילה, בשעות בהן רוב הגברים האחרים באותם ברים בילו עם בחורות שהכירו באותו לילה (ואילו אני, הכרתי כמובן מקרוב איפה אפשר לאכול שווארמה בשלוש וחצי בלילה, איפה אוכלים המבורגר בארבע לפנות בוקר ואיפה נוח להקיא בחמש בבוקר [במקום שבו אתה עומד, יהיה זה היכן שיהיה תמיד עדיף פשוט להקיא במקום להתאפק ולרוץ, מה שעלול להפוך למחזה מביך במיוחד שכרוך בנפילה כואבת והתבוססות בקיא של עצמך]).
לפחות מהזקן אני מרוצה, גידלתי אותו בשביל להסתיר את הצלקת שנותרה לי על הסנטר עקב מפגש לא סימפטי עם שולחן. כרגיל הדברים האלו קורים דווקא כשאתה מנסה לעשות משהו מרשים במיוחד, כמו לקפוץ הכי רחוק שאפשר עם גלימה אדומה (שאריות מהבד שאמא הכינה ממנו וילון) קשורה לצווארך. אני זוכר שהצלחתי לעוף קצת ואז התעוררתי בבית חולים עם צלקת ענקית על הסנטר. כמה שנים אחר כך כבר התחילו לצמוח לי שם שיערות ובאובססיה ממש גילחתי אותן מדי יום, לעתים אף פעמיים או שלוש ביום, כדי שיתחזקו ויתרבו ויצמחו עוד ועוד. והן אכן צמחו היטב. הזקן הראשון שהייתי מרוצה ממנו היה לי כבר בכיתה ח'. כיתה ז' הסתיימה ובמהלך החופש הגדול כמובן לא ראיתי אף אחד מהילדים מבית הספר, כי אף אחד מהם לא ממש היה חבר שלי (ואולי גם מכיוון שאף הורה, מלבד ההורים שלי, לא רשם את ילדו לקייטנת נטורליזם [מילה יפה לנודיזם ולתקופה בה הכי התביישתי בגופי, שלא ציית לי והזדקף כל אימת שחלפו לידו שבדיות צעירות, מושלמות ועירומות, ולמרבה הצער גם כשחלפו לידו שבדיות שמנות ומזדקנות] בשבדיה), כשחזרתי מהחופש היה לי כבר זקן תיש שהתחבר לפאות ארוכות במיוחד שנמתחו לאורך עצמות הלחיים שלי. מורות בבית הספר פחדו להתעסק איתי ולכן תמיד היו לי ציונים בינוניים, כאלו שהמורות ידעו שלא אתלונן עליהם. מיותר לציין שההצלחה של הזקן בקרב המורות לא חזרה על עצמה גם בקרב התלמידות, או התלמידים, ונותרתי בין הדחויים.
בתיכון היו לי כבר שני חברים. דחויים כמובן. נהגנו לשבת על הרצפה בקצה הכי מרוחק של המגרש בבית הספר. היכן שאי אפשר להיטפל אלינו. במקום שבו אף אחד לא יאלץ לסבול את קיומנו. מצאתי עצמי לא פעם יושב שם בין הילד הכי שמן בבית הספר, שאולי לא היה מכוער במיוחד, אבל השומן הסתיר לגמרי כל פן אחר באישיותו או גופניותו, לבין הילד הכי נמוך בבית הספר, שתמיד צחקנו עליו שבפספורט הוא נראה כמו דוגמן, אבל כשמסתכלים עליו הוא נראה כמו דוגמן לבגדי ילדים. מיותר לציין ששנות התיכון היו האומללות בחיי.
בצבא המצב השתפר מעט, כי סוף סוף הייתי מוקף באנשים מלוכלכים ומכוערים (הייתי חובש קרבי בעזה) ויותר מכך, לא משנה למפקדים שלך אם בתמונה שיכניסו לעיתון אחרי שתמות יהיה בחור יפה תואר או מכוער מכוער, מי שמת בצבא מת כגיבור, תמיד, וגיבורים הם תמיד יפים, זה ידוע. הם יפים כי מה שטוב הוא יפה, וגיבורים הם טובים ולכן הם יפים. המחשבה הזו הדהדה לי במהלך השירות, אבל הייתי פחדן מכדי ליישם אותה בכוונה ובר מזל מכדי שזה יקרה לי מבלי להתכוון.
עת השתחררתי החלטתי להיות חובש בטיולים שנתיים של בתי ספר תיכוניים ולהתחיל ללמוד משהו. התקבלתי ללא בעיה ללימודי תקשורת והנה קיוויתי שיתחולל המהפך האמיתי. אם אהיה טוב מספיק בלימודים, אחשב יפה, כי טוב זה יפה. אבל אז גיליתי שאני לא רק מכוער, אלא גם די טיפש. עניין הטיולים השנתיים, אם כן, היה תקוותי האחרונה. זכרתי שהנערות היפות ביותר רוצות תמיד את קרבת החובש, שיהיה להן חבר אחרי צבא, כי לשאר הבנות המקובלות יש לכל היותר חבר חייל. אם לא אהיה יפה כי אני טוב, אהיה יפה כי אני מבוגר מספיק בשביל לשמש אותן למטרות הקידום החברתי בקרב חברותיהן לכיתה.
ג'ורג' קוסטנזה (מכוער נוסף, שמן ונמוך, אותו אני מעריץ, כמו שאני מעריץ כל מכוער, שמן או נמוך שהצליח לעשות את זה בגדול) היה אומר בשלב זה ידי-ידי-ידה, אני בן 27, לא מסוגל לגמור את התואר המחורבן הזה, מכוער, בתול, מיואש, מתוסכל ועייף מהחיים. יוצא לטיול האחרון (נשבע לכם שאני עוזב את העבודה המסריחה הזאת אחרי הטיול הזה [נמאס לי כבר להתחרמן מהנערות הצעירות, מהמורות המזדקנות, מהאמהות המלוות, ולאונן באובססיביות מתחת לשמיכה בבתי ספר שדה]). הכוסיות של השכבה כמובן יושבות בסוף האוטובוס, עם המאגניבים, הקוּלים, המקובלים (איך שלא אומרים את זה היום). אני יושב מקדימה, עם המורות המזדקנות (שהן כבר בעצם בנות גילי) והנהג המקריח, הטיפוסי כל כך, ששומע את נתן זהבי בלי הפסקה. המורה עם השפם מנסה לדובב אותי, מקשקשת משהו בענייני אקטואליה (כנראה אמרתי לה שאני לומד תקשורת) אבל אני לא מצליח להקשיב לה, אגלי זיעה מצטברים על שיערות השפם הדקיקות שלה.
אנחנו עוצרים אי שם במדבר הישראלי. חום וצחיח. כלום לא נראה באופק. רק חול וחול וחול. השמש קופחת. החום מעיק. היובש איום. הזיעה מתנדפת מהר, מצחינה. אני צועד בסוף הטור, מאחורי הישבנים הנפלאים של הנערות הצעירות. מה חשבתי לעצמי, לעזאזל, למה שירצו אותי, למה שיחשקו בי, למה שאחשוק בהן, ילדות צעירות, בטח יש חוקים נגד זה (ברור שיש חוקים נגד זה! מפתיע שאין חוקים נגד כיעור כשלי!). השביל מתפתל, החום גובר, הנערות מתחממות, גם אצלי מתפתח משהו במכנסיים (לעזאזל החיכוך הזה בהליכה! גם נגד זה צריך להיות איזה חוק!). הן צוחקות ומניחות ידיים על הנערים היפים, עם התספורות המודרניות, עם הסלולרים המזמרים.
בצל מאהל בדואי הכיתה מקשיבה לסיפור על המדבר. על החולות שסוחפים אותך כשאתה מאוהב. אני רוצה שיסחפו אותי החולות, גם אם אינני מאוהב, רק שיסחפו אותי כבר. מחוץ לאוהל כבר פחות חם, השמש מתחילה לשקוע, השפם יוצאת לעשן סיגריה, אני מבקש ממנה אחת (אם כבר מכוער, אז לפחות להיראות מגניב). אנחנו מעשנים בשתיקה, מביטים אל השקיעה באופק. "שקיעה כזו יכולה לגרום לך להתאהב", היא אומרת, נושפת את העשן לאוויר היבש. באפלה האדמדמה שמקיפה אותנו קשה לראות את השפם. "כן", אני משיב כעבור כמה שאיפות ונשיפות, "ידוע שתאורה אדומה הופכת אנשים לסקסיים יותר", נשיפה, "אה, יפים יותר", אני מתקן. היא צוחקת ומסתכלת לי עמוק בעיניים. אף אחת לא הסתכלה עלי ככה קודם. זה עושה לי משהו, אבל לא במכנסיים, בבטן ואולי גם קצת יותר למעלה. אני נלחץ ולוקח עוד שאיפה. היא מפסיקה לצחקק, גם לא מחייכת, היא מנסה להגיד משהו, אבל המילים לא יוצאות לה. ריח מוזר נישא באוויר, ריח האהבה אולי? לפתע היא מזנקת עלי, מפילה אותי לחול, דוחפת את פני לאדמה החמימה. אני מנסה להיאבק, להשתחרר מאחיזתה, אבל היא לא עוזבת. כל הכיתה יצאה מהאוהל לראות על מה המהומה, מצביעה וצוחקת. לבסוף המורה משחררת אותי מלפיתתה (יש לה כוח שלא יאמן, באמת הולם אותה השפם), אני ממהר לקום על הרגליים, מנער את החול מבגדי ומפנה, מבחין שחלק מהזקן שלי נעלם, בדיוק סביב השפתיים. הצחוק של הכיתה גובר. "מצטערת, פשוט התחלת לבעור מהסיגריה", היא אמרה, מחייכת שוב, "אני מבטיחה לך שאפצה אותך", לחשה כדי שהכיתה לא תשמע.
בבית ספר שדה אני מגלח את הזקן אחרי שנים ומגלה, יחד איתה, מול המראה, שהצלקת הרבה יותר קטנה משחשבתי ושהפצעים נעלמו לגמרי. העור במקום שבו היה הזקן חלק ובהיר. היא לא מפסיקה לנשק אותי על הלחיים ולהגיד שזה נורא נעים על השפתיים שלה. אני לא אומר לה, אבל גם השפם הדקיק שלה נורא נעים על הלחיים, מדגדג כזה, כמו התחושה שיש לי בבטן, אולי קצת יותר למעלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
eranitay@gmail.com