18 ביוני 2011

גיבורה

היא לא היתה גיבורה. להפך, היא היתה פחדנית קטנה ועלובה. מהנהנת כשצריך, משפילה מבט כשפונים אליה. אבל מי בכלל פונה לאחת כמוה, סטטיסטית של החיים. ניצבת ברקע של השחקנים הראשיים, לעולם לא מתבלטת, לעולם לא זוכה לטקסט משמעותי לעלילה, לרוב מחוץ לפוקוס בכלל. מאלו שאומרים להן להביא בגדים מהבית, כי לאף אחד לא באמת משנה מה היא תלבש, בטח לא לבמאי או אפילו למלבישה.


לא פעם עברה לה בראש המחשבה שאולי היא בכלל אינה קיימת. אולי כמו בחוש השישי גם היא איזו רוח רפאים שאיש אינו רואה. המחשבה הזו היתה מעודדת אותה, כי אולי איפשהו יש איזה ילד שיכול לראות אותה ולעזור לצאת מצרה שהיא נמצאת בה. אבל לא היה ילד, ובטח לא גבר. לא היה אף אחד שיכל לראות אותה, לכל היותר היה איזה מישהו שיכל לעזור לה, אבל היא לא הכירה אותו ולא יכלה לדבר איתו, אז במקום זה היתה מדברת מדי פעם לאלוהים ולחתולי הרחוב. זאת אומרת, היא היתה מאכילה את חתולי הרחוב ומדסקסת איתם על ענייני היום, פוליטיקה, כלכלה, ספר טוב שקראה, סרט מוצלח שראתה לבד בקולנוע ולפעמים סתם על מזג האוויר. אבל מכיוון שלא היתה בטוחה אם בעיניי העוברים ושבים ברחוב ליד הבניין בו גרה נורמאלית יותר אישה שמדבר עם חתולים או אישה שמדברת עם אלוהים, העדיפה לדבר עם החתולים אך להתנהג כאילו היא מדברת עם אלוהים. כלומר, לבהות בשמיים בזמן שהיא מדברת עם החתולים. לעוברים ושבים אגב, זה לא היה משנה, אם הבחינו בה בכלל, הרי שבעיניהם היא בכל מקרה היתה משוגעת, בטח לא גיבורה.

היתה לה עבודה רגילה ודירה קטנטנה עם קירות צבועים בירוק בדרום המתחדש של תל-אביב. היו לה גם הורים שמתו די מזמן ואחים שירדו מהארץ. היו לה עציצים כתומים עם עשבי תבלין אותם טיפחה היטב אך לשם נוי בלבד ולא למאכל. בעיניה לאכול את הצמחים שגידלה היה לפגוע בילדיה. את התבלינים שלה קנתה בשוק. היתה לה כורסא כחולה אחת והמון המון ספרים בערימות. היה לה גם שם אבל מדי פעם היתה שוכחת אותו וממציאה לעצמה שמות אחרים - עמליה, עלמה, אלמה, זואי ולפעמים גם רחל, רות או אפרת. אבל זה היה רק אחד התחביבים שלה. תחביב אחר, בו השקיעה עמל רב, היה מציאת שגיאות בספרים. הסתבר שכמעט בכל ספר יש לפחות שגיאה אחת. לעתים זו שגיאה דקדוקית ולעתים שגיעות הקלדה או איות. הספר היחיד בו לא הצליחה למצוא ולו שגיאה אחת היה "איזה טוסטוס קטן עם כידון כרום בקצה החצר?" של ז'ורז' פרק.

בימי שני ושישי היתה שרית יוצאת מביתה ומטיילת בעיר. כל פעם למקום בו טרם היתה. הפתיע אותה איך היא עושה זאת כבר זמן רב כל כך וטרם נגמרו לה המקומות. היא צילמה את עצמה בכל מקום בו היתה, כך שהיתה לה תמונה אחת מכל מקום ובסך הכל נכון ליום שני עליו מדובר בסיפור הזה היו לה מאתיים ארבעים וארבע תמונות. ביום שני בו אנו עוסקים בסיפורנו עמדה שונית לצלם את התמונה המאתיים ארבעים וחמש. לשם כך התחילה בהליכה רגלית לכיוון המרכז, במטרה להגיע לבית כנסת ספרדי מסוים, בעל עיצוב ייחודי שנמצא כשלושה וחצי קילומטרים מהבניין בו גרה. היא האכילה את החתולים ושוחחה מעט עם אלוהים, או האכילה את אלוהים ושוחחה עם החתולים, בקיצור, עמדה שם ליד הבניין שלה ועשתה תנועות עצבניות עם הידיים, כמו שאנשים בדרך כלל עושים כשהם מדברים או זורקים פירורים של אוכל חתולים על המדרכה, עיניה נישאות לשמיים הכחולים והעוברים ושבים, כהרגלם, עוברים למדרכה שנמצאת מהעבר השני של הכביש.

רעות בדיוק סיפרה לחתול הג'ינג'י שאלוהים דיבר אליה אתמול בלילה, כשמשהו רטוב פגע לה בעין ימין. היא ניערה את ראשה וניגבה את העין מהלשלשת של היונה החצופה שעמדה מעליה על עץ הצפצפה וצפצפה עליה. יונים זה חרא, צעקה ונופפה בידה לעבר היונה שהתעופפה כבר ללשלש במקום אחר, והחליטה שעדיף לה להמשיך במשימה היומית מאשר להישאר שם ולהפוך למטרה נייחת ליונים סוררות. היום היה יפה, השמיים היו כחולים ובהירים, העננים לא היו בכלל והשמש זרחה במיליון גוונים של צהוב, כמו אמנטל מיושנת במיוחד. אם לא העין שהמשיכה לשרוף ולמצמץ מעצמה, היתה יכולה ליהנות מהטיול הזה הרבה יותר, שכן לא היתה נתקעת בעמודים או מתחככת בהולכי רגל המנסים לחמוק מפני המשוגעת עם הטיקים בעין ימין.

לבסוף כשהגיעה לבית הכנסת מצמצו לה כבר שתי העיניים, הימנית מהלשלשת, השמאלית מרוב מאמץ להיות העין הבריאה היחידה. סיוון השתדלה למצמץ בעיניים לסירוגין וכך ראתה את בית הכנסת המפואר פעם בעין ימין ופעם בעין שמאל, מקפץ מצד לצד עם שינוי זווית הראיה המינורי. תופעה מעניינת כיצד כל עין רואה תמונה שונה כל כך אפילו שהן די קרובות אחת לשנייה, חשבה לעצמה יפעת ובדיוק התחכך לה חתול עם כתמים צבעוניים ברגליים. איזה חמוד אתה, אמרה בקול מתוק ומההרגל הסתכלה לשמיים, שם למרות שהסתנוורה מעט מאור הגאודה של השמש, יכלה להבחין, פעם בעין ימין ופעם בעין שמאל, לסירוגין, במלאך תכול כנפיים רכוב של מרכבות של אש ורדרדה. היא נופפה לו לשלום וצעקה לו שיציל אותה כבר מחוסר הקיום הבלתי נסבל בו היא מצויה. הוא חייך ולחש לה באוזן, חכי בסבלנות רבקה, בסוף תמיד מגיע הסיום, ואז נעלם. היא הסתכלה שוב על חתלתול החברבורות והצטלמה איתו על רקע בית הכנסת. תמונה מספר מאתיים ארבעים וחמש. אחר כך היא חזרה לביתה, לכורסא הכחולה שלה, לעציצים הסגולים עם התבלינים הריחניים, לקירות הכתומים, לחתולים ואלוהים, לרקע הקיום, להבל האנושי, לטירוף הפנימי, לחדלון התמידי.