מל"מ

צחוקו המתגלגל של הילד ריכך את נוקשות הבעתו והעלה חיוך בליבו. הוא דחף את הנדנדה שוב וצחוקו של הילד התגבר. עכשיו כבר ממש כעס על עצמו שהוא כל כך טרוד בענייניו המשרדיים, היום יומיים, שהוא אינו מסוגל למצות את הזמן המשותף עם בנו הפעוט. אם רק יכול היה להתנתק באחת מהלחץ, העסקאות שלא נסגרות, התשלומים שאינם משולמים, ריביות הפיגורים, המיילים, הטלפונים, העצבים הבלתי פוסקים. אם רק יכול היה להניח את הכל בצד ולשקוע כולו בעיניים המחייכות והפנים המאירות והנדנדה, המגלשה והבימבה האדומה. הוא דחף את הנדנדה בהיסח דעת והילד המשיך לצחוק, אבל פחות. ילדים שמים לב כשההורים שלהם לא באמת מקדישים להם את תשומת הלב הנדרשת. עבר עכשיו להרהור חדש. גם הוא שם לב שההורים שלו לא מקדישים לו את תשומת הלב שדרש. ולא שהוא דרש יותר מדי, רק קצת, אבל גם את הקצת הזה לא זכה לקבל. אמו היתה עסוקה מדי באחיו האוטיסט ואביו היה עסוק מדי בכל דבר שאינו המשפחה שלו. דחיפה נוספת לנדנדה, עכשיו הילד כבר רק חייך ונעץ מבט באביו, חיכה לקבל מבט או חיוך חזרה, אבל האב לא יכול לזייף. גם זיוף ילדים מזהים מיד, אז עדיף כבר לתת להם את האמת.

הגינה השכונתית הקטנה היתה ריקה מאנשים, רק האב ובנו על הנדנדה. הרוח מפזרת את השיער העדין, הפלומתי, של הילד. העלים על העצים מרשרשים וצליל חריקה של שרשראות הנדנדה. מחשבות האב נודדות עכשיו לפגישות של מחר. בשמונה וחצי פגישה עם מנהל הסניף בקשר להחזר ההלוואה לעסק. באחת עשרה פגישה עם משקיע נוסף שכבר ברח לו פעם אחת רגע לפני החתימה על הסכם ההשקעה. באחת ורבע ארוחת צהריים עם סמנכ"ל הכספים. בעשרים לארבע שיחת ועידה. הילד רואה משהו מאחורי אביו והאב מסתובב לראות גבר גדול בגופיה ומכנסיים צבאיות שנכנס למתחם המגודר של גן השעשועים הקטן שלהם. הגבר מסתכל בעיני האב וממשיך בהליכה לאחת הפינות בגינה. מבטו של הגבר היה מאיים, למרות (ואולי בגלל) שעל שפתיו היה מעין חיוך. האב המשיך לנדנד את בנו, כדי שלא ירגיש באיום, כדי שלא יזהה שאביו מפחד. אבל ילדים מזהים פחד, בעיקר אצל הוריהם. האב מסתכל בחשש על מעשי הגבר. אין כל סיבה שגבר לבדו ייכנס לגן שעשועים ללא ילד לצדו. אולי, חשב האב, זה אותו דייר מאחד הבניינים הסמוכים לגינה, שהשחית לפני מספר שבועות חלק מהמתקנים משום שהילדים המשחקים מפריעים לו. הוא שמע על כך מאחת האמהות שפגש בגינה מדי פעם. "לך תבין אנשים, גם גר ליד גינה במרכז תל אביב, משאת נפשם של רבים, וגם חצוף מספיק כדי להתלונן על הרעש", אמרה. הוא חשד שהיא מתחילה איתו. אבל אולי היא סתם נחמדה. פעם עוד חשב שיש כאלה אנשים שהם סתם נחמדים. היום ידע שאין ולכן התקשה להאמין בכך כמו שהתקשה להאמין באלוהים. תושבי השכונה ביקשו להציב מצלמות, אך בינתיים לא נעשה דבר. גם לא ייעשה דבר. ככה זה תמיד. לפחות את המתקנים תיקנו מאז.

הגבר מסתכל מסביב והאב עושה עצמו עסוק בבנו, שמצדו יודע שאביו אינו מתעניין בו כרגע ולכן מתחיל להשמיע קולות של חוסר שביעות רצון. כשהגבר סבור שאף אחד לא מסתכל עליו הוא טומן משהו קטן עמוק בין ענפי אחד העצים שבקצה הגינה. לאחר מכן מדליק סיגריה, לוקח כמה שאיפות, נושף כמה נשיפות, מסתכל לצדדים ועושה את דרכו אל מחוץ לגינה ואל המושב האחורי של רכב שהמתין לו כנראה כל הזמן הזה ליד הגינה. בדרכו אל הרכב מבטיהם של הגבר והאב מצטלבים והאיום שבמבט הגבר מרגיש לאב מוחשי יותר, ליבו מתחיל להאיץ את קצב פעימותיו, הרכב נעלם עם הגבר בתוכו. זה לא שכן ממורמר, זה סוחר סמים, חושב האב.

הילד חסר סבלנות מתפתל ומנסה לצאת מהנדנדה. האב אוסף אותו לידיו ומחבק אותו חזק. הם מסתכלים זה בעיניו של זה. שניהם לא מחייכים. ילדים מרגישים כשההורים שלהם לחוצים. האב מסתכל לצדדים לראות אם מישהו מגיע לקחת את מה שהגבר השאיר על העץ ומתלבט אם ללכת לבדוק את העניין או להתקשר ישר למשטרה. ואם זה שום דבר, חושב הגבר, סתם יסתבך עכשיו עם מתן עדויות במשטרה וכל הערב ילך לו. או יותר חמור, כל מחר ילך לו. לא, הוא לא יתקשר למשטרה אם זה שום דבר. מצד שני, אם ילך ויבדוק מה הטמין הגבר בעץ הוא עלול להסתבך עם גורמים יותר מסוכנים מהמשטרה. הוא מסתכל סביבו. אין אף אחד באזור. האב מניח את בנו על הקרקע ולוקח אותו יד ביד לכיוון העץ. זה תפקידם של הורים לדאוג לביטחון ילדיהם, לוודא שעבריינים לא משאירים סמים בעצים עליהם הילדים מטפסים בגינה, אפילו אם ההורים מפחדים הם חייבים לעשות את זה, חושב הגבר והוא כבר שולח יד אל בין הענפים.

קופסת גפרורים קטנה, סטנדרטית. הוא מנער אותה. אין בפנים גפרורים. זהו, זה, חושב, סמים, בטוח. הדופק מרקיע שחקים והוא שם לב שהוא מזיע יותר מהרגיל. הילד מושך במכנסי האב, מבקש לראות גם, רוצה לקבל את קופסת הגפרורים לידיו. האב מסתכל לכל הכיוונים תוך שהוא פותח את הקופסה. פתק סגול מקופל נופל ממנה על הקרקע והילד מרים. האב לוקח את הפתק מהילד ונותן לו את הקופסה הריקה כדי להרגיע אותו. בזמן שהילד משחק בקופסה האב פורש את הפתק וקורא מספר שורות מודפסות:

ערב טוב,

קיים חשד שבאחת הדירות שבבניין ברחוב החשמונאים 7 מתקיימת פעילות עוינת.

נא לבצע פעילות לאיסוף מל"מ בבניין זה.

הכתובת המדויקת לתצפית: רחוב ברדיצ'בסקי 4.

עליך להצטייד מראש בכל הציוד הנחוץ לשם איסוף המל"מ.

את התצפית יש לבצע בין השעות 23:00-02:00.

שים לב לתנועות אנשים אל הבניין ומחוץ לבניין, אנשים בעלי חזות מזרחית, רכבים שחונים מחוץ לבניין.

בהצלחה.

האב קרא את הפתק מספר פעמים ולא ידע מה לחשוב. הלב שלו לא נרגע. הוא זכר משירותו הצבאי את הפעולות לאיסוף מודיעין למבצע, זה לא היה טוב יותר מסמים. הוא הסתכל סביבו לראות אם מישהו מתצפת עליו וראה את בנו באמצע טיפוס על הגדר המקיפה את הגינה. עכשיו הלב כבר מחסיר כמה פעימות, הנה הילד כמעט ונופל כשהאב מצליח לרוץ עד אליו וברגע האחרון לתפוס אותו. הורים מצליחים לעשות פעולות מדהימות כדי להציל את ילדיהם מסכנות העולם הזה. איפה קופסת הגפרורים, שאל האב את בנו לאחר שזה נרגע מהתרגשות הנפילה. הילד בן השנתיים לא ידע לענות על כך באופן מספק ורק אמר "אבא". אביו חיבק אותו ואז שם לב שגם הפתק אבד לו. הם חייבים לצאת מהגינה ולהיעלם משם מהר, חשב והתחיל לנוע לעבר השער. בדרך לשם נכנס לגינה גבר חרדי, מהסוג עם הבגדים השחורים והכובע השחור ומשקפיים לא מודרניים. החרדי נכנס לגינה בגפו, בלי שום ילד או אישה עם עשרה ילדים שילוו אותו. בכלל, לא מסתובבים כאן הרבה חרדים בשכונה, חלפה מחשבה זריזה במוחו של האב. חילופי מבטים בין האב לחרדי בעת שהם חולפים זה על פני זה, החרדי מהנהן לאב הנהון חשוד והאב מהנהן לו בחזרה, ממהר להסתלק משם. כשהאב ובנו על ידיו נמצאים רחוק מספיק מהגינה הוא מסתובב להסתכל לעבר הגינה. החרדי מסתובב שם לא רחוק מהעץ, מוציא טלפון סלולרי מכיסו ומחייג או שולח מסרון. הפתק מיועד אליו מחליט האב וממשיך ללכת עם הבן אל עבר ביתם מבצרם.

עוד ערב רגיל עובר על המשפחה הקטנה שלהם. ארוחת ערב קטנה שהכינה אשתו. חביתות וירקות ולחם דגנים טרי. היא מספרת על היום שלה ומאכילה את הבן. הוא נראה טרוד, אבל לא יותר מהרגיל. מספר לה על מה שצפוי לו מחר, לא מספר על מה שהיה בגינה אבל לא מפסיק לחשוב על זה.

מאוחר יותר, אחרי שהילד והאישה נרדמים הוא מתהפך במיטה. ואם בגללו לא תטופל הפעילות העוינת הזו? ואם בגללו עוד יתרחש פיגוע או משהו כזה? הוא חייב להתקשר למשטרה, או לשב"כ או למוסד, או למישהו. למי הוא יכול להתקשר בכלל? כל דבר שיעשה יכול לגרום נזק רב יותר. ומצד שני, כל הפעילות העוינת הזו מתרחשת, לכאורה, במרחק כמה עשרות מטרים מהבית. הורים חייבים להגן על ילדיהם, גם במחיר של סיכון עצמי, הוא חושב ועובר מהמיטה לסלון. הוא זוכר את האימונים בצבא וזוכר את המארבים שלקח בהם חלק. זו לא משימה בלתי אפשרית, הוא חושב. אם יראה משהו חשוד הוא ידע כבר למי לדווח, הוא רק צריך להיות בטוח שמשהו באמת קורה שם. הוא מצטייד במשקפת צעצוע של הילד, מחברת ועט ויוצא מהבית. השעה עשר וחצי. יש לו זמן ללכת ולחשוב איך יעשה את זה. בדרך הוא עוצר בפיצוציה וקונה סיגריה בשקל וחצי, באופן אוטומטי הוא זקוק לסיגריה, מין התניה מתקופת הצבא כנראה. סיגריה לפני ואחרי כל מארב. סיגריה במהלך כל חירבון. סיגריה בבוקר. סיגריה בצהריים ובערב. סיגריה בהפסקה קצרה עם החבר'ה. סיגריה גנובה במהלך שמירה. סיגריה של טרמפיאדה וסיגריות של סופשבוע ספוג אלכוהול. חלומות על סיגריה שאחרי סקס. הוא קונה עוד סיגריה, ליתר ביטחון.

את הסיגריה הזו הוא מעשן לאט ומכבה כשהוא כבר קרוב ליעד. הוא מתמקם בחצר הבניין האי זוגי, מול ברדיצ'בסקי 4. הוא מוצא מיקום אופטימלי, חשוך ומוסתר, בו יהיה קשה לגלותו. אחרי כמה דקות של תצפית שלא קורה כלום במהלכה מחשבותיו מתחילות לנדוד. גבר בחצר בניין ברחוב שקט בלב תל אביב. גבר לבדו בלילה. אשתו והילד ישנים במיטותיהם, חשים מוגנים ובטוחים בעולמם. ואילו הגבר, לבדו שם בחוץ מול האויב המאיים, מול הפעילות העוינת שאולי ואולי לא מתרחשת. כרגיל בעיות הפרנסה טורדות אותו. מחשבות על חשבון הטלפון וחשבון המים. הוא צריך להתקשר כבר לשירות לקוחות ולדרוש הפחתה, אבל הוא לא עושה את זה כבר כל כך הרבה זמן ובוודאי לא יעשה את זה כבר אף פעם, במקום זה הוא ימשיך לשלם יותר מדי. הוא גם לא יחליף בנק למרות שדופקים אותו כל הזמן. אור נדלק בחלון בקומה השניה של ברדיצ'בסקי 4, דמות אישה מסתובבת שם בלבוש מינימלי. הוא שולף את המשקפת להיטיב לראות בחורה צעירה, אולי בת עשרים אולי פחות. בגילו כבר קשה לדעת, שש עשרה ועשרים ושש זה כמעט אותו הדבר. הצעירה לבושה בגופיה קצרה, חושפת בטן נחמדה, לא ממש כרס אבל גם לא ממש נטולת שומן. הבטן נגמרת איפה שתחתוני בוקסר צמודים מתחילים ואלו מסתיימים אחרי כמה סנטימטרים היכן שמתחילות רגליים נהדרות. הוא מוריד את המשקפת לא לחשוב, בדיוק כאשר עוצר רכב באמצע הכביש מול הבניין ויוצאים ממנו שלושה, שני גברים ואישה. הוא לא מצליח לראות אם יש להם חזות מזרחית או לא, חשוך מדי. השלושה לבושים בגדים יומיומיים. לא משהו לכתוב עליו הביתה. טי שירטים עם הדפסים וג'ינסים וחצאית, לא משהו מיוחד בכלל. הוא רושם את מספר הרכב בפנקס הקטן ומתעד את האירוע. השלושה ממשיכים לעמוד ליד הרכב, משוחחים עם הנהג עוד מספר רגעים. לבסוף הנהג נוסע משם עם הרכב והשלושה הולכים לעבר הבניין האי זוגי שבחצרו מסתתר האב. הוא נלחץ שמא ראו אותו ומיטיב להסתתר. בשביל מה הוא היה צריך את זה, אם משהו קורה מישהו כבר עושה מה שצריך כדי למנוע את האסון, ואם לא קורה שום דבר... השלושה כנראה לא הבחינו בו וממשיכים בדרכם אל תוך הבניין. האב תוחב את הפנקס לכיסו ומדליק סיגריה. אור נדלק בחדר המדרגות, חולפים כמה רגעים ואור נדלק גם באחד החלונות בקומה הראשונה. הוא חוזר למשקפת, מכוון לעבר החלון.

האב לא מצליח לראות שום דבר בתוך הדירה. רק כונניות עמוסות ספרים. הוא שומע קולות אבל לא מצליח להבין מה נאמר. כנראה ששני הגברים מתווכחים על משהו, את האישה והא לא שומע. כמה דקות אחרי כן מישהו מדליק כנראה טלוויזיה או רדיו או משהו, וג'וני קאש שר את Bird on a Wire. האישה ניגשת לחלון ומדליקה סיגריה. בגלל האור בדירה והחושך ברחוב היא נראית כצללית בלבד. הנייד שלו מצלצל, הוא ממהר להשתיק אותו אבל כבר מאוחר מדי, האישה הבחינה בו והיא קוראת לשני הגברים לחלון. אחד מהם, גדול במיוחד, קורא לו. הוא לא מגיב.

"אתה שם! בוא הנה, תעלה עכשיו, שאנחנו לא נרד אליך!", מאיים הגדול.

הוא יוצא ממקום המסתור שלו, כנוע, נכנס לבניין ועולה במדרגות לקומה הראשונה. ליבו עומד להתפוצץ. אשתו גם ככה חושדת שהוא בוגד בה ורק מחכה להזדמנות לתפוס אותו. אבל עד עכשיו לא היתה לה שום הזדמנות, כי הוא לא בוגד בה, לא בגד בה אפילו פעם אחת, אפילו שהוא חשב על זה הרבה פעמים ואפילו שהיו לו הזדמנויות. לפעמים הוא מצטער שהוא לא בגד בה, אבל המוסריות הזו שלו לא מאפשרת לו לעשות עם זה שום דבר. לעזאזל, הוא אפילו נתקף נקיפות מצפון בגין המחשבות על בגידה.

הדלת בקומה הראשונה פתוחה לכדי חריץ דק, הוא פותח אותה בזהירות ועומד בכניסה לדירה תל אביבית, ישנה, מצויה, מהסוג שלא שופץ מאז נבנה בשנות החמישים. טפטים מתקלפים על חלק מהקירות, על חלק מהקירות חיפוי עץ מרקיב, הרצפה משופשפת היטב כאילו מישהו התכוון לשפשף אותה כך והעיטורים על המרצפות נראים כבר כמו סתם כתמים אקראיים.

"אל תעמוד שם ככה, כנס וסגור את הדלת", זיהה את קולו של הגבר הגדול ומיהר לציית.

כעת האבא עמד במרכז מה שנראה כמו סלון הדירה. לאורך כל קירות הסלון ולאורך חלון המרפסת הוצבו ספות ישנות בצבעים שונים ומסוגים שונים, כנראה שהקריטריון בבחירתן היה שניתן לשבת עליהן. על אחת הספות, בדיוק מתחת לחלון, ישבו הגבר הקטן יותר והאישה. לקטן היה שפם, שאילולא היה בהיר כל כך ואילולא עורו של הבחור היה בהיר כל כך, היה הופך מיד לחשוד. כל כך בולט היה השפם, שרק אחרי שמבחינים בשפם מבחינים בכך שראשו מגולח כמעט לגמרי, למעט מין בלורית קטנה בקדמת הקרקפת. הוא היה בן לא יותר מעשרים וחמש וגם התלבש בהתאם לגילו וממדיו – חלוצה צמודה וג'ינס צמודים בצבעים קיצוניים שאומרים "שימו לב אלי, אני כאן, אני צעיר, אני יכול לעשות מה שארצה ואי אפשר לעצור אותי". האישה היתה כנראה בת הזוג שלו, ואם לא כנראה שיש שם קשר מיני אחר.

"מה קרה ליחזקאל?", שואל אותו הגדול בתקיפות.

"מי".

"אל תשחק אותה תמים!", התעצבן הגדול ונראה כאילו הוא כולו ווריד מנופח אחד שעומד להתפוצץ.

"אני נשבע לך, זו טעות...", הווריד זינק לעברו וחטף מידיו את הפנקס. לאחר עיון חטוף זרק את הפנקס לאישה, שקראה את שתי השורות שנכתבו בו בזריזות.

"שב", אמרה אחרי שסיימה לקרוא.

הוא המשיך לעמוד שם מבולבל ומפוחד, צעד כמה צעדים לעבר הספות והתלבט איפה להתיישב.

"פשוט שב, לא משנה איפה", אמרה.

האב התיישב על ספה בלויה בצבע כתום שהשמיע חריקה רצינית עקב משקלו. הוא לא היה שמן, אבל כבר פתח עשרות פעמים בדיאטה כדי להוריד את השניים-שלושה קילו העודפים שלו, שבינו לבינו הודה כי הם בעצם שמונה-עשרה קילו.

"אתה לא אחד מהם", אמר המשופם וחייך מתחת לשפם.

האב נענע בראשו לשלילה וכנראה שמשהו היה משעשע בסיטואציה כי שלושת המארחים שלו התחילו לצחוק. הצחוק של המשופם היה בדיוק מה שהיית מצפה מאדם משופם כל כך והצחוק של הגדול היה עדין בהרבה מהמצופה וצחוקה של האישה היה פשוט סקסי נורא והוא מיד חשב שהוא שוב מתאהב, אבל אולי זה רק היה האדרנלין.

"אז מה אתה עושה פה בעצם?", שאל המשופם.

"באמת שאני לא יודע".

"מצאת את הפתק", אמרה האישה.

"מי שם אותו שם?", שאל.

"הרביעי, הוא לא כאן עכשיו", אמר המשופם.

"ומי זה יחזקאל?", שאל.

השלושה פרצו שוב בצחוק, "זו היתה סתם בדיחה, אין כזה בנאדם יחזקאל, למי קוראים יחזקאל בימינו?", אמר המשופם בקושי רב כי הצחוק הקשה עליו את הדיבור.

האב קם על רגליו, "טוב, אז נראה לי שאני אלך", אמר.

"אתה לא הולך לשום מקום", אמר הגדול והתקרב אליו כדי לחסום אותו בגופו ולהראות שהוא באמת מתכוון לזה.

"למה לא בעצם? הסכמנו שכל העניין הוא אי הבנה", אמר האב.

"העניין הוא כזה, הרביעי הטמין שם את הפתק ואתה לקחת אותו והחלטת לבוא לכאן", הסבירה האישה בקול דידקטי שגרם לו לתהות אם היא מורה, יש לה בהחלט סקס אפיל של מורה, "חיפשת הרפתקה ומצאת, אז עכשיו אתה תיסוג ותחזור לחיים העלובים שלך, למשכנתא שלך, להורים המעייפים שלך והאישה המשעממת שלך?".

"אני אוהב את החיים שלי, ולא חיפשתי הרפתקה, רק חיפשתי לעשות את המעשה הנכון", הוא הרים את קולו עכשיו והרגיש כעס כלפי האישה שלפני רגע צחוקה גרם לו להתאהב בה ממש.

"אז למה אתה מתעצבן?", אמר המשופם בטון מזלזל.

"אתה אל תתערב!", הוא כבר ממש כעס וחש שהוא לגמרי במקום הלא נכון, "עכשיו אם תסלחו לי, תמצאו לכם פראייר אחר, כי אני כאן גמרתי", הוא הפנה אליהם את הגב והתחיל ללכת לעבר הדלת כששמע קול ירייה מאחוריו. זיעה כיסתה את כל גופו, הוא רעד, ריח הפחד המוכר לו מאותן פעולות במהלך שירותו הצבאי עמד בנחיריו. הוא הסתובב במהירות לראות את השלושה צוחקים שוב, בידו של הגדול בקבוק שמפניה פתוח ורסיסים של נורה שהתנפצה מפגיעת הפקק כנראה. האב זעם כעת ויצא במהירות מהדירה ובמהירות צעד ברחוב לכיוון ביתו והצטער על כל העניין הזה ועל כך שאינו ישן במיטתו עכשיו, ליד אשתו, לא רחוק מבנו, חולם על הפגישות של מחר, כמו בכל לילה כשהוא חולם על עבודה, ושומע עוד במרחק את קול צחוקם של החבר'ה הצעירים האלה, שמחשבה לאחור היו בוודאי צעירים ממנו בעשרים שנים לפחות. מי יודע, אולי האישה הזו, כלומר הבחורה הזו, היא בכלל קטינה. יכול מאוד להיות, חשב כשעלה במדרגות, ובכל זאת היא היתה מאוד סקסית, חרץ בינו לבינו כשסובב את המפתח לפתוח את דלת ביתו.

עניין

האישה הצנומה בטוניקה הורודה, שכל כך לא אופיינית לאירועים מסוג זה, חיבקה אותו חזק. על אף שחובק ללא הרף בשלושת הימים האחרונים, עוצמת החיבוק הפתיעה אותו. לקחו לו מספר רגעים עד שהתעשת וחיבק חזרה בהמתנה למילות הניחומים שיילחשו אל אוזניו. הוא חש בגופה הגרום נצמד יותר ויותר לגופו, עצמותיה דוקרות באיבריו, ריח צווארה, בישום עדין, שמפו וניחוח חמצמץ של זיעה שיבשה. 

"זה נורא עצוב", היא התחילה ללחוש, הבל פיה קפה נמס, מרפה מעט מלפיתתה, "היא היתה אישה מקסימה, באמת, אין עוד אנשים כאלה", הוא כבר ידע לא לומר דבר, פשוט להמתין, לתת להם לשפוך מה שיש להם לומר ובסוף למלמל תודה, תודה שבאתם, זה מאוד חשוב לנו, וגם לה. אחרי הכל או שאין להם מושג מה הם אומרים והם ממציאים מלל מבולבל תוך כדי שהם אומרים אותו או שהם חשבו על טקסט מדויק בערך מהרגע שהגיעה אליהם הבשורה על מותה של אמו.

אביו עזב לארה"ב וניתק כל קשר עוד לפני שנולד והיא לא תכננה להתחתן שוב או לעשות ילדים נוספים ולכן קראה לו אחד. ברור שהיו עניינים עם השם שלו, אבל הוא לא חש נחיתות כלשהי בפני כל מיני דניאלים, רפאלים או עומרים. מבחינתו השם התאים לו בדיוק. בסופו של דבר, כל אחד הוא אחד ויחיד ולבד ובדד, כך זה מתחיל וכך זה נגמר. איך שלא יהיה, הוא סלח לה מזמן על השם שנתנה לו ואפילו לא טרח לשנות אותו כשהגיע לגיל בו מותר כבר לשנות שם ללא אישור ההורים.

"אני יודעת שקשה מאוד לחשוב על זה כרגע, אבל תדע לך שזה היה לטובה, היא נורא סבלה כבר בחודשים האחרונים", המשיכה ללחוש תוך ליטוף זרועו, ידה חמימה ודביקה, עורה מחוספס מעט, ובכל זאת, משהו נעים לו במגע הזה, אפילו שהמילים הן מהשנואות עליו ביותר. הוא חש כלפיה חיבה בגלל המגע הזה, אבל התחיל לשנוא אותה ממש בגלל המלל האווילי שבחרה לומר, בין אם חשבה עליו מראש ובין אם המציאה אותו על אתר. המוות היה לטובה רק בגלל המחלה הנוראה הזו, אבל לולא המחלה, המוות לא צריך היה לקרות לה בגיל שישים ואחת. בכל מקרה ידע שאם היו משאירים את העניין הזה לטבע או לגורל או אלוהים, המוות המיוחל הזה היה מגיע רק בעוד כמה חודשים. כדי לא לעורר עניינים הוא פשוט הנהן והמהם, תוך ניסיון לסגת מעט אחורנית, רמז לסיום הניחומים.

"אם יש משהו, כל דבר שאני יכולה לעשות, בכל שעה, באמת, אל תהסס ותתקשר", הוא לא הכיר אותה בכלל, לא ידע את שמה ולא ידע מה מספר הטלפון שלה. הוא חושד שהיא הכירה את אמו, אולי במשרד הפנים, שם עבדה כל חייה, אבל גם בכך לא היה בטוח. הוא לא זוכר שראה אותה בלוויה. גם בימים הראשונים של השבעה לא ראה אותה. גם לא ביום ההולדת שישים של אמו, שם נכחו כל חבריה, מכריה ובני משפחתה. שלושים סך הכל. אפילו בלוויה היו יותר אנשים, כי לשם הגיעו גם מכרים וחברים שלו. מוזר איך, קרובים ככל שהיו, עדיין יש דברים שאחד לא ידע על אמו. הוא חשב לשאול משהו, אבל לא רצה להתחיל בשיחה, אז הוא רק הנהן והמהם והתרחק עוד קצת. היא התקרבה וצמצמה את כל המרחק שהצליח לצבור עד כה ואף יותר מכך, שוב נצמדה אליו בחיבוק חזק. לרגע הוא חשב שתנשק אותו על השפתיים או תנסה להפשיט אותו. היא רק המשיכה לחבק חיבוק כזה שרק אישה צנומה בטוניקה ורודה יכולה לחבק, אז הוא חיבק אותה חזרה, מלמל תודה, תודה שבאת, זה מאוד חשוב לנו, וגם לה, ואז הם התנתקו זה מזו והאישה בטוניקה הורודה נכנסה לסלון הדירה. היא ניגשה ישר אל המתוקים וחצתה קרואסון שוקולד, תוך שהיא מגוננת על אצבעותיה במפית. חצי אחד החזירה למגש ואת החצי השני הכניסה לפיה, נגסה ומיד השליכה את היתר לפח. לאחר מכן לעסה במשך זמן רב בהרבה משנהוג ללעוס קרואסון. אחד הסתכל עליה למרות הבחילה שעוררה בו כעת. לעתים, מילים מעצבנות ככל שיהיו לא מעוררות דחייה ושנאה כשם שהרגלי האכילה של אדם מעוררים דחייה ושנאה.

אחד המשיך לעמוד בפתח דירתה של אמו, ידית הדלת אחוזה בידו כאילו באמצע תנועת סגירתה, אך הוא לא המשיך את התנועה ולא סגר את הדלת. לרגע תהה אם בכלל סוגרים את הדלת במהלך שבעה. משום מה לא הצליח להיזכר אם הייתה פתוחה בשלושת הימים האחרונים. אולי היתה סגורה אך לא נעולה. הרי לשם כך הודבקה מודעת האבל על הדלת, ובכל מקרה יש גם ידית לפתיחת הדלת מבחוץ, תוצאה של פעמיים בהן ננעל אחד מחוץ לבית במשך שעות ארוכות כששכח את המפתח בדירה ואמו לא יכלה לצאת מהעבודה מוקדם.

האישה בטוניקה הורודה התיישבה על אחד הכיסאות הפזורים בסלון בחינניות ששמורה לנערות הצעירות ממנה בשלושים שנים לפחות. למרבה הפליאה היא בחרה לשבת דווקא ליד בני המשפחה. מימינה אביו של אמו, בוהה באוויר בשתיקה שרק גברים קשוחים באמת, שהתבוננו למוות בשחור של העיניים, יכולים לשתוק. הוא לא בכה ולא דמע, לא במשך כל האשפוז בבית החולים ולא בלוויה או אחריה. כעת האישה הצנומה הזו התיישבה לצדו והוא רק פזל לעברה כשהתיישבה. לא שאחד יכל לשפוט אותו על כך, הרי גם הוא מתבונן בה כבר דקות ארוכות. והכוריאוגרפיה של ההתיישבות על הכסא, אי אפשר שלא לפזול לעברה. אחד תיעב אותה עכשיו, ובעוד רגע, עקב המהלך הבא שלה, תתהפך תחושתו ויחוש שוב חיבה כלפי האישה הזו, שכנראה הכירה את אמו, הגם שלא אמרה דבר שיגרום לו להבין שבאמת היתה שם היכרות.

כעת הניחה האישה את ידה על ברכו של הסב. היא עשתה זאת במיומנות, כאילו לא בפעם הראשונה. כאילו היא מכירה היטב את הברך הזו, הגרומה, מתחת לבד המכנסיים הדקיק של סבא. "אלו היו המכנסיים שלבשתי לחתונה שלה", התגאה באוזניו הבוקר כשאחד אסף אותו מביתו אל השבעה. "בזמנו סוג א' היה סוג א', אי אפשר בכלל לראות שחיקה", אחד שתק כדי לא לאכזב אותו, "היום, הכל סוג ב' ואפילו פחות מזה", אחד המשיך לשתוק, אפילו שהסכים עם חלקו השני של המשפט. אחרי כן שניהם שתקו, כי שניהם האמינו שאם רוצים לשמור על השקט עדיף לשתוק.

אחד החליט לסגור את הדלת אבל לא לנעול אותה ואחרי שהחליט התחרט והשאיר אותה פתוחה. הוא צעד באיטיות לכיוון המאפים על שולחן הסלון ובאופן כמעט אוטומטי שלח את ידו אל חצי הקרואסון. האישה בטוניקה הורודה דיברה עם אבי אמו, הוא לא הצליח לשמוע את המילים, אבל הניח שהיו אלה מילים ריקות ומרגיזות, כמו אלה שלחשה באוזניו, ולכן התעצבן ולקח מהשולחן בוריקיטס. הוא חיסל אותו במהירות, שלוש נגיסות, או יותר נכון, שתיים וחצי, כשאת החצי הכניס לפיו עוד לפני שסיים ללעוס את הביס השני. סבא שלו נראה נינוח יותר, מכיוון מבטו אחד ניחש שעיניו פוזלות לעבר המחשוף של האישה. הוא לא יכל להאשים אותו בכך, אחרי הכל הוא היה בודד כל כך הרבה שנים, אחד לא זכר בכלל את סבתו. לא שהבדידות מצדיקה כל מעשה, אבל מבטים לא הרגו עדיין אף אדם. אולי הם הובילו להרג, אולי הם פגעו והשפילו, אבל לא הרגו, ודי בכך כדי לפטור את הסב מאחריות, בוודאי בגילו.

השיחה החד צדדית בין האישה בטוניקה הורודה, ידה עדיין על הברך, לבין סבו, המשיכה. נדמה היה לו שהוא שומע אותה אומרת "רות", שמה של אמו, השם שכתוב על מודעת האבל. יכול להיות שהיא אמרה תחרות או בכרות או אולי מרירות, הוא לא היה בטוח. לרגע חכך בדעתו אם להתקרב, אם לשאול מהיכן הם מכירים, אם בכלל הם מכירים, אבל בדיוק כשהחליט לא לעשות דבר האישה רכנה ונשקה לסב על לחיו וכך הם נפרדו. במהירות ובתנועה מאוד לא חיננית ביחס לתנועותיה הקודמות, קמה האישה ממקום מושבה, קצת יותר מהר והיתה נופלת על הסבא. אחר, ניגשה אל אחד, לחצה את זרועו ולחשה "כל דבר, באמת, תתקשר, ותהיו חזקים, היא היתה חזקה, אני יודעת את זה". הוא לא ידע את הטלפון שלה, ובכלל הם לא היו מהאנשים שמתקשרים לבקש עזרה ממישהו ולא משנה לאיזו בעיה נקלעו. כמו העניין עם המחלה של אמו ומה שאמרה לו, הוא לא ביקש עזרה מאף אחד, גם היא לא ביקשה עזרה, רק רצתה ליידע אותו, זה הכל. תמיד היו גלויים מאוד הבן ואמו. אז הוא לא אמר דבר, רק הנהן, הוא כבר שנא אותה שוב ורצה שתלך משם. ואז היא באמת הלכה משם והשאירה אחריה את הדלת פתוחה. מודעת האבל גלויה ליושבי השבעה. אחד לקח את חצי הקרואסון ותחב אותו לפיו, תמיד התחשק לו משהו מתוק אחרי משהו מלוח ולהפך. הקרואסון היה יבשושי כמו שקרואסון מאיכות ירודה יכול להיות אחרי יום שלם על השולחן ולא היה לו כוח ללכת לסגור את הדלת, אז הוא התיישב לי סבא שלו והם הסתכלו זה על זה ושניהם ידעו אבל לא אמרו דבר כדי לא לעורר עניינים ולשמור על השקט.