21 במרץ 2011

יוסי

לא משנה כמה עמוק אני אחטט בנבכי הזכרון לא אצליח להזכר ולו בסיטואציה אחת בה יוסי לא היה איתי. ככה זה היה מאז ומעולם, או לפחות מאז שהזכרון שלי מתחיל, שזה בערך בגיל 15, כשקיבלתי מכה ממש חזקה בראש ושכחתי את כל מה שידעתי לפני כן. הדבר היחיד שהצלחתי להזכר בו אז, אחרי החבטה ההיא, התרחש בעצם שניה לפני שאיבדתי את ההכרה מעוצמת הפגיעה.

"זהירות שם למטה!!!", קרא מעלי קול לא מוכר, שמאוחר יותר למדתי להכיר היטב, שכן היה זה קולו של יוסי, שבדיוק החליט לנסות לעוף כמו סופרמן בדיוק על הראש שלי. בחודש לאחר מכן בילינו בבית החולים יוסי ואני, מיטה ליד מיטה. הוא עם רגליים שבורות וסדק ביד ימין ואני עם תפרים בראש וסד לאיחוי עצמות הצוואר שנפגעו. לא היה בי כל כעס. יוסי הוא מסוג האנשים האלה שהם יותר מדי מטומטמים וחביבים כאחד מכדי שניתן יהיה לכעוס עליהם. מי עוד מסוגל לנסות לעוף כמו סופרמן בגיל 15, מחלון בקומה השלישית של בית הספר, כשכולם מסתכלים עליו, ולו רק משום שהבטיחו לו ביג-מק אם הוא יצליח.

בבית החולים יוסי שיגע את כל האחיות משום שירד חמישה קילו בארבעת הראשונים והתחיל להלחץ שמא אינו אוכל מספיק. האחיות לא רצו לתת לו יותר אוכל ממה שאישרו הרופאים אז אני נתתי לו את הדייסה שלי כל ערב, אחרת הבטן העצומה של יוסי לא היתה מאפשרת לי לישון כל הלילה, וממילא אני שונא דייסה. היה ערב אחת שבמקום דייסה הביאו מרק חם ומרקים אני אוהב וגם לא אכלתי טוב בצהריים. יוסי התחנן לקבל ממני את המרק וסירבתי. הוא לא עשה מזה עניין, תמיד ידע לקבל את הסירוב שלי לשתף פעולה עם השטויות שלו. אבל אחר כך בלילה האחיות הגיעו שלוש פעמים לבדוק אם הכל בסדר איתנו, כי היו מוכנות להשבע ששמעו את אחד מאיתנו גונח בקולי קולות מכאבים. היתה זו הבטן של יוסי. בחיי, תופעה שאין כדוגמתה. טובה אנושית ממש. איך אפשר שלא לאהוב בנאדם כזה.

את יוסי לא רצו לגייס לצבא כי הוא היה שמן מדי. הוא ביקש להתנדב ורשם אותי כאחד הממליצים שלו. המלצתי שיגייסו אותו לאחד המטבחים ובסוף עשו אותו קונדיטור צבאי. לא היה מאושר ממנו. שלוש שנים הוא לא חדל מבליסת מאפים ובכל מקום טרח לשבח את שמי, "הנה האיש שבזכותו אני חוגג היום, מוקף בעוגות, רוגעלך ושאר מאפים! זה האיש! תראו!". פעם אחת, בלווייה צבאית של חבר משותף מהתיכון שלנו, הוא הגיע לפני ופתאום ראה אותי עומד שם ליד הקבר. הוא לא יכל להתאפק והתחיל עם הנאום הזה בקול הגדול שלו, כולם הסתכלו, אפילו הגופה. איך אפשר שלא לאהוב בנאדם כזה.

אחרי שפשטנו מדים, או יותר נכון כשיוסי השתחרר ואני פשטתי את המדים. ליוסי לא היו מדים משום שלא היו מדים במידה שלו ולכן קיבל אישור ללכת בבגדים שהביא מהבית. יוסי בא אלי יום אחד ואמר לי "שמע בנאדם, יש לי רעיון ענק". "כמה ענק?", שאלתי. "יותר מהבטן שלי והראש שלי ביחד!". כמובן שזה סיקרן אותי נורא מה יכול להיות רעיון כל כך גדול ודחקתי בו שיגיד לי כבר מה זה. "אני לא יכול להגיד לך עכשיו, בוא תפגוש אותי בשתיים בלילה מתחת לסוכה של המציל ההוא, שנראה כמו גפרור שרוף עם שיער בלונדיני מחומצן ואז אני אספר לך". אמרתי לו שכל המצילים נראים ככה ובכלל כל הרעיון הזה נשמע לי כאילו הוא מתכנן לאנוס אותי או לחטוף אותי וזה לא נשמע לי כל כך טוב. "יודע מה, אז יש לי רעיון יותר טוב! תפגוש אותי עוד שעה במקדונלדס!". הסכמתי והוא רץ את הריצה המשונה הזאת שלו, מנופף בידיים לצדדים כדי לצבור מהירות. והוא אכן צבר מהירות. יוסי היה אחד האצנים הזריזים ביותר שהכרתי. כמה שהוא היה שמן, ככה הוא היה מהיר. כמו ההיפופוטמים! איך אפשר שלא לאהוב בנאדם כזה.

פגשתי את יוסי באותו יום במקדונלדס השכונתי. רוב הפגישות שלי איתו היו במקדונלדס השכונתי וכך זה עד היום, כשאנחנו כבר מתקרבים לשנה השלושים של חיינו. "אין כמו ביג-מק עם אקסטרה גבינה, אקסטרה רטבים ואקסטרה ירקות", תמיד היה אומר, "חוץ מארבעה ביג-מקים כאלה", היה מוסיף וכל הסובבים אותו היו מתפוצצים מצחוק, כי בדרך כלל כשהוא אמר את זה היה לו ביג-מק אחד בפה ואחד ביד ועוד איזה שניים על המגש, שלא נדבר על רוטב וירקות שהיו נדבקים לו למצח בזלילה הפראית שלו. אבל הוא מסוג השמנים שאוהבים להתבדח על חשבון השמנות שלהם. איזה בנאדם, בחיי!

בקיצור, הגעתי למקדונלדס והוא ישב שם עם כל ההמבורגרים האלה סביבו ומגש מלא ברטבים וצ'יפסים בודדים פזורים מסביב, שנראה כמו שחזור של פוגרום. הוא חייך חיוך מלא מיונז וירק לעברי "היי!!! הקדמת בנאדם". הוא המשיך ללעוס ולבלוע ולנגוס ובין הביסים הצליח להסביר לי את הרעיון הענק שלו. "בוא ניסע לתאילנד! זה רעיון גדול. הכל זול שם, וגם האוכל, ובעיקר מקדונלדס. אנחנו חייבים לנסוע!". מה אני אגיד לכם, רעיון ענק. הסברתי לו שכולם בגיל הזה של אחרי צבא עושים את זה ושזה לא כזה רעיון ענק לכשעצמו, אבל המניע לרעיון הוא מקורי ביותר. לא הרבה אנשים נוסעים לתאילנד בגלל שמקדונלדס זול שם.

נסענו לתאילנד ויוסי זלל ועשה צחוקים ועשה מעצמו צחוק, ואני נהנתי כמו שלא נהנתי בחיים שלי. יוסי בלס ואני השתכרתי. יוסי בלע ואני זיינתי. היתה חגיגה אמיתית. אחר כך חזרנו לארץ והתחלנו ללמוד. הייתי פוגש את יוסי במקדונלדס הכשר של האוניברסיטה. יוסי היה מביא גבינה צהובה מהבית בשביל להכניס לביג-מקים שהזמין. באיזשהו שלב, אחרי שנגמרו הלימודים והתחלנו לעבוד, יוסי הכיר איזו שומנופילית שמנמנה באינטרנט וזיין לראשונה בחייו. "כמה שהפטיש יותר כבד, ככה המסמר נכנס יותר עמוק", נהג לומר, "וחזק!", השמנמנה היתה מוסיפה. איך אפשר שלא לאהוב אנשים כאלה מאושרים.

אחרי כמה זמן הם נפרדו, אבל יוסי לא התבאס יותר מדי והמשיך לעבוד ואפילו יצא לכמה דייטים דרך האינטרנט. יוסי גם ככה לא האמין בחתונה ונישואין אז לא הפריע לו.

עכשיו, רגע, שכחתי למה אני מספר את כל זה. אה, כן. אני יושב עכשיו במקדונלס ומחכה ליוסי. שמאחר. הוא אף פעם לא איחר למקדונלדס. לא יודע מה איתו. התחלתי לדאוג לו, כי לפני שבועיים אמר לי שהיה בבדיקות בשביל הביטוח ואמרו לו שהוא במצב לא כל כך טוב, שמן מדי. הוא צחק מזה ואכל עוד המבורגר. הדאגה הזאת לשמן החביב הזה שמחק לי את כל הזכרונות שלי מלפני גיל 15 ושעשע אותי מאז ללא הרף, פתאום גרמה לי להסתכל אחורה על התקופה שעברנו יחד ולעזאזל כמה זמן עבר ומה לכל הרוחות הספקתי. לפחות הוא ידע כל הזמן מה הוא רוצה ומה הכי מתאים לו. ומה אם הוא מת בגלל שהוא שמן מדי? בגלל האהבה הזאת שלו? הוא בטח יהיה מבסוט בקבר הענק שלו. ואני, אני אהיה פתאום בודד יותר וחלל בגודל של הבטן שלו יפער לי בלב. כי אנשים כמו יוסי לא נופלים מהשמיים כל יום.