לפני הרבה הרבה זמן, עוד לפני שהתחילו לבנות את מגדל עזריאלי השלישי, חיה בלב היער הנודע בשם פארק הירקון פיה בשם מיה. מיה היתה פיה רגילה לגמרי, ממש כמו כל הפיות האחרות. מה שאומר, שכמו כל הפיות גם מיה היתה בלונדינית ויפה, רזה ונמוכה עם חזה גדול וזקוף, כנפיים סגולות של פרפר וחיבה בלתי מוסברת לנצנצים ושמלות מיני צמודות (סטרפלס כמובן, כי אחרת השרוולים היו נתקעים לה בכנפיים וזה היה מה זה מעצבן).
מיה נולדה להורים רגילים לגמרי, שאפילו לא היו קצת פיות. אמא שלה היתה מכשפה אלכוהוליסטית שברחה מהארץ זמן קצר אחרי שמיה נולדה ואבא שלה היה סתם גמד, אפילו לא כזה עם זקן ארוך וגרזן, אלא סתם גמד עם באסטה של אבטיחים בצומת גולני. אז מיה גדלה עם האבא הגמד שלה ליד האבטיחים בצומת והוא היה נעזר בה כדי למכור יותר, בטענה שאנשים מוכנים לשלם יותר על אבטיח אם הם רואים ילדה יפה לידו. מיה, שפחדה שיום אחד הוא ימכור גם אותה יחד עם האבטיחים שלו, התאמנה כל לילה בתרגילים לחיזוק הכנפיים שלה ובמהלך היום היתה קוראת בספרים של פילוסופים שמתו מזמן, עד שגילתה שאין להם שום קשר לפילים והם סתם בני אדם ומאז הפסיקה לקרוא. כשהכנפיים של מיה היו חזקות מספיק היא עלתה על טרמפ שעצר לקנות אבטיחים בצומת גולני והגיעה לתל-אביב. האיש מהטרמפ הוריד אותה ליד גני התערוכה ומשם עד לפארק הירקון הדרך היתה קצר, בייחוד בעזרת הכנפיים.
מיה התמקמה מתחת לעץ אקליפטוס גדול ומילאה אותו בנוצצים וזהבים וסידרה לעצמה מיטה מערימה של עלים ועיתונים. בימי שישי ושבת היו מגיעים לפארק המון אנשים ועושים על האש, אז היתה זוכה מיה לאכול כמו שצריך, אחרי שלפעמים לא אכלה כלום כמעט במשך ארבעה ימים רצופים. היה לה טוב ביער שלה עם העץ שלה ובלי האבא הגמד שניצל אותה כדי לעשות ג'ובות מאבטיחים ולקנות פקטים של כאמל. יום אחד היא קראה באחד העיתונים שהתכסתה בהם כי הסתיו הגיע והיה קר, שרכב דרס למוות את מוכר האבטיחים בצומת גולני. היה לה קצת עצוב אבל הנצנצים רמזו לה לשים זין, ואכן כך עשתה. היא שמה זין והמשיכה להנות מהחיים ביער שלה. לפחות עד שהחורף התחיל. אז האנשים הפסיקו להגיע בימי שישי ושבת, כי ירד גשם ואם לא ירד גשם אז סתם היה הדשא רטוב ומלא בוץ ואנשים לא אוהבים בוץ ורטיבות. האמת, גם פיות לא כל כך אוהבות גם ורטיבות, אפילו שהן בנויות לחיים בטבע ומכבדות אותו ואוהבות אותו ויש להן דיבור ישיר עם אמא אדמה (מיה ניסתה לדבר עם אמא אדמה בעניין הגשם, אבל אמא אדמה אמרה לה שאין מצב שהיא מפסיקה את הגשמים החורף, בגלל שבחורף שעבר היא עשתה בצורת לבקשתה של פיה אחת שגרה על חוף בכנרת ורצתה עוד כמה סנטימטרים של חוף).
אז מיה עזבה את הפארק והלכה לחפש עבודה ודירה. בהתחלה גרה אצל איזה אחד שהכירה בפאב שחיפשה בו עבודה כמלצרית, אבל הוא היה חרא של בנאדם, זיין אותה ואז העיף אותה מהבית שלו וגם את העבודה הוא לא נתן לה. אז היא הלכה לאיזה בית קפה והתחילה להיות שם מלצרית וכבר במשמרת הראשונה הציעה לה מלצרית אחרת לגור אצלה עד שתמצא מקום, כי הסיפור חיים שלה ממש נגע לה ללב. מיה עבדה משמרת כל יום ולפעמים גם משמרות כפולות, והצליחה לשלם על שכר דירה ואפילו מצאה מקום משלה כשהחורף נגמר. עם השמש הראשונה של הקיץ היא חשבה לחזור ליער שלה עם האקליפטוס, אבל הכנפיים התנוונו לה במהלך החורף, כי מלצריות לא יכולות ללבוש שמלות מיני ללא שרוולים והחולצות השחורות של בית הקפה מחצו לה את הכנפיים לגמרי וגם הנצנצים התקלפו קצת. אני פגשתי את מיה בדיוק באותה תקופה והיא סיפרה לי את כל הסיפור הזה על איך שהיתה פעם פיה ועכשיו היא סתם מלצרית נמוכה עם חיבה לאלכוהול ושמלות מיני. אני סיפרתי לה איך הייתי פעם קוסם ויכלתי לשלוף כל מה שהתחשק לי מהכובע ואפילו להעלם ולהופיע מתי ואיפה שבא לי, ואיך איבדתי את הכובע יחד עם השיער והקסם אחרי שלוש שנים עם קסדה על הראש. התחברנו זה לזו וחיינו בסבבה עד עצם היום הזה.
מיה נולדה להורים רגילים לגמרי, שאפילו לא היו קצת פיות. אמא שלה היתה מכשפה אלכוהוליסטית שברחה מהארץ זמן קצר אחרי שמיה נולדה ואבא שלה היה סתם גמד, אפילו לא כזה עם זקן ארוך וגרזן, אלא סתם גמד עם באסטה של אבטיחים בצומת גולני. אז מיה גדלה עם האבא הגמד שלה ליד האבטיחים בצומת והוא היה נעזר בה כדי למכור יותר, בטענה שאנשים מוכנים לשלם יותר על אבטיח אם הם רואים ילדה יפה לידו. מיה, שפחדה שיום אחד הוא ימכור גם אותה יחד עם האבטיחים שלו, התאמנה כל לילה בתרגילים לחיזוק הכנפיים שלה ובמהלך היום היתה קוראת בספרים של פילוסופים שמתו מזמן, עד שגילתה שאין להם שום קשר לפילים והם סתם בני אדם ומאז הפסיקה לקרוא. כשהכנפיים של מיה היו חזקות מספיק היא עלתה על טרמפ שעצר לקנות אבטיחים בצומת גולני והגיעה לתל-אביב. האיש מהטרמפ הוריד אותה ליד גני התערוכה ומשם עד לפארק הירקון הדרך היתה קצר, בייחוד בעזרת הכנפיים.
מיה התמקמה מתחת לעץ אקליפטוס גדול ומילאה אותו בנוצצים וזהבים וסידרה לעצמה מיטה מערימה של עלים ועיתונים. בימי שישי ושבת היו מגיעים לפארק המון אנשים ועושים על האש, אז היתה זוכה מיה לאכול כמו שצריך, אחרי שלפעמים לא אכלה כלום כמעט במשך ארבעה ימים רצופים. היה לה טוב ביער שלה עם העץ שלה ובלי האבא הגמד שניצל אותה כדי לעשות ג'ובות מאבטיחים ולקנות פקטים של כאמל. יום אחד היא קראה באחד העיתונים שהתכסתה בהם כי הסתיו הגיע והיה קר, שרכב דרס למוות את מוכר האבטיחים בצומת גולני. היה לה קצת עצוב אבל הנצנצים רמזו לה לשים זין, ואכן כך עשתה. היא שמה זין והמשיכה להנות מהחיים ביער שלה. לפחות עד שהחורף התחיל. אז האנשים הפסיקו להגיע בימי שישי ושבת, כי ירד גשם ואם לא ירד גשם אז סתם היה הדשא רטוב ומלא בוץ ואנשים לא אוהבים בוץ ורטיבות. האמת, גם פיות לא כל כך אוהבות גם ורטיבות, אפילו שהן בנויות לחיים בטבע ומכבדות אותו ואוהבות אותו ויש להן דיבור ישיר עם אמא אדמה (מיה ניסתה לדבר עם אמא אדמה בעניין הגשם, אבל אמא אדמה אמרה לה שאין מצב שהיא מפסיקה את הגשמים החורף, בגלל שבחורף שעבר היא עשתה בצורת לבקשתה של פיה אחת שגרה על חוף בכנרת ורצתה עוד כמה סנטימטרים של חוף).
אז מיה עזבה את הפארק והלכה לחפש עבודה ודירה. בהתחלה גרה אצל איזה אחד שהכירה בפאב שחיפשה בו עבודה כמלצרית, אבל הוא היה חרא של בנאדם, זיין אותה ואז העיף אותה מהבית שלו וגם את העבודה הוא לא נתן לה. אז היא הלכה לאיזה בית קפה והתחילה להיות שם מלצרית וכבר במשמרת הראשונה הציעה לה מלצרית אחרת לגור אצלה עד שתמצא מקום, כי הסיפור חיים שלה ממש נגע לה ללב. מיה עבדה משמרת כל יום ולפעמים גם משמרות כפולות, והצליחה לשלם על שכר דירה ואפילו מצאה מקום משלה כשהחורף נגמר. עם השמש הראשונה של הקיץ היא חשבה לחזור ליער שלה עם האקליפטוס, אבל הכנפיים התנוונו לה במהלך החורף, כי מלצריות לא יכולות ללבוש שמלות מיני ללא שרוולים והחולצות השחורות של בית הקפה מחצו לה את הכנפיים לגמרי וגם הנצנצים התקלפו קצת. אני פגשתי את מיה בדיוק באותה תקופה והיא סיפרה לי את כל הסיפור הזה על איך שהיתה פעם פיה ועכשיו היא סתם מלצרית נמוכה עם חיבה לאלכוהול ושמלות מיני. אני סיפרתי לה איך הייתי פעם קוסם ויכלתי לשלוף כל מה שהתחשק לי מהכובע ואפילו להעלם ולהופיע מתי ואיפה שבא לי, ואיך איבדתי את הכובע יחד עם השיער והקסם אחרי שלוש שנים עם קסדה על הראש. התחברנו זה לזו וחיינו בסבבה עד עצם היום הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
eranitay@gmail.com