ירכיים וסכין

התחזית הבטיחה גשם ובינתיים אפילו ענן קטן לבן אין בשמיים. אבל איזה יום נהדר, חשבה עלמה לעצמה, ראשה בכחול הזה שמעל וידה הימנית ממששת עדיין את האולר הקטן שבכיס שמלתה האדומה. באמצע היום השדרה כל כך שוקקת חיים - עגלת תאומים ואם דוחפת מאחוריה, מבטה אומר סבל, התאומים ישנים, האחד מחבק חיתול בד והשני אוחז בקבוק. נערה על אופניים, כשרגלה השמאלית, החלקה, הנוצצת מזיעה, מתרוממת עם הדוושה ניתן להציץ לתחתונים התכולים תחת החצאית. קשישים על ספסל משוחחים עם קשישים בעגלות. פיליפינים משוחחים עם פיליפינים. כלב רץ עם הלשון בחוץ, מחפש משהו לרחרח, משתין על פיקוס גדול וממשיך. עולם כמנהגו נוהג, אומרים, ולעזאזל, איזה מנהג יש לעולם, היא חושבת, מרגישה את הלהב נלחץ לירך דרך הבד ולוחצת אותו עוד, חותכת את האריג הדקיק של השמלה האדומה, חשה את המתכת הקרה על העור החשוף, והשמיים כאילו מתאמצים ממש להיות הכי כחולים שהם יכולים. כאילו שזה יכול לשנות למישהו משהו שהשמיים כחולים כל כך. עם כל צעד שלה היא חוששת ומצפה שהסכין תצליח לחתוך, אבל זה עוד לא קורה, כמו הגשם שעוד לא קורה, כמו כל כך הרבה הבטחות שאינן קורות בכל רגע לכל אחד. גבר אחד במשקפי שמש יקרים, גוף של חדר כושר שלוש פעמים בשבוע ותינוק מוצמד לבטנו במתקן נשיאה מודרני, מחייך אליה ומסתובב כשהיא חולפת על פניו. זה מחזק את האגו ואת הסלידה הקיימת ממילא מתאוותם של גברים. בחור על אופניים וכלבלב ברצועה רץ אחריו, על שניהם עם חיוך מטופש ועיניים רדודות. משב רוח קרירה מצנן את גופה, מסיט את שולי שמלתה, ומעביר בה צמרמורת. היד מרטיטה את הלהב וחתך שטחי, לא מדמם, אבל שורף כמו כל האכזבות שנחלה, נברא על ירכה הימנית. היא מחייכת. כרס עם גבר מאחוריה מחייכת אליה בחזרה. היא מדחיקה את הבחילה שאוחזת בה והצריבה המתגברת, וממשיכה ללחוץ את האולר הקטן לרגלה, כאילו חייה תלויים בכך, כאילו שזה חשוב למישהו כל כך שהשמיים כחולים. השדרה הזאת מלאה מדי תינוקות והורים ובני אדם וכלבים וחיים וציפורים והעצים גבוהים בה והשמיים כחולים, ודווקא היום לבשה את השמלה האדומה עם הכיס שמתאים לאולר הקטן שקיבלה מתנה כשאביה חזר משווייץ, כי הוא לא יכל כמו כל אדם נורמלי להביא שוקולד שווייצרי או שעון שווייצרי, אולר, זו מתנה הגיונית לילדה בת שבע. היא אהבה את האולר הזה יותר משאהבה את אביה, ושנאה את שניהם. גם הרבה פחים יש בשדרה, וזבל בלי סוף. היא משליכה את האולר לתוך אחד מהם. אישה עם שקיות ניילון הרבה מתקרבת לפשפש ולמצוא את החפץ שהושלך. יש אנשים שיודעים לזהות הזדמנויות, ויש כמוה, שיודעים בעיקר לפספס הזדמנויות. ועוד כלבים ועוד תינוקות וחתולים ואשפתות וקשישים וחתיכות, ואין חדש תחת השמש, כי הכל הבל הבלים, היא אומרת, הכל הבל, היא ממשיכה והכאב הזה שורף את כולה, כאילו שזה משנה למישהו אם השמיים כל כך כחולים מעל והדם כל כך אדום. ובכל זאת היא כל כך מחכה לאיזה ענן אחד של גשם, איזו טיפה של נחמה צוננת, להניח על הירך הפצועה. כל כך מטומטם להיות אדם, היא חושבת. כל כך מטומטם ובכל זאת, הנה היא שם, בשדרה, תחת השמיים, כמו כולם ואפילו לא קצת אחרת, למרות שהיתה רוצה לחשוב שהיא קצת שונה, אבל יודעת שההבדלים הם עניין של סמנטיקה, ובתמונה הגדולה אין בני אדם ואין שמיים ואין כחול. אולי יש גשם, אבל במקום אחר. וכאב יש, והחמצות ואכזבות והבטחות לא ממומשות. אלה הדברים האמיתיים באמת. וכל השאר, תינוקות והורים. קשישים ומטפלים. כלבים וחתולים. ירכיים וסכין.

2013

אלפיים ושתיים עשרה היתה שנה מחורבנת. גם השנה שלפניה לא היתה להיט ואין שום ציפייה שאלפיים ושלוש עשרה תהיה שונה במיוחד, לפחות לא לטובה. אחרי הכל, שלוש עשרה זה לא בדיוק מספר מזל. ואל תגידו לי ששלוש עשרה זה גיל בר מצווה וכל הבולשיט הזה. ממתי בר מצווה זה משהו חיובי למישהו? אחרי הכל מדובר בלא יותר מטקס זובור סטנדרטי - מישהו משפיל עצמו לעיני עשרות אנשים שאת חלקם הוא מכיר, במקום מנוכר כמו בית כנסת, מבצע פעולה שהוא ממש לא טוב בה - מזמר איזה קטע תנ"כי שהוא לא ממש מסוגל להבין או לקרוא או לשיר, כי זה גם לא ממש שירה כל העסק הזה וממילא הקול שלו בדיוק מתחלף ובאופן כללי הוא נראה זוועה, שהרי זו התקופה המכוערת ביותר בחייו של אדם - ואחרי שהוא מסיים להביך את עצמו בפומבי זורקים עליו כל מיני דברים, כשהייתרון היחיד של סוכריות על פני סתם זבל, זה שיש בהן איזושהי נחמה (והרי גם נחמת טיפשים זו נחמה לטיפשים).

בקיצור, אלפיים ושתיים עשרה היתה שנה מחורבנת והעתיד לא נראה זוהר, ואפילו על העבר לא ממש ניתן להתרפק. יכולתי למצוא נחמה כלשהי באירועים גלובליים, כמו מלחמות של אחרים, אסונות טבע משמעותיים, תמונות שצילם איזשהו מכשור מתוחכם שנשלח לחלל על ידי אנשים שחייהם מרתקים ומוצלחים בהרבה משלי, כשלונות והצלחות של לוזרים או מצליחנים בינלאומיים, כמה שערוריות פוליטיות (רצוי שערוריות מין) ומפעם לפעם איזו טכנולוגיה חדשנית ומדהימה או יצירת אמנות מפעימה. זאת אומרת, רכילות מסוגים שונים, שמספרים לך אנשים שאינך מכיר שעובדים בכלי התקשורת, ומספקים לך כמה דקות של נחמה ואפשרות לשיחות חולין קצרצרות עם אנשים שלא מעניינים אותך ואתה לא מעניין אותם, אבל השעמום והמקריות חיברו אתכם לכמה דקות של שיחה. כפי שכבר כתבתי, גם נחמת טיפשים זו נחמה לטיפשים, ואני לא אהיה זה שאטען שאינני טיפש. הרי ידוע שטיפש מי שטוען שאיננו טיפש, וטיפש גם מי שטוען כי הוא טיפש. במילים אחרות, אין אדם שאיננו טיפש, כי טיפשות אינה עניין בינארי - כן או לא, יש או אין - אלא עניין של מידה - מעט או הרבה, בתחום מסוים או בהרבה תחומים.

חשבתי למנות כמה מהאירועים שהפכו את השנה הזו לכל כך מחורבנת עבורי, אבל הגעתי למסכנה שזה יהיה מיותר. אתם, הקוראים, יכולים להעלות השערות ולהציע כל אירוע מדכא או רע שמתחשק לכם וקרוב לוודאי שהיה לו חלק מקורות חיי באותה שנה. רוצים מחלות, קלות או סופניות, היה לי מהן לא מעט ואף סולקתי בסופו של עניין בבושת פנים מהמחלקה הניורוכירורגית. רוצים משברים כלכליים, אישיים ושל קרובים, סניף הבנק בו אני מנהל את חשבונותי נהנה עד בלי די מהמשבר אליו נקלעתי וטורח להתקשר אלי מפעם לפעם כדי שאשמע את נימת הנצחון שבקול פקידיו. חושבים על תאונות עבודה או תאונות דרכים או התקלות עם עכברוש בעל שיניים חדות במיוחד בחלקה האחורי של מסעדה איטלקית חביבה בקרן רחוב ראשי לא רחוק מהים, הפצעים על שוק רגלי הימנית עוד מדממים בכל פעם שאני מגרד את הגלד המוגלתי. כן, קוראים חביבים, היה לי מהכל, ומה שלא היה מנת חלקי בשנה הזו, אירע לי בשנה הקודמת ומה שטרם זכיתי להכיר מקרוב - למשל פגיעת ברק או טביעה באמבט - יקרה בוודאי בשנה הקרובה.

אז מה בכל זאת מחזיק אותך בחיים, יישאלו קוראיי הטיפשים (אל תעלבו, הרי לפני שתי פסקאות כבר קראתי לכם טיפשים, ומה השוני אם ברמיזה או במפורש ייאמר הדבר? הרי העיקר שנאמר ואין זה משנה אם נעטף באריזת ממתק טעים או בחיתול מצחין - האמירה היא אמירה ובמהותה כוחה). ובכן, התשובה לשאלה אינה פשוטה, ולמעשה, אינני בטוח שיש תשובה ברורה לשאלה כל כך פשוטה. גם בפני עצמי אני לא מצליח לזקק את התשובה לכך, אבל יודע שזה קשור לכך שכבר התרגלתי לחיות והתרגלתי לסבל, והמוות יגיע כבר בשעתו ואני את סבלנותי חסרת הגבולות כבר הוכחתי יותר מפעם אחת. כך למשל כשבמשך נסיעה של שעתיים וחצי ברכבת מחצה את רגלי הימנית אישה כבדה במיוחד ולא רציתי להעיר לה, גם כי לא רציתי להעליב וגם מכיוון שבכל רגע שחלף זה הפך מביך יותר להעיר והמועד בו תזיז את משקולת ישבניה היה קרוב יותר. לא יכולתי לנחש שנרד באותה תחנה (בסופו של דבר לא ירדתי, מפאת כאבים עזים ברגל שמנעו ממני לקום ממושבי). מעבר להרגל לחיים ולסבל (בני אדם, כחלק מטיפשותם, מתרגלים במהרה וביעילות לחיים ולסבל ולחיים בסבל), קשורה יכולתי להמשיך הלאה בחוסר התחולת של חיי, לתאווה חסרת שובע (ועל כן פתטית במיוחד) לפגישות אקראיות (ונדירות למדי) עם הנאה ביותר מבין שכנותיי, שנשואה באושר כמובן, אך עדיין מעוררת בי את ייצור אותם חומרים כימיים המאפשרים להמשיך הלאה. יש שהיו אומרים, הנה, אהבה היא שגורמת לו להמשיך. האהבה הנשגבת, שמאפשרת המשך קיומם של כל הדברים, אפילו ואולי אף יותר אם היא אהבה נכזבת. על כך אני אומר - בולשיט. זו לא אהבה, אלא תאווה, תאווה פתטית. נתקלים זה בזו ברחוב או בחדר המדרגות, על פניה הבעת סלידה שקשה לה להסתיר ועל שפתיה מילים כמו "שלום", "היי" או "בוקר טוב", שנאמרות מתוך כפייה של מוסכמה חברתית (זה המקרה היחיד בו אני נהנה מאיזושהי מוסכמה חברתית), ולאחר מכן אני מהנהן או נוהם ואיש-איש ממשיך לדרכו, היא עם הסלידה ואני עם מחשבות מיניות מביכות מהדרג הנמוך ביותר.

כן, אלפיים ושתיים עשרה היתה שנה מחורבנת. בסוף השנה הסתיים חוזה השכירות של השכנה המצודדת ובעלה (שלא הייתי מזהה גם במסדר זיהוי שרק הוא ניצב בו לפניי) ונכנסים במקום שלושה שותפים צעירים וכלב אחד, שראיתי לפני כמה ימים כשבאו לחתום על חוזה השכירות יחד עם הוריהם. מפגש פסגה של עשרה אנשים כדי לחתום על כמה ניירות, לפחות את הכלב לא הביאו לשם כך (ואיך ינסו קוראיי לטעון שיש בני אדם שאינם טיפשים? הרי ההוכחות מצויות כמעט בכל מעשה אנושי, ויהיו אלה המעשים האנושיים הפעוטים ביותר, זוטות מעשים של זוטות אנשים או יהיו אלה המעשים האנושיים הגדולים ביותר, הטיפשות פושה בכל פינה אליה מגיעה האנושות). אלפיים ושלוש עשרה תהיה גרועה יותר.

אוכל מהיר

הבנאדם היה עייף, כמו שכולנו עייפים לפעמים, אולי קצת יותר. וראיתי לו את זה בפנים, שנראו כאילו עוד רגע הן נוזלות בתשישות כמו בציור של דאלי. הוא התיישב בכבדות על הבר וביקש משהו או אמר משהו, אבל הוא היה עייף והמוסיקה רועשת ולא הצלחתי להבין מה הוא אומר. ביני לביני הסכמתי שלא לבקש שיחזור על דבריו, כי גם ככה הוא עייף מדי, ופשוט הגשתי לו גולדסטאר, כי גם ככה זה בערך כל מה שהיה לנו להציע בבר. הגשתי לו גם כמה זיתים בצלוחית, שלמרות שהם ישנים, יש להם טעם שיכול להחזיר אדם עייף לחיים.

הבנאדם לגם מהבירה ולעס בלאות איזה זית דפוק. הוא מלמל משהו שלא הבנתי, אבל הבנתי שהמשקה הצונן והחטיף המרענן משיבים לו מעט חיות. המקום היה ריק יחסית לחמישי בערב ויכולתי להתבונן בבנאדם כדי להשגיח שהכל בסדר איתו. הוא לבש חולצה שחורה מוכתמת, משופשפת ומעוטרת בקרעים קטנים. הסכמתי עם עצמי שדוגמה כזו על חולצה שחורה יכולה להווצר רק כתוצאה משכיבה או הגררות על אספלט. לא ראיתי סימנים נוספים להשתטחות על כביש, לא על פניו ולא על יתר חלקי גופו. ידיו היו עדינות ורמזו שהוא צעיר משפניו מעידות עליו. בוודאי היה בן גילי, אולי אפילו צעיר יותר. אני הייתי בן שלושים ומאז התבגרתי בשנתיים, עובד עדיין באותו בר, היחיד שנמצא קרוב כל כך לבית החולים איכילוב. מפתיע לגלות כמה אנשים מחליטים לשבת בבר כשהם ממתינים לתוצאות בדיקה שעברו או לאחר ביקור קרוב מאושפז. לא מעט אבות טריים שותים אצלנו זמן קצר אחרי הלידה, "שהאשה תנוח קצת", וזה מפתיע אותי לא פחות. הם מגיעים בלחיים רטובות מדמעות של שמחה או של עצב. יש גם מי שהרגע נפרדו בפעם האחרונה מאדם אהוב ואפילו מי שמגיעים יחד עם האהוב, על כסא גלגלים ובחלוק בית החולים, לכוסית פרידה על הבר. הם נדירים, אבל יש כאלה.

הבנאדם לא התאים לי לאף אחד מהטיפוסים האופיינים למקום. הוא ישב שעה ארוכה עם הבירה שלו, לועס באיטיות עוד זית ועוד זית. הוא עדיין נראה עייף מאוד כששאלתי אותו אם הוא צריך עוד משהו.

"פעם היית נכנס לבר ומקבל משקה, ארוחה ומיטה. לא משהו מפואר, אבל מספיק כדי להעביר את הלילה במקום זר", הוא אמר באיטיות, ההברות האחרונות של המילים מתגלגלות בכבדות על לשונו, "היום זה הכל נועד להגיד לך ללכת מהר, גמור את המשקה ואת הזיתים ולך מכאן או תזמין עוד אחד. שואלים אותך אם הכל בסדר כשבעצם מתכוונים לשאול למה אתה לא מסתלק מכאן כבר. גם בית החולים ככה, כמו מסעדת אוכל מהיר רק עם אוכל גרוע יותר".

הבנאדם רצה להמשיך לדבר, אפילו שהיה עייף, והוא רצה להמשיך לשבת, אז הגשתי לו עוד כמה זיתים בליווי מילות התנצלות - זה כל מה שיש לנו להציע, מצטער.

"אל תצטער, גם אתה כאן רק להסתלק. כמו כל עובד בכל מקום אחר, רק רוצה להיעלם מהרגע שהגיע. ואתה תיעלם, אל תדאג, בעוד שעתיים או שלוש תסגור את המקום ותיעלם לך לאן שתרצה, עם מי שתרצה, עד שתופיע שוב למחרת", הבנאדם הרים את מבטו מהכוס שלפניו ונעץ אותו עמוק כל כך בתוך עיניי שחשתי דקירה באישונים, "גם אני נעלמתי בסוף. זה לא היה פשוט, אבל נעלמתי. אין סיבה להשאר בשום מקום, בשום תפקיד, עדיף פשוט להעלם, אתה יודע למה אני מתכוון, נכון?".

לא ידעתי למה הוא מתכוון אז הנהנתי להסכמה, חושש שהמבט שלו יעקור את עיניי אם אנסה להסב את מבטי. מקצה הבר שתי אחיות שסיימו משמרת ניסו לקרוא לי, לא יכולתי אפילו לסמן להן שימתינו רגע והבנאדם המשיך לדבר, בקול שנשמע לי כאילו מתגבר והולך, הייתי משוכנע שגם האחיות בקצה הבר שומעות את הדברים.

"אתה יודע למה אני מתכוון", קבע הבנאדם, "פשוט ניסיון החיים שלך דל מדי, זה הכל. אתה עוד תלמד כמה דברים לפני שתעלם וזהו, זה בסדר. גם האחיות בקצה, גם הן ילמדו ויעלמו. עכשיו אני אסיים את הבירה ואקח את הזיתים ואסתלק מכאן. אני אשלם לך גם, אבל שתדע, שזה לא משנה שום דבר. אם היית ונעלמת אין הבדל אם לא היית בכלל", הוא סיים את הכוס במהירות ותחב את הזיתים לכיס מכנסיו, ושילם בשטר ומטבעות, בדיוק מה שהיה צריך, בלי להשאיר טיפ. לאחר מכן הבנאדם קם ממושבו והעיף קריצה לאחיות. הוא נראה פחות עייף משהיה כשנכנס ואפילו חייך אלי כשאמר "אם השוטרים יגיעו וישאלו שאלות, תגיד להם מה שתרצה, אפילו את האמת,  אל תדאג, לא יקרה לך כלום. ואם יגיעו אחרים וישאלו עלי, פשוט תשקר כל שקר שתרצה, רק אל תאמר את האמת, כי האמת רק תגרום לך צרות במקרה הזה. ואם האחיות כאן מבקשות בירה, תוסיף להן שוט וויסקי, יש סיכוי לא רע שתוכלו להנות ככה לפני שתיעלמו", הבנאדם קרץ לי קריצה שצרבה לי בעין השמאלית ונעלם מהבר.

אחר כך הגשתי לאחיות בירה עם שוט וויסקי. לאחת מהן קראו רות ולשניה קראו מרי. הן היו נעימות ונחמדות וצחקו הרבה. ולמרות שהרגשתי שבאמת יש סיכוי להנות איתן לפני שיעלמו, לא עשיתי את הצעד. כשהלכו השאירה לי רות את הטלפון שלה ודיברנו כמה פעמים ונפגשנו פעמיים. בפעם השנייה שכבנו למרות שלשנינו היה ברור שזה לא זה. במיטה, כששכבנו עירומים ומתנשפים, היא שאלה אותי על הבנאדם ואמרתי לה שהוא היה אחד הסגנים של מלאך המוות. הוא בדיוק סיים את המשמרת שלו בבית החולים אחרי ששם קץ ליסוריהם של שני חולים סופניים והודיעו לו שהוא מפוטר כי סירב לחסל ילדה עם לוקימיה. בשלב הזה רות כבר התלבשה, ואחרי כן נעלמנו כל אחד לאן שרצה להעלם. שוטרים לא הגיעו לשאול על הבנאדם, הגם ששתו בבר לא מעט שוטרים שנקלעו מסיבות שונות לבית החולים. גם אם היו מגיעים ושואלים, לא הייתי יודע מה להגיד להם או מה היא בדיוק האמת.

התבגרתי מאז בשנתיים ולא למדתי יותר מדי דברים, ועדיין נראה לי שאני לא מבין למה הבנאדם התכוון או מה בדיוק היתה הבעיה שלו, וחושב שאולי לא היתה לו שום בעיה ולא היתה לו שום כוונה, הוא סתם היה עייף נורא, כמו שכל אחד מאתנו עייף לפעמים.

מסיבה של איש אחד

1. קלישאות

אתה נולד, אתה מזדקן, אתה מת. הקלישאה המזוינת של החיים. לא קלישאה, סתם עובדת חיים. חתיכת מציאות שאתה יכול להדחיק לרגעים, אבל היא שם, העלוקה, והיא לא תרד ממך עד הסוף של כל זה. לרוב, ההכרה הזו במוות המזדחל מחוללת את מה שאוהבים לקרוא לו משבר גיל ארבעים, שלחלקנו מגיע כבר בגיל ההתבגרות ולחלקנו בכל עת בשלב מאוחר יותר בחיים, בהנחה שלא הספקנו למות קודם לכן. אז המשבר הזה מגיע, והוא משבר של ממש, והוא מוציא אותך מדעתך, כי מה כבר אפשר לעשות מול המוות, אתה חסר אונים. אז כמו דג על קרס שמועלה אט-אט אל מחוץ למים לעבר החכה של דייג רעב, אתה מפרפר בהיסטריה, אולי לא תינצל מהמוות אבל לפחות לא וויתרת עד הרגע האחרון, עד כמה שזה שווה משהו.

אתה מתחיל לאכול בריא ולהתעמל. או לפחות מחליט לאכול בריא ולהתעמל. אתה גם מחליט להגשים כל מיני חלומות אוויליים ומתכנן איזה טיול גילוי עצמי ברחבי העולם. אתה מכיר בעובדה שלא באמת תצליח לשנות את חייך והטיול הזה, בהנחה שבאמת הצלחת לממש אותו, לא מביא לשום גילוי עצמי, אלא סתם חופשה קצרה מהחיים. סתם חופשה קצרה של אדם תשוש, אדם ישן, אדם שרגיל לחיים נוחים מדי ולכן לא יכול באמת לשנות את הרגליו ולגלות את עצמו. חופשה אחרונה של דג מפרפר שמנסה לתפוס עוד כמה נשימות ולהרגיש עוד קצת חיים. אז אתה מתחיל לפלרטט ולזיין מהצד, כי מה יותר חי מסקס. לפחות בשעת משגל המחשבות על המוות נעלמות. ואתה שותה יותר ואולי לוקח כמה חומרים שצריך לעשן או לבלוע או להריח. אתה מרגיש חי ויודע שאתה בסך הכל עוד לא מת. אתה מרגיש חרא כי מהמקום בו אתה נמצא אפשר כבר להריח את הבל פיו של הדייג השיכור והמשיכה של הקרס את השפה כבר ממש כואבת ולרגע אתה חושב לעצמך, נו טוב, שיגמור את הסיפור ויזרוק אותי למחבת, רק שהסיוט הזה ייגמר כבר.

אבל זה אתה, ואתה זה לא אני. אני בכלל מסיפור אחר. אני חי עם המוות הזה מאז שנולדתי. הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש בערך, אמא שלי יושבת ומסבירה לי שהסוף קרוב. העולם יסתיים בסוף השנה הזו ואין מה לעשות, רק לקבל את המוות באהבה. ובאמת בסוף השנה ההיא כל חברי הקומונה לקחו איזה רעל ונתנו לילדיהם את אותו הרעל וקיבלו את המוות באהבה, פרכוסים וקצף מוזר שנטף מפיותיהם. אני, מה לעשות, שייך כנראה לזן מיוחד של אדם שעבר איזושהי מוטציה גנטית שהופכת אותו עמיד לרעל הזה, אז נאלצתי להמשיך לחיות עוד קצת. אבל ידעתי תמיד שהמוות נמצא בקצות אצבעותיי, עניין של החלטה וזהו.

עם המזל שלי די מהר התגלה שאמי היקרה היתה פעם, לפני כל הכתות והפרחים, יהודיה, ומצאו איזה בן-דוד של אמא שלה שאחרי כל העניין עם הנאצים, במקום לעבור לארה"ב, כמו הסבתא שלי, החליט האבא של הבן-דוד הזה לנסות את מזלו באיזה קיבוץ בארץ ישראל. הבן-דוד הזה היה אידיאליסט (כנראה הטירוף בכל זאת זורם בעורקי המשפחה שלי) והחליט שזו מצווה לגדל ילד יתום ועוד קרוב משפחה ועוד יהודי כשר ולהפוך אותו לקיבוצניק מן השורה.

אבל אני לא מתלונן, דוד אברם היה בחור לעניין וגבר אמיתי עם שפם סטאליניסטי ופאות לחיים עבותות, תלתלים שחורים מאובקים עתירי קשרים ומגפיים שלא ירדו לו מהרגליים גם כשישן ועד כמה שידוע לי אף לא במקלחת (הוא היה יהודי שאוהב ללכת על מוצק וחשש מהמוות ומכל מיני תאונות וזוועות, ומה מגן טוב יותר מפני סכנות העולם הזה מאשר מגפי גומי?). אברם ידע לנהוג בטרקטור ולהפעיל מלגזה, אבל זה לא הכל. הוא ידע גם לנטוע, לזרוע, להשקות, לקצור, לעקור, לנקש, לחפור, כל מה שצריך הוא ידע. והוא ניסה ללמד  אותי כמיטב יכולתו, באמת שהוא ניסה. אבל אותה המוטציה הגנטית שעבר הזן שלי כנראה שהיו לה כמה חסרונות. לא יכולתי לעבוד בעבודה קשה ולא בעבודה קלה. לא יכולתי מעולם לעשות דבר מלבד לשבת, לנוח, לישון, להתבטל, להגות, להקשיב, לפטפט, לנדוד באיטיות במרחב תוך הרהורים סתמיים בעניינים מאוד לא מהותיים, ובקיצור, יכולתי לבצע רק פעולות שאין להן כל משמעות או חשיבות. ברור שאברם לא יכול היה להבין את זה וגם אם הצליח להבין בוודאי שלא יכול היה להסכים לזה וזה מילא אותו ברגשות אשם ותחושת כישלון. הוא, כך חשב, הרס את עתידי במו ידיו, משום שלא היה מורה טוב כפי שחשב שהוא. עד כדי כך אידיאליסט הוא היה. אדם אחר, למשל כמו סוניה אשתו, היה מזמן מאשים אותי בעצלות וטיפשות (האשמות מדויקות למדי) ומסלק אותי לאיזו פנימייה קשוחה בניהול צה"ל. אבל לא אברם. אברם האשים את המורה, לא את התלמיד.

נער הייתי וגם גדלתי בקיבוץ על שפת ים כינרת. מתעורר אל הים ונרדם על החול. משוטט בימים ומחפש אצל הבנות בלילות. וגם מצאתי אצל הבנות בלילות לא מעט עניין. לשמחתי בנות הקיבוץ אהבו את ההילה המרדנית שנוצרה לי עקב סרבנותי (כך סברו, אף שבפועל היה זה פשוט אפסיות היכולת שלי) לבצע את מטלותיי כחבר קיבוץ. ולא שהייתי מאהב טוב כל כך, אבל חברתי כנראה היתה נעימה, שפתיי היו לחות ואצבעותיי רכות ונעימות (אולי לא באופן מיוחד, אבל ליתר הבנים כבר היו ידיים מחוספסות מלאי יבלות עקב העבודה הרבה והכל יחסי ביקום) ודי היה בכך כדי שאבלה באופן אינטימי למדי עם שש-עשרה מתוך עשרים ושלוש בנות השכבה. כעת, רק כדי למנוע תפיסה שגויה שלי כמין דון-ז'ואן רב מעללים ומשגלים, עלי להבהיר שהבילויים האינטימיים שלי עם בנות הקיבוץ כללו רק לעתים רחוקות מאוד גם מין. למעשה, רק פעם אחת ויחידה היה מה שאפשר להחשיב כסקס ולאחריה אולצתי כבר לעזוב את הקיבוץ, וזאת למרות שבפועל לא היתה כל סיבה שאמנע מקיום יחסים עם רינה, כיוון שאולי גדלנו כאח ואחות, אך היינו רק בני דודים מדרגה שלישית או רביעית אפילו (אף פעם לא הבנתי איך סופרים את הדרגות האלה), ואחרי הכל בקיבוץ כולם גדלים בקרבה דומה, בין אם, כמו במקרה של רינה ושלי, גדלים באותה המשפחה, ובין אם גדלים למשפחות שונות.

ככה מצאתי את עצמי חסר בית בגיל שבע עשרה. לא הייתי בתול, שזה כבר נקודת פתיחה לא רעה בכלל, אבל עניין המגורים עדיין הטריד אותי. הייתי נחוש לפתור את הבעיה, אבל חוסר המסוגלות שלי, והידיעה שהמוות קרוב, הובילו אותי לרבוץ על חוף ים כנרת מתחת לסכך טבעי שסיפקו כמה עצי דקל נהדרים. הכנרת סיפקה לי מים לשתייה ורחצה, הדקל סיפק לי פירות טעימים ומאות מבקרים שערכו פיקניקים רועשים ומעלי עשן סיפקו לי המון רעש ושאריות בשרים מפוחמים.

בלילות ניסיתי להירדם תחת עץ הדקל, ולעתים גם הצלחתי לישון היטב וברציפות למשך לילה שלם. לרוב ההירדמות היתה לי קשה. באסים כבדים הרעידו את האדמה והרטיטו את ליבי, ולא אפשרו לי לעצום את עיניי. ואילו עיניי, הפקוחות, בהו אל האופק לעבר אורות צבעוניים מהבהבים שבהקו במרחק. בכל לילה אותו הדבר. האורות והבאסים. כל לילה, למשך כל הלילה ועד הזריחה. עד כמה שיכולתי לדעת, האורות והבאסים המשיכו גם אחרי כן, אבל אור השמש לא אפשר לחזות באורות ורחשי הבוקר לא אפשרו לחוש את הבאסים. אבל בלילה, בלילה הם חזרו, תמיד. ויש משהו מטריד בידיעה שבמקום כלשהו, לא רחוק ממך, מישהו עורך מסיבה שאינך מוזמן אליה. מישהו חוגג את החיים. מישהו רוקד שיכור בלי דעת. מישהו מתאהב. מישהו נצמד למישהי. זיעה מתערבבת בזיעה. מישהו משתין אל המים. מישהו נופל על הקרקע, נטול כוח להמשיך הלאה, כשהיתר עוד קופצים סביבו. ואתה שוכב שם מתחת לדקל, מנסה להירדם ללא הצלחה. נעקץ מיתוש. מתגרד ומתהפך. בודד ותשוש.

ועם זאת החיים היו טובים. חשתי געגועים למשפחה אבל ידעתי שזה חסר תועלת להתגעגע, שהרי כולנו נידונו להתגעגע מתישהו למישהו או משהו, שהרי דבר אינו נשאר לעד ואפילו לא לאורך כל ימי חיינו. אז ברור שנתגעגע. נתגעגע להורים שנקברו, לאחים שבגדו, לחברים שעזבו לארצות רחוקות, לחיות מחמד שנשטפו באסלה, לממתק שכבר לא מייצרים, למוסיקה שכבר לא מנגנים, לנוף שהוחלף במגדלים, לריחות שכבר לא מריחים, לתחושות שכבר לא חשים, לרגשות שאינם מתעוררים, למי שהיינו כשהיינו צעירים. חסר טעם להתגעגע, לגמרי חסר טעם. אז עשיתי הכל כדי להפסיק להתגעגע והדבר הראשון היה למצוא תחליפים ראויים. כאלה שאני יודע שבבוא העת אאלץ להתגעגע גם אליהם או למצוא גם להם תחליפים ראויים.

2. תחליפים

אבל לך תמצא תחליף לאנשים כמו דוד אברם. אנשים מסוג זה הם נדירים במיוחד. חיפשתי במשך שבועות ומצאתי רק יורם, אחמד, דוד, מרים ורובי, שהיה הכי קרוב לאברם שמצאתי אבל ממש לא הדבר האמיתי. עד שיום אחד, כששוטטתי על פני ים כנרת, צעק לי דייג אחד לבוא אליו לסירה. עליתי והתיישבתי מולו. הסירה הסריחה מדגים ומריח גופו של הדייג. הוא היה מבוגר, מבוגר יותר מאברם. פניו כמו פני הירח רק כהות-כהות. עיניו, כמו עיני הדג, שחורות-שחורות. זקנו מלוכלך ומצהיב. בגדיו בלויים משהו ושאריות מעי דגים עליהם. רציתי להגיד לו תודה על הדגים וללכת משם מהר ודי, אבל הוא שאל אותי לשמי אז עניתי ומהנימוס שאלתי לשמו. איברהים, אמר, ואז הבנתי שמצאתי את התחליף המושלם. הסכמתי להיות שוליית דייג בתנאי שלא אצטרך לעבוד קשה. והוא הסכים שלא אצטרך לעשות כל דבר שלא ארצה לעשות ובתנאי שאשב שם כל יום לארח לו חברה. בדידותו של הדייג, כך מסתבר, גדולה. הדגים שותקים, תמיד, וכך גם הדייגים. שותקים ובודדים. ולא לכל דייג זה מתאים. איברהים למשל היה דייג משום שאביו היה דייג. אביו היה דייג משום שסבו היה דייג. ולמעשה, כל דורות הדייגים שהכיר במשפחתו סבלו מהבדידות. לכן סבו היה לוקח את אביו עמו לדייג תמיד וכך הפך אביו לדייג. ואביו לקח אותו לדייג וכך הפך גם הוא לדייג. אבל מה לעשות שמזלו של איברהים היה כזה שבנים אין לו ובנות אינן יוצאות לדוג ואביו מת מזמן ואין לו אחים ואין לו מי שיצא איתו לדוג והוא נידון לשנים של גלות ובדידות בים כנרת. לראות מרחוק את המבלים על החוף, הרוחצים בקרבת החוף, לשמוע בליל של מילים וצעקות וקולות, אך לא מספיק ברור כדי להבין ולא מספיק קרוב כדי לדבר. אחרי סיפור כזה לא יכולתי לסרב, ולמעשה החלטתי שאצטרף אליו כבר ברגע ששמעתי את שמו, כי שמות, למרות מה שנהוג לחשוב, זה לא עניין מקרי.

יצאנו לים בשעות הקטנות של הלילה, מתרחקים מהאורות והבאסים, וחזרנו עם כעשרים-שלושים דגים בסביבות עשר בבוקר. שני דגים הייתי לוקח לעצמי ואת השאר היה איברהים מוכר למסעדת דגים קטנה בפאתי טבריה, וזה הספיק לשנינו. בין דג לדג, הייתי מקשיב לסיפורים של איברהים, סיפורים, שלמרות שלא סיפר אותם לאיש מלבד הדגים, סיפר אותם בכישרון רב. כמעט כל הסיפורים התחילו בכך שיצא בוקר אחד לדוג בכנרת, וכמעט כולם הסתיימו בכך שאללה הציל את חייו. סיפור מייצג הוא הסיפור הבא:

"בוקר אחד אני יוצא לים בסירה. קילומטר בתוך הים אני עוצר ומתחיל לדוג. ואז פתאום מגיעים עננים שחורים יותר מפחם, מכסים את השמים ויורד גשם סופה. אני לא רואה אפילו את המים ליד הסירה. והסירה, היא מתמלאת במים מהגשם. והרוח והגלים מושכים את הסירה. החכה נשברת לי ואני נסחף בים, לא יודע לאן. עם הדלי של הדגים אני כל הזמן מוציא מים מהסירה והסופה כל הזמן מחזירה את המים לסירה. אני רטוב וחייב להוריד את הבגדים שנדבקו לי לגוף והיו כבר כבדים מאוד, אז היה לי קשה לזוז. אז אני מוריד את הבגדים וזורק אותם, לא יודע לאן. הים לקח אותם כמו שלקח את החכה ואת הסירה ואני בתוכה. ואני ערום כמו תינוק מוציא מים עם הדלי של הדגים, אבל יודע כבר שאין לי סיכוי. הסירה כבר שקועה בים, עוד רגע אני טובע וזהו. אני כבר אומר תודה לאללה אם הוא רוצה לקחת אותי, אני מוכן, רק מבקש שישמור על האישה והבנות. ואז מתוך המים יוצא מלאך. אני יודע שזה מלאך כי הוא זוהר כמו השמש ואין לו פנים ואין לו גוף, רק זוהר כמו השמש. והוא מגיע אלי ואומר לי לא לפחד. אז אמרתי לו שאני לא מפחד. יופי, הוא אומר לי, עכשיו תשכב. ואני שוכב בסירה, ערום, בתוך המים שבסירה. אבל לא קר לי, אני מרגיש כאילו אני בבטן של אמא שלי. ואני שומע אותה שרה לי שיר ערש ואני נרדם. אחר כך, אני מתעורר בסירה, בשמים רק שמש בלי עננים והסירה מלאה דגים, אולי אלף דגים, והיא כבר על החוף ואני הולך ערום ומתלבש עם איזה סמרטוט שמצאתי על החוף ומוכר את הדגים ולא מספר לאף אחד מה שקרה לי. לאשתי אמרתי שגנבים שדדו לי את הבגדים וזהו. ככה היה בדיוק. זה חשוב שאתה תדע את הסיפור הזה כי אתה צריך לבטוח באללה, אפילו שאתה יהודי. אללה הוא אחד".

איברהים עמד בהבטחתו ואני לא נאלצתי לעשות דבר מלבד לשבת שם איתו בסירה. הבעיה היתה להתעורר מוקדם כל כך בבוקר, כלומר, בלילה, בזמן שבו סוף סוף הייתי שרוי בשינה עמוקה, לאחר שבזבזתי שעות שינה טובות על ניסיונות להתעלם מהמסיבה המרוחקת. לא יכולתי לשאת את זה. איברהים היה מעיר אותי בעדינות ממש, עם ליטוף על הלחי וניעור קל של הכתף, אבל לא הייתי מסוגלת לשאת זאת. תמיד זה היה באמצע החלום ולאחר שהתעוררתי הייתי ממשיך להיות מנומנם, עייף ותשוש לאורך כל היום. "תגיד, איברהים, אתה יודע מה האורות האלה?", שאלתי אותו פעם אחת. "איזה אורות יא איבני?", הוא ענה ולא שאלתי אותו שוב.

אחרי בערך שבועיים הודעתי לו שזהו, מספיק, אללה הוא אחד, אבל אני להתעורר אני יכול רק בשעה ששהוא חוזר מהים ולעתים אף מאוחר יותר. איברהים הבין, רק ביקש עוד פעם אחת לצאת איתי לים. אז למחרת הוא העיר אותי עם ליטוף על הלחי וניעור קל של הכתף, והתעוררתי מהר יותר מהרגיל כי ידעתי שזו הפעם האחרונה ואפילו עזרתי לאיברהים לדחוף את הסירה למים ולחתור אל הים. החכה כבר היתה במים ואז הגיע המלאך הזה של איברהים. באמת הוא זרח כמו השמש ולא היו לו פנים ולא היה לו גוף והוא אמר לי "מה הקטע שלך, בנאדם? עד מתי תהיה עצלן כל כך?". משכתי בכתפיי כתשובה ואיברהים אמר "עזוב את הילד, הוא עוד צעיר". והמלאך, "אם היו מרביצים לו כמו שאביך היכה אותך אולי היה יוצא בנאדם", אמר והלך. ואיברהים הסתכל עלי ואני עליו והבנו שנינו שאין מה לעשות. איברהים החטיף לי שתיים-שלוש סטירות והחזיר אותי לחוף ובזה נגמר העניין.

אחרי שנים פגשתי בו שוב, באיברהים, מחוץ לבית חולים העמק, על כסא גלגלים (זו היתה תקופה בה ניסיתי לקמץ בהליכה והשגתי לי כסא גלגלים מקצועי כדי להשיג את המטרה). איברהים עישן סיגריה וחיכה שאללה ייקח אותו. הסרטן כבר התפשט בכל גופו ולא נשאר לו עוד מה לעשות חוץ מלשבת שם ולחכות. "נו, נהיית בנאדם?", שאל אותי. "מה נראה לך?", עניתי ואיברהים הנהן ונתן לי שתיים-שלוש סטירות שלא ניכר מהן כי נחלש כתוצאה מהגיל והמחלה. "אתה חזק יותר ממה שהיית כשנפגשנו", אמרתי. "אללה שומר עלי", ענה ואני התגלגלי לי משם והרחק ממנו. היה אדם טוב איברהים, ואחד הבודדים שגרם לי להצטער על האישיות המחורבנת שלי, ועל כך כל הערכתי נתונה לו.

3. רינה

פגשתי אותה לעת שקיעה ותעתועים. הצבעים שלה לא היו הצבעים והקול לא היה הקול. היא אמרה לי שהחיים שלה קשים ומעייפים ואין לה עוד כוח להמשיך. זו הפעם הראשונה שנפגשנו מאז שעזבתי את הקיבוץ ולמרות שלמשך שבועות ארוכים חשבתי שאין לי געגועים אליה, התבדיתי. אהבתי את רינה, אהבתי אותה מאוד, ובעיקר רציתי לשכב איתה שוב. "איך מצאת אותי?", שאלתי וזה גרם לה לפרוץ בצחוק. באמת שלא ידעתי שהתמקמתי דווקא בחוף שניתן לראותו היטב מכל פינה בקיבוץ, אז צחקתי גם, אבל בגלל המבוכה, לא בגלל שזה באמת היה מצחיק. אחר כך התנשקנו שם על החוף, אבל לא יותר מזה.

אנשים מצליחים להצדיק לעצמם את עצמם ואת התנהגותם על ידי ארעיותם. חיים רק פעם אחת, אז למה לא, הם אומרים לעצמם ומרמים את מס הכנסה או מזדיינים עם מישהו שאינו בן זוגם או שואפים שורה של קוק או קופצים ממטוס עם מצנח על הגב. חיים פעם אחת, אז בעצם למה לא להתפרע, לחיות אותם כמו שצריך. ואז באים אחרים ואומרים שחיים פעם אחת, אז צריך באמת לחיות את החיים כמו שצריך ולא לחטוא ולהיות מוסרי. חיים פעם אחת, אז למה לפגוע ולמה להזיק, הרי אחר כך אין עוד אפשרות לתקן. ואז באים אחרים ומספרים כל מיני סיפורים על אלוהים ועולם הבא ועל איך בדיוק צריך לחיות את החיים האלה כדי לעשות את זה נכון וטוב. ואז בא אני ואומר, חיים פעם אחת וכל עוד לא הוכח אחרת אין אחר כך כלום, אז למה בכלל לטרוח לחיות, פשוט תתקיים עד שתפסיק, ביוזמתך או שלא ביוזמתך, ובין לבין תשדל לא להזיק, כי להזיק זו טרחה מיותרת, יותר מאשר לא להזיק.

"אז אתה אומר שאם אין לי כוח עוד להמשיך אני צריכה להתאבד?", היא שואלת. ואני מלטף את פניה ומסביר שאם זה מה שהיא באמת רוצה וזה לא דורש ממנה יותר מדי מאמץ, אז בבקשה, אבל לדעתי זה בזבוז, כי נוכל ליהנות מזה הרבה יותר אם היא תבחר בחיים. וחוץ מזה, עד כמה שזה משנה משהו, אני מאוד התגעגעתי אלייך ויכול להיות שאני אוהב אותך, ועד כמה שזה שווה משהו בעינייך, יהיה לי מאוד עצוב אם תחליטי למות. "אני אחשוב על זה", אמרה והשמש שקעה אי שם ופינתה מקום לאפלה נעימה כזו, עוד לא חשוך, כבר ממש לא מואר. עוד נשיקה והיא נעלמת לעבר הקיבוץ. נשארתי לעמוד שם עוד זמן מה ואז רציתי ללכת ונזכרתי שאין לי לאן אז התיישבתי ובהיתי באוויר ונתתי למחשבות להופיע ולהיעלם בראשי. חשבתי על כך שזה ממש לא חדש שנמאס לרינה לחיות. למרות שמה לא היתה שמחה במיוחד. שמות הם לפעמים עניין מקרי. חשבתי על השאלה למה בעצם היא הגיעה אלי. אכלתי את עצמי במשך דקות ארוכות על כך שלא שאלתי אותה למה בעצם היא החליטה להגיע אלי ולמה רק עכשיו. אחר כך הצטערתי שאמרתי לה שאני אוהב אותה והצטערתי עוד יותר שהיא לא אמרה שום דבר. בסוף עברתי לחשוב על השאלה האם אני באמת אוהב אותה ומה זו בעצם אהבה ובאופן כמעט אוטומטי כל הבטחון הזה שהיה לי למשך חצי שעה באהבה הזאת התערער ונעלם. ידעתי בוודאות רק שאני רוצה עוד סקס איתה ולעוד זמן איתה, אבל אשמח גם לסקס עם אחרות ולזמן עם אחרות, ואפילו לעוד קצת זמן עם איברהים או כל אחד אחר, כי כבר זמן מה שלא שוחחתי ממש עם מישהו מלבד העצים והרוחות והים. המסקנה האופרטיבית היתה מתבקשת מאליה - למרות הסלידה שלי מהעניין, עלי לעשות יותר כדי לפגוש ולהכיר עוד אנשים, רצוי בחורות, רצוי בעלות מראה שיכול להתחבב עלי ורצוי כאלה שיהיה מעניין לשוחח איתן או להתעלס איתן.

חלפו מספר שבועות מאז קיבלתי על עצמי את המשימה להכיר אנשים חדשים, אבל משום מה לא הצלחתי להרחיק לכת עם המשימה הזו. הצלחתי לשוטט קצת על החוף ולצפות במי שהגיעו לבלות על שפת הכנרת - זוגות, בודדים, נערים ונערות, צעירים וצעירות, מבוגרים עם או בלי משפחות, אנשים עם כלבים, כלבים בלי אנשים, חתולים, שני סוסים וחמור. הצלחתי להחליף כמה משפטים עם אחת לינה, שהגדירה עצמה כרוסיה למרות שבעצם נולדה בארץ ולא ממש ידעה לדבר רוסית, אבל היתה חייבת ללכת כי החברים שלה קראו לה. הצלחתי לשאול עשרה אנשים מה השעה ולקבל תשובה משבעה. הצלחתי לשוחח ארוכות עם החמור, שגם אפשר לי לרכוב עליו עד שהגיע אחד בועז שחיפש אותו וטען שהוא שלו. מישהו של ממש שאפשר לדבר איתו או מישהי ממש שאפשר לעשות איתה יותר מהחלפת מסרים קצרים בעל פה, לא מצאתי. חשבתי שאולי הסיבה היא שאני לא זז מהנקודה שלי בחוף והגעתי למסקנה שכנראה זו אכן הבעיה, אבל הנקודה הזו הפכה כבר נעימה כל כך ומוכרת כל כך, שלא היה לי כל רצון לעזוב. אז נשארתי ולמחרת היא חזרה, שוב לאור השקיעה, שוב הצבעים אינם צבעים והקול אינו קול והגעגוע המוטל בספק אינו מוטל עוד והאהבה אינה ניתנת לערעור, כי היא כאן לידי והכל אמיתי.

"לא חיסלת את עצמך", אמרתי. "לא", היא ענתה, "עוד לא", תיקנה את עצמה וטעתה, כך התברר. אמנם היא מתה, אבל שנים אחר כך ובנסיבות טבעיות סך הכל, עד כמה שטבעי למות בתאונת סקי באלפים הצרפתים. לפני שמתה הספיקה להנשא ולהיות אמא לשני ילדים, רעיה לגבר אחד וגרושה לאחר. שמרנו על קשר כמו שאחים רחוקים, שאחד מהם עבר לחיות בקצה השני של העולם, נוטים לשמור על קשר. טלפון אחת לכמה זמן ומפגש פנים אל פנים לעתים נדירות מאוד. 

"בוא נכנס למים", אמרה.

"בלי בגדים", אמרתי בטון קצת שואל, תוך כדי שאני כבר מסיר את המעט שאני לובש. היא לא עונה, רק מורידה את החולצה ולאחר מכן את החצאית הכחולה ונשארת בבגדים תחתונים בלבד. חרק גדול ובלתי מזוהה, מהסוג שמעופף אבל לא בהצלחה רבה, כזה עם הרבה רגליים וכנפיים, נוחת על ראשה והיא צורחת בבהלה. אני צורח גם, "אל תעיפי אותו עלי!", היא צורחת ומעיפה אותו עלי. אני שונא שחרקים נוגעים בי (אחד האתגרים הגדולים שהיו לי בתקופה שישנתי תחת כיפת השמיים היה הימנעות מחרקים), למעשה אני שונא את רוב סוגי המגע. אפילו מגע של נשים אני מעדיף למנוע כאשר הוא אינו במסגרת של פעילות מינית או קרבה אינטימית אחרת. לבסוף החרק נפל ונמעך תחת הסנדל של רינה (אני שונא למעוך חרקים).

"טוב, אז...", אמרה והחוותה בראשה שבכוונתה לחזור לקיבוץ. הנהנתי ואמרתי שנתראה. היא כבר היתה בדרכה ולא בטוח ששמעה שנתראה. אחר כך לא הפסקתי לחשוב על איך שפספסתי אותה. ישבתי על סלע וחשבתי וחשבתי וחשבתי, עד שהגיעה רונה.

4. רונה

רונה הגיעה מהים, מלווה באורות הצבעוניים שהחלו מהבהבים במרחק והבאסים הכבדים שהרטיטו את לבי, ואולי זו היא שהרטיטה שם משהו. שיערה רטוב, קווצות ממנו דבוקות למצחה, מי השתיה של ישראל נוטפות מגופה. בבגד ים כתום והדוק. כזה שמחזיק את הציצים היטב, אבל נראה כאילו עוד רגע יקרע או ייפול ויותיר אותה חשופה לעיניי, כנראה שזו היא שהרטיטה לי משהו. בגד ים כתום והדוק, כזה שאפשר לנחש מהאופן בו הוא מונח על גופה איך בדיוק תראה ערוותה. אפילו אפשר לנחש איך היא מריחה ואיך היא מרגישה על קצות אצבעותיך. בטוח שזו היא, המרטיטה את לבי, גוברת גם על הבאסים הנמוכים ביותר.

שאלתי לשמה ומיד ידעתי.  שמות הם לא סתם עניין מקרי, כפי שנוטים לחשוב.

היא איבדה את דרכה. רגע אחד רקדה במסיבה פרועה, לא מאורגנת, שהתפתחה באופן אקראי לגמרי, בכאוס מוחלט. מסיבה שקשה לה לתאר ואי אפשר לדמיין כמוה. בשלב כלשהו היו שם שלושה די.ג'ייז שניגנו בו זמנית, כל אחד מוסיקה אחרת, והמוסיקות התערבבו זו בזו למין יצירה כאוטית, בלתי ברורה, וגם האנשים התערבבו אלה באלה למין אדם אחד כאוטי. והאדם הזה נשפך מהחוף אל הכנרת, והיא ניתקה מהאדם הזה ונסחפה עם הזרם עד שהגיעה אלי.

הזמנתי אותה לשבת לצדי ולשוחח, אבל היא רצתה רק לחזור למסיבה, לא הבינה איך אבדה לה דרכה חזרה. "נחזור יחד", אמרתי, "אבל קודם בואי נכיר אחד את השנייה". "אני אחזור, אתה תבוא בפעם הראשונה", אמרה והתיישבה והתחילה לספר בלי ששאלתי אפילו מה.

רונה נולדה באילת להורים עשירים מדי, שלא עשו דבר מלבד ילדים ומסיבות. הם לא נדרשו לעבודה ולא נדרשו למאמץ וכך גם רונה, שתי אחיותיה ושלושת האחים. היא היתה בטוחה שכולם רק אחים למחצה וכך גם אביהם, אבל נראה שזה לא הפריע לאף אחד מהמשפחה הזו שממילא לא ממש התנהלה כמשפחה כפי שהחברה מצפה ממשפחה להתנהל. את הילדים גידלו אומנות, אומנת לכל ילד. את האוכל הכין שף פרטי, שהתחלף אחת לשנה כדי שהאוכל יהיה מגוון. הניקיונות בוצעו כאילו מעצמם, על ידי מנקים בלתי נראים, רוחות רפאים של בני אדם שחורים שחמקו מחדר לחדר, לחצר, לבריכה, כדי לנקותם בעת שלא נמצא בהם אף אחד מבני המשפחה. היא זוכרת שפעם אחת שיחקה במחבואים והתחבאה באחד הארונות בחדר אורחים מספר שלוש. חדר רחב ידיים, שהיה העתק מושלם של הסוויטה הנשיאותית בהילטון תל-אביב. כששמעה רחש מחוץ לארון הציצה כדי לתפוס את אחיה בטרם ימצא אותה. אבל מי שראתה שם לא היה אחיה, אלא גבר צעיר שעורו בצבע הפחם, מלווה בעגלת מנקים. הוא ריצד בחדר במהירות, ניקה, סידר, החליף את כל המצעים על המיטה הענקית, הגם שלא היתה בשימוש כבר למעלה מחודשיים שבמהלכם הוריה היו באחת מעשר החופשות השנתיות שלהם. תוך פחות מדקה, לדעתה הוא כבר היה מחוץ לחדר והיא התחילה לבכות.

רונה היתה בת שמונה עשרה וחצי כשנפגשנו על שפת ים כנרת. היא היתה פטורה משירות צבאי מכל מיני טעמים של המצפון, הנפש והעושר המופלג של משפחתה. חצי שנה לפני שנפגשנו, ביום הולדתה, הוריה זימנו אותה לחדר הישיבות בביתם, חדר שהיה העתק מושלם של חדר הישיבות של ראש הממשלה, כולל התמונות על הקיר. זו היתה עוד בדיחה של אביה, שאף אחד לא הבין. כשנכנסה לחדר הישיבות מצאה את הוריה יושבים בראש השולחן ולצדם ישבה סוללת עורכי דין. אביה ביקש ממנה לשבת והיא צייתה, כמו תמיד, כמו כולם. כולם צייתו לאביה. כולם. אחרי שהתיישבה הגיעו הסברים מתישים של עורכי הדין, שהיא לא הצליחה להבין מהם שום דבר, למעט זה שהיא צריכה לחתום על הסכם עם ההורים שלה. כשאמרה שהיא לא ממש מבינה, הסבירה אמה שההסכם פשוט אומר שהם סיימו את תפקידם כהורים ומעכשיו היא צריכה לצאת מביתם לדרך עצמאית. הם משלמים לה תשלום חד פעמי של מיליון וחצי שקל ומתישהו אולי תקבל משהו מהירושה, אבל הם לא מתחייבים שלא לבזבז הכל עד שימותו, וחוץ מזה היא ברשות עצמה. רונה אל איבדה את העשתונות ולא התבלבלה, רק ביקשה שיכניסו סעיף לפיו ההורים שלה מתחייבים לא ליצור איתה קשר. עורך הדין השמן פתח את הפה והסביר "ראי סעיף 3.4 הכולל התחייבות הדדית להמנע מתקשורת וכולל סייג בסעיף קטן 3.4.1 לפיו הנכם רשאים, אך לא חייבים, ליצור קשר ואף להתראות במקרים של מוות של אחד מבני המשפחה ממעגל ראשון בלבד, וזאת אך ורק בסמוך להיוודע המוות, במהלך הלוויה ולמשך שעה אחת במהלך השבעה. בסעיף קטן 3.4.2 מוסדר נושא אשפוזים ומחלות קשות של בני משפחה ממעגל ראשון ובסעיף קטן 3.4.3 קיים סייג לעניין..." רונה קטעה אותו ואמרה שזה לא משנה כי היא גם ככה לא מתכוונת לראות אף אחד מהם יותר לעולם, חתמה והלכה ולא חזרה עוד.

אחר כך סיפרה לי על טיולים שעשתה במשך החודשים האחרונים, ועל עבודות מזדמנות שעבדה בהן, ואיך הצליחה רק לחסוך כסף כי היא ממש לא רוצה להשתמש בכסף שההורים נתנו לה כפיצוי על ההתנתקות. "אם כבר", אמרה והסתכלה בתוך עיניי, פניה קרובות לפניי ואני מרגיש את כוח הנסתר הזה שמושך את שפתיי להצמד לשפתיה, "אז ההתנתקות היא הפיצוי על הכסף שנתנו לי". היא אולי רצתה להמשיך את המשפט אבל השפתיים שלנו כבר נצמדו והכל נשכח. ככה זה ברגעים של נשיקה כזו, הכל נעלם והכל נשכח ואין שום דבר ביקום מלבד זוג שפתיים שהם אתה והיא, את והוא. השפתיים שלה היו קרירות ונהדרות והנשיקה הארה רוחנית. כעבור כמה רגעים הפרדנו שפתיים והסתכלתי לה בעיניים, וליטפתי את גבה, שהיה עוד לח וקריר, ומוללתי שיערה שעוד נטף מים מתוקים, ואמרתי "בואי נחזיר אותך למסיבה וניקח אותי לשם בפעם הראשונה".

5. רעש

כשאתה יודע שהמוות שלך בטוח והידיעה הזו מלווה אותך בכל צעד בחייך, רבים טועים לחשוב שתהפוך לחסר פחד. לא תחשוש לעשות כל דבר שיש בו משום סיכון לחייך. לא תירתע לנסות ולהעז לעשות גם את הדברים הפרועים ביותר. אבל זה לא מדויק. כשאין לך פחד מהמוות אתה הופך אדיש לחיים ולכן מעז פחות, עושה פחות, מנסה פחות. עושה רק מה שנראה לך כדאי או הכרחי, אבל לא יותר מזה. כי מה זה כבר משנה באמת?

ההבדל בין אנשים שיודעים שימותו ואינם חוששים מקץ חייהם, הוא מה שהם רואים ככדאי או הכרחי לעשות. ומהניסיון שלי בנושא, ההכרחי והכדאי מונע בעיקר מאינסטינקטים. לחיות בלי לחשוב, לפעול בלי להסס, לעשות בלי לשקול ולשחות לעבר האורות הנוצצים במי הכנרת שסוחפים אותי ואת רונה מבלי שנוכל לשלוט או לכוון את עצמנו באמת. וכל הזמן הזה הסתכלתי עליה שוחה. איזה סגנון שחייה מרהיב. משהו בתנועותיה דמה בעיניי לתנועות האלגנטיות של מדוזה. חלקלקה ושקופה. קרירה וצורבת. רטובה ומעוררת.

לא יודע כמה זמן שחינו כך, וכבר הייתי עייף, ואורות המסיבה התרחקו והתקרבו ונעלמו והופיעו, ורונה המשיכה לשחות ללא לאות, ואני נסחפתי אחריה בזרמים החזקים של הים, בולע יותר מדי מים, נחנק ומשתנק. הייתי בטוח שאטבע וצעקתי לה שתעצור רגע, שנשחה אל החוף. והיא עצרה וצעקה לי שאנחנו קרובים, אבל כבר שקעתי למעמקים.

התעוררתי מרעש מחריד של מוסיקה. תופים אלקטרונים, באסים כבדים מנשוא, צלילים וצפצופים של כלים לא מזוהים. דיסהרמוניה גמורה. פקחתי את עיניי וראיתי את פניה של רונה זוהרים אלי, מהטיפות שעל פניה השתקפו האורות הצבעוניים של המסיבה, וסביבנו המון רב של בני אדם. מאחוריה הספקתי להבחין במלאך של איבריהם מחייך אלי בלי פנים, מסתובב והולך בתנועות ריקוד חסרות רסן ונעלם בין מאות החוגגים. "קום", היא ציוותה, "אני רוצה שתכיר מישהו". הושיטה אלי את ידה לעזרה ונעזרתי וקמתי והלכתי אחריה, ידי אוחזת בידה פן אסחף שוב עם הזרם, פן אטמע בהמונים שהם אדם אחד חוגג ורוקד בהתלהבות נטולת מודעות.

הדרך היתה קשה לנו, הזרמים סחפו אותנו מצד אל צד שוב, ולא יכולנו לשלוט בדרכנו, אבל רונה הבטיחה שזו הדרך להגיע אליו, אז זרמתי אחריה, מהדק את אחיזתי בידה. בקצה האחד של מתחם המסיבה האינסופי עמדת די.ג'יי. אפופה עשן, לייזר וניאונים, ובה רוטט אדם אחד עם אוזניות ענקיות וראסטות קצרות בצבע הגיהנום. על פניו הבעה נטולת הבעה. והוא מיוזע ונטול חולצה ועד כמה שיכולתי לראות גם נטול מכנסיים. ושריריו מתפקעים וידיו מתנופפות באוויר ורגע לאחר מכן נשלחות למכשירים לווסת את המוסיקה וההמון הרוקד. נדמה היה לי שהוא מסתכל עלי ובעיניו ניצוץ שטני שיכול לשרוף אותי שם במקום, ובדיוק נדחקנו בסופה האנושית לקצה השני, שם עמדה נוספת של די.ג'יי. עטופה בקצף סמיך, נוצצת אור נוגה, ובה ניצבת די.ג'יי ארוכת שיער גלי בצבע השמש בשעת זריחה אביבית. פניה יפהפיות יותר מכל פנים שראיתי וגופה העירום חלק ונקי ונראה יבש להפליא, והיא מתנועעת באיטיות חושנית שאין בינה לבין המוסיקה המתנגנת ומתערבבת באוויר המחושמל כל קשר הגיוני. לרגע העלתה בי דמותה געגוע עמוק לדבר מה שנשכח ממני לגמרי ורציתי כל כך להגיע אליה כדי שתעזור לי להיזכר, אך מיד הועפנו לפינה מרוחקת במתחם המסיבה הבלתי ברורה הזו.

התיישבתי שם ורציתי לבכות, ורונה התיישבה יחד איתי ומהנקודה בה ישבנו יכולנו לראות את הגוש הצפוף של בני אנוש רוטט וזז ומתפתל כמו איבר פנימי פועם או לבה מבעבעת. היינו קרובים אליהם מאוד, כמעט היינו חלק מהאדם שהיו, ובכל זאת מחוץ להם. גידול סרטני קטן, אולי ממאיר, שהגוף הזה דחה מתוכו.

"זה דני, תכירו", אמרה לי והפנתה את ראשי לעברו של גבר שישב שם כמעט צמוד אלי.

"נעים להכיר", אמרתי ולחצתי את ידו. לחיצה רצינית היתה לו. כזו שיש בה כדי להבהיר לך מייד מי כאן השולט, ואין דבר שתעשה שיוכל לערער על כך. וגם לא תעז לעשות דבר כזה, שכן עקב לחיצה כזו אין לך גם כל רצון לנסות לערער על עליונותו. יש אנשים כאלה, שמיד ברור לך שהם טובים ממך, חזקים ממך, חכמים ממך ולמעשה עליונים עליך בכל צורה שהיא. ועם זאת, ההבדל בין אנשים כאלה, הוא שלגבי חלקם עליונותם מכעיסה ומקוממת אותך, ולגבי חלקם, מיעוטם למעשה, אתה מרגיש שלם לגמרי עם העליונות הזו. אתה מרגיש שזה המצב הטבעי והנכון של הדברים. כך היה עם דני.

דני נראה בן שלושים אבל היה בן חמישים. דני התנהג כמו בן עשרים, אבל לא מבני העשרים המתונים, אלא אלה הקיצונים ביותר, שניתן לומר עליהם שהם בולעים את החיים מהר מדי. אלה שמנצלים את העובדה שהעולם שייך להם, לצעירים. אלה שחושבים ויודעים שהכל מגיע להם. דני היה בנקאי ועורך דין ורואה חשבון ובעל תואר ברפואה אבל מעולם לא ניסה לקבל רישיון לעסוק ברופאה. הוא היה אדריכל חובב, קולנוען חובב, סופר ומשורר בעל הכרה בשוליים התרבותיים של תל אביב-יפו. הוא ביים שלושה מחזות פרינג' ועמד במרכז הופעת יחיד שמילאה אולמות של עשרים עד שלושים איש במשך שישה חודשים בשנות התשעים. הוא כתב טורים לעיתונים בארץ ובעולם. הוא ניהל בלוג לא פופולרי והפיק שני סרטים שעם אחד מהם גם התחרה בפסטיבל ברלין. הוא זיין לפחות שלוש זוכות אוסקר (לדבריו יש סיכוי טוב שעוד ארבע שחקניות שידעו את אהבתו הגופנית יזכו בשנים הקרובות בפרס הנכסף) וכן זוכה אחת בפרס נובל. דני היה נשוי שש פעמים והתגרש שמונה פעמים. היו לו שבעה בנים ושלוש בנות, שעם כולם שמר על קשר טוב ודאג לבלות עם כל אחד מהם לפחות יום בשבוע. לשם כך היו לדני חמישה עשר ימים בשבוע ושישים וארבע שעות ביממה מתוכן היה ער שמונים ושש שעות וישן שמונה שעות כל ערב. למעט כפר אחד בפפואה ניו גניאה ואיזה אי מסוים באיזור הוואי שנגלה רק פעם בשש שנים, אין מקום שלא היה בו (אפילו הצטרף לשתי טיסות לתחנת החלל הבינלאומית ובילה שם שלושה שבועות באופן מצטבר ולא חזר לפני שסימן וי גם על זיון בחלל - "צריך להודות כל יום על הגרביטציה", אמר בהתייחס לכך). דני היה האיש שהמסיבה הזאת הייתה. דני התחיל אותה לפני כמה שנים ומאז היא נמשכת בלי הפסקות, חמישה עשר ימים בשבוע שמונים וארבע שעות ביממה. כולם היו דני ודני היה כולם. דני הכיר את כולם, אבל מעטים הכירו אותו. לדני היה שם משפחה ששכח מזמן. דני נולד בקיבוץ בו גדלתי והכיר היטב את הוריי, "אמך הייתה יפהפייה אמתית", אמר והמשיך לדבר.

"רגע, רגע", אמרתי, אבל דני המשיך ללהג ולא שם לב לניסיונותיי לקבל הבהרות לגבי הנקודה הנוגעת לחיים הפרטיים שלי.

דני היה שיכור ומסטול גמור. דני בלע אם.די.אם.איי. בכמויות שיכלו להדליק את כל איביזה. דני שאף קוקאין יותר מששאף אוויר. דני היה לא אמין בעליל, אבל האמנת לו בכל זאת. והוא הכיר את אמא שלי שהתאבדה יחד עם חברי הכת שלה לפני שנים. דני הוביל חמש כתות שונות על פני תקופה של שלושה עשורים, מתוכן שתי כתות סיימו את דרכן בהתאבדות המונית והשלוש הנוספות התפזרו לכל עבר. דני קלט אנשים היטב, ומיד ראה על פני שאני כועס ונשבע שלא היה הגורו של הכת בה אמי היתה חברה. "הכרתי אותה בקיבוץ", אמר.

"אבא?", שאלתי.

דני צחק, "אני אבא של הרבה ילדים, אבל אתה לא אחד מהם", אמר והסתלק משם.

בפעם הראשונה חשבתי על אבא שלי. איפה הוא לעזאזל. ניסיתי להמשיך את קו המחשבה הזה אבל רונה כבר משכה אותי הלאה, אל תוך האיש החוגג, והפכנו לסרטן בתוכו. צמודים זה לזו. מתפתלים אחד לתוך השני. מיוזעים. מרוקדים. ממלאים את חלקנו במכונה הענקית של המסיבה הזו, שבה כולם נראים ובלתי נראים. מורגשים ובלתי מורגשים. מגיעים לשיא ומתרחקים. מרוגשים כפי שלא היינו בחיים. היא נאנחת באוזניי ואני באוזניה ואנחנו כבר לא לבושים, נזרקים אל תוך המים הצוננים. אדים עולים מגופנו, אנחנו בוערים בגיהנום. אנחנו לוהטים באורגזמה שמימית כשמעלינו מחייכים אלי די.ג'יי שטני ודי.ג'יי יפהפייה ודני מנצח על הכל.

6. דממה

אנחנו מתעוררים חבוקים זה בזו על החוף שלי. המסיבה זכרון עמום ושקט על פני תבל. תנועת הגלים מפיקה רק דממה. היא מחייכת אלי חיוך שהוא אידאה של חיוך. אני מאוהב באופן שרק נער שמתאהב בפעם הראשונה יכול להיות מאוהב.

אהבה, הבנתי, היא שקט מוחלט. האהבה מדוממת הכל. אין פעימות לב. אין תנועה. אין רחשים. אין מחשבות. רק הריק המוחלט של האהבה שממלא כל פינה ביקומך.

דממה של עיניי מביטות בעיניה מביטות בעיניי.

דממה.

דממה עד שזה נגמר פתאום, בבת אחת, עם הקול הראשון שמצליח לחדור את מעטה האהבה שמגונן עליכם מפני העולם. ולא לקח זמן רב עד שרעש מחריד מוטט את האהבה שלנו. זו היתה רינה שהגיעה לחוף שלי בריצה כי אברם חטף איזה התקף או משהו וביקש שאבוא להיפרד ממנו בבית החולים.

הנסיעה הייתה זוועתית. רכב ישן ולא ממוזג של הקיבוץ שרינה שאלה כדי לנסוע לבית החולים. את רונה נאלצתי להשאיר על החוף, היא לא הסכימה להצטרף לנסיעה וחשבה שמיותר שאלך גם אני, הרי ממילא הוא ימות ולא יזכור עוד אם נפרדתי או לא. "זה לא בשבילו שאני נפרד", הסברתי ונפרדנו, לתמיד. היה לי חם והזעתי ושנאתי כל רגע בנסיעה הזו. וגם את רינה שנאתי. רינה, שגדלה איתי יחד בבית הילדים. שהיתה כמעט בת גילי. רינה שבגיל שמונה היתה הילדה הראשונה שנישקתי. שבגיל עשר שברה את היד כי ניסתה לטפס על העץ כדי להחזיר לי את הכובע שהילדים האחרים זרקו. רינה שהיתה לא ממש יפה, אבל מספיק דומה לי כדי שאחשוב אותה ליפה. ועכשיו היא היתה עצבנית וכעוסה ושנאה אותי כנראה אז אני שנאתי אותה. אבל כשנכנסו לחניון של בית החולים פגה השנאה והחל מתח לא ברור מפני הפגישה המחודשת עם אברם. לא ראיתי אותו זמן רב וכנראה שהתגעגעתי גם אליו. וגם רציתי לשאול אותו על אבא שלי ועל דני ועל אמא וקיוויתי שהוא לא במצב שלא יאפשר לו לספר.

הוא היה במצב נורא אבל יכל ללחוש כמה מילים לפני שנפח את נשמתו. אברם היה היחיד שהכרתי שנפח את נשמתו הלכה למעשה. הפליץ בתרועה רמה ומת עוד בטרם התנדפה צחנת המוות. הוא היה גבר אמתי.

"מה הוא אמר לך?", שאלה רינה, שמיררה בבכי אבל עדיין היתה מעט מחויכת משירת העכוז של אביה.

"שאשמור על אחותי", אמרתי ולקחתי אותה משם חזרה לרכב, וכל הדרך לקיבוץ היתה דממה מוחלטת. לא רעש המנוע. לא שריקת הרוח המסתערת דרך החלונות. לא צפירות. לא איתותים. לא פעימות לב ולא נפיחות.

דממה.

שלושה

הם היו שלושה ואחרי שמונה שנות חברות, מהסוג שרק לשלושה גברים ישראלים יכולה להיות, אמר אחד מהם לחבריו שנמאס לו והוא הולך מכאן לתמיד. אם הם רוצים הם יכולים להצטרף, אבל כאן הוא לא נשאר, לא משנה מה. מי שאמר את זה היה שאול, שנולד בתל-אביב וגדל בקריית אתא והתחנך קצת בחינוך דתי-ממלכתי כי ההורים שלו חשבו שהוא איכותי יותר אבל אחרי כמה תקריות אלימות הוא חזר למערכת החינוך הרגילה. אחרי כמה תקריות לא אלימות הוא נפלט גם ממנה ויצא לתרבות רעה, כך במילותיה של אמו, כפי שנהגה להסביר בכל פעם שהגיעו לפסיכולוג חדש או עובדת סוציאלית שלא הכירה את המקרה. כששאול נכנס לראשונה לכלא הצבאי נוסף להסברי אמו גם המשפט "הוא שבר את הלב של אבא שלו, זה מה שהרג אותו בסוף". אבא של שאול מת מדום לב בגיל שבעים ואחת אחרי שישים שנות עראק וסיגריות. אבל בשביל אמו, שאול היה הגורם-בלעדיו-אין למותו של אביו.

הם היו שלושה ושאול היה הראשון מביניהם שידע שהוא חלק מהם. את רביב הוא הכיר בכלא הצבאי. רביב היה הסוהר שלו. צה"ל קרא לזה מדריך כלואים, אבל רביב לא הבין מה בדיוק הפן ההדרכתי בתפקיד שלו ומה יוצר את ההבחנה בין סוהר בכלא האזרחי לבין סוהר בכלא הצבאי, שמצריך המצאה של הגדרת תפקיד שונה. אולי זו המשכורת. או אולי העובדה שהתפקיד נכפה על החייל לעומת עמיתו האזרחי. מכל מקום המקרה של שאול נגע ללבו והם התחברו זה לזה בדרך שבה יכולים להתחבר מדריך ומודרך, כי על אף שנבחר לתפקיד סוהר, הוא היה מדריך במהותו. רביב נולד בחיפה על המים. רביב הדריך בצופי ים. רביב שתה יותר מי ים מאשר שתה כל משקה אחר. רביב חי את הים התיכון בכל דרך אפשרית. הוא צלל בו, ושחה בו, וגלש עליו, ושט על פניו, ותפס את גליו והתאהב בקומזיצים שנערכו על החול החם והקר ובילה לילות למרגלות הגלים והמלח היה לו לתורה והחול לקמח. וכשישב בעמדת השמירה הגבוהה במגדל הצפון-מערבי בכלא 6 התבונן בערגה על הכחול הזה שהיה חלק ממנו וכל כך ריחם על עצמו שלא נבחר לשרת בחיל הים.

הם היו שלושה, שאול, רביב ותמיר. שאול נכנס לכלא 6 ויצא ממנו עוד ארבע פעמים אחרי שנפטר מאביו ועד ששוחרר סופית מהשירות, ורביב שמח בכל פעם ששאול נכנס ושמח עוד יותר בכל פעם ששאול השתחרר, כי אז יכלו גם לצאת לבלות יחד עם השלישי, תמיר, שנולד בדימונה וטען בתוקף שהחיים בדימונה זוהרים יותר ממה שחושבים, אבל בהזדמנות הראשונה עזב העיר שוקקת החיים, שכה אהב, כך לדבריו, ולא חזר לעולם. הוא דילג בין דירות וערים, ישובים ומושבים. שבועיים גר בתל-אביב וחודשיים בחולון, לאחר מכן עשה חודש בהרצליה וחמישה שבועות בראש העין. זה לא לקח הרבה זמן עד שהוא נעלם לגמרי, כנראה בדרך בין צפת למטולה, ולא נמצאו עקבות שיגלו דבר מה על משכנו החדש. חקרו את שאול ורביב במשך שעות. היו בטוחים שהיתה איזו קנוניה, השוטרים והעיתונות כבר בנו סיפור שלם ותפרו תיק מושלם לשני החברים. משהו עם קנאה וחובות כספיים ושימוש אינטנסיבי בסמים או סחר בנשק, המקורות היו חלוקים בדעותיהם לגבי העניין הזה. אבל הגופה לא נמצאה וגם לא כלי הנשק ולא כל רמז אחר, והזמן חלף ונחשף איזה רצח מזעזע של ילדים על ידי הוריהם שהיו חברים באיזו כת מסתורית בפאתי ירושלים וסיפור האימה הזה היה להיט גדול יותר משובר הקופות בכיכוב השלישייה, אז התיק נסגר ושאול ורביב שוחררו ממעצר.

רביב התמסר שוב לים ושאול התמסר ליגון ודכאון ורחמים עצמיים והלך בדרך כל בשר, דרכו של אביו. והם היו נפגשים בחוף ומדברים מעט, כדי שתמיר לא יתעצבן שהוא לא יכול להשתתף בשיחה. תמיד התעצבן אם לא שותף באופן אקטיבי בשיחה או בפעילות שרביב ושאול יזמו. תמיר לא יזם, ואם יזם לרוב התייחסו ליוזמתו בביטול, אחרי הכל הרעיונות שלו לא היו כל כך טובים ובילויים של דימונה, על אף שסבר שהם זוהרים, זהרו לכל היותר עקב היותם רדיואקטיביים כפי שנהג שאול להתבדח על חשבונו בכל פעם שהעלה הצעה להחלטת הוועדה. לעתים בקריאה הראשונה או השנייה אפילו יכלה הצעתו לעבור בשינויים מסוימים, אך תמיד לקראת הקריאה השלישית היתה הצעתו של תמיר נופלת עקב הצעה טובה יותר של רביב או שאול. הצעותיהם תמיד כללו פוטנציאל אמיתי לכיבושים רומנטיים מסעירים או טבילה במי הים, ומאחר ועל פי ההסכם הקואליציוני ביניהם היה על רביב להסכים תמיד להצעה הכוללת סיכוי למין ועל שאול היה להסכים תמיד להצעה הכוללת פעילות ימית, היו הצעות אלה תמיד עוברות ברוב קולות וגוברות על הצעותיו של תמיר, שכללו לרוב שיטוטים חסרי תכלית ברחובות עיר או בכפר, במשעולים או וואדיות.

רביב תהה לא פעם מה מחזיק את תמיר קרוב כל כך אליהם ואיך אהב אותם כל כך והם אותו, למרות הביטול המוחלט של אישיותו ורצונותיו על ידיהם, שעליו רביב הצטער לא פעם, עוד לפני פרשת היעלמותו. שאול לא תהה, שאול אמר שזה מקרה פשוט של תסמונת מינכהאוזן ורביב אמר שזו תסמונת שטוקהולם. העיקר שזו תסמונת, הסכימו השניים ואז שאול אמר את המשפט ההוא על העזיבה של הכל ורביב הסכים שצריך לעזוב אבל רק אם נשארים על שפת הים התיכון, ורביב התעקש שזה חייב להיות במקום שהבחורות בו יפות תואר או לפחות לא ידועות בכיעורן, ותמיר רצה בטח להעלות הצעה לפיה פשוט יתחילו לצעוד לכיוון כללי מערב ויראו לאן הם מתגלגלים, אז הם החליטו לשתוק כדי לא לעצבן אותו והם הסתכלו על הים התיכון, בשקט, והשמש שקעה בגוונים מרהיבים של אדום וסגול ומאחורי ראשם הלכו וכהו השמיים.

מל"מ

צחוקו המתגלגל של הילד ריכך את נוקשות הבעתו והעלה חיוך בליבו. הוא דחף את הנדנדה שוב וצחוקו של הילד התגבר. עכשיו כבר ממש כעס על עצמו שהוא כל כך טרוד בענייניו המשרדיים, היום יומיים, שהוא אינו מסוגל למצות את הזמן המשותף עם בנו הפעוט. אם רק יכול היה להתנתק באחת מהלחץ, העסקאות שלא נסגרות, התשלומים שאינם משולמים, ריביות הפיגורים, המיילים, הטלפונים, העצבים הבלתי פוסקים. אם רק יכול היה להניח את הכל בצד ולשקוע כולו בעיניים המחייכות והפנים המאירות והנדנדה, המגלשה והבימבה האדומה. הוא דחף את הנדנדה בהיסח דעת והילד המשיך לצחוק, אבל פחות. ילדים שמים לב כשההורים שלהם לא באמת מקדישים להם את תשומת הלב הנדרשת. עבר עכשיו להרהור חדש. גם הוא שם לב שההורים שלו לא מקדישים לו את תשומת הלב שדרש. ולא שהוא דרש יותר מדי, רק קצת, אבל גם את הקצת הזה לא זכה לקבל. אמו היתה עסוקה מדי באחיו האוטיסט ואביו היה עסוק מדי בכל דבר שאינו המשפחה שלו. דחיפה נוספת לנדנדה, עכשיו הילד כבר רק חייך ונעץ מבט באביו, חיכה לקבל מבט או חיוך חזרה, אבל האב לא יכול לזייף. גם זיוף ילדים מזהים מיד, אז עדיף כבר לתת להם את האמת.

הגינה השכונתית הקטנה היתה ריקה מאנשים, רק האב ובנו על הנדנדה. הרוח מפזרת את השיער העדין, הפלומתי, של הילד. העלים על העצים מרשרשים וצליל חריקה של שרשראות הנדנדה. מחשבות האב נודדות עכשיו לפגישות של מחר. בשמונה וחצי פגישה עם מנהל הסניף בקשר להחזר ההלוואה לעסק. באחת עשרה פגישה עם משקיע נוסף שכבר ברח לו פעם אחת רגע לפני החתימה על הסכם ההשקעה. באחת ורבע ארוחת צהריים עם סמנכ"ל הכספים. בעשרים לארבע שיחת ועידה. הילד רואה משהו מאחורי אביו והאב מסתובב לראות גבר גדול בגופיה ומכנסיים צבאיות שנכנס למתחם המגודר של גן השעשועים הקטן שלהם. הגבר מסתכל בעיני האב וממשיך בהליכה לאחת הפינות בגינה. מבטו של הגבר היה מאיים, למרות (ואולי בגלל) שעל שפתיו היה מעין חיוך. האב המשיך לנדנד את בנו, כדי שלא ירגיש באיום, כדי שלא יזהה שאביו מפחד. אבל ילדים מזהים פחד, בעיקר אצל הוריהם. האב מסתכל בחשש על מעשי הגבר. אין כל סיבה שגבר לבדו ייכנס לגן שעשועים ללא ילד לצדו. אולי, חשב האב, זה אותו דייר מאחד הבניינים הסמוכים לגינה, שהשחית לפני מספר שבועות חלק מהמתקנים משום שהילדים המשחקים מפריעים לו. הוא שמע על כך מאחת האמהות שפגש בגינה מדי פעם. "לך תבין אנשים, גם גר ליד גינה במרכז תל אביב, משאת נפשם של רבים, וגם חצוף מספיק כדי להתלונן על הרעש", אמרה. הוא חשד שהיא מתחילה איתו. אבל אולי היא סתם נחמדה. פעם עוד חשב שיש כאלה אנשים שהם סתם נחמדים. היום ידע שאין ולכן התקשה להאמין בכך כמו שהתקשה להאמין באלוהים. תושבי השכונה ביקשו להציב מצלמות, אך בינתיים לא נעשה דבר. גם לא ייעשה דבר. ככה זה תמיד. לפחות את המתקנים תיקנו מאז.

הגבר מסתכל מסביב והאב עושה עצמו עסוק בבנו, שמצדו יודע שאביו אינו מתעניין בו כרגע ולכן מתחיל להשמיע קולות של חוסר שביעות רצון. כשהגבר סבור שאף אחד לא מסתכל עליו הוא טומן משהו קטן עמוק בין ענפי אחד העצים שבקצה הגינה. לאחר מכן מדליק סיגריה, לוקח כמה שאיפות, נושף כמה נשיפות, מסתכל לצדדים ועושה את דרכו אל מחוץ לגינה ואל המושב האחורי של רכב שהמתין לו כנראה כל הזמן הזה ליד הגינה. בדרכו אל הרכב מבטיהם של הגבר והאב מצטלבים והאיום שבמבט הגבר מרגיש לאב מוחשי יותר, ליבו מתחיל להאיץ את קצב פעימותיו, הרכב נעלם עם הגבר בתוכו. זה לא שכן ממורמר, זה סוחר סמים, חושב האב.

הילד חסר סבלנות מתפתל ומנסה לצאת מהנדנדה. האב אוסף אותו לידיו ומחבק אותו חזק. הם מסתכלים זה בעיניו של זה. שניהם לא מחייכים. ילדים מרגישים כשההורים שלהם לחוצים. האב מסתכל לצדדים לראות אם מישהו מגיע לקחת את מה שהגבר השאיר על העץ ומתלבט אם ללכת לבדוק את העניין או להתקשר ישר למשטרה. ואם זה שום דבר, חושב הגבר, סתם יסתבך עכשיו עם מתן עדויות במשטרה וכל הערב ילך לו. או יותר חמור, כל מחר ילך לו. לא, הוא לא יתקשר למשטרה אם זה שום דבר. מצד שני, אם ילך ויבדוק מה הטמין הגבר בעץ הוא עלול להסתבך עם גורמים יותר מסוכנים מהמשטרה. הוא מסתכל סביבו. אין אף אחד באזור. האב מניח את בנו על הקרקע ולוקח אותו יד ביד לכיוון העץ. זה תפקידם של הורים לדאוג לביטחון ילדיהם, לוודא שעבריינים לא משאירים סמים בעצים עליהם הילדים מטפסים בגינה, אפילו אם ההורים מפחדים הם חייבים לעשות את זה, חושב הגבר והוא כבר שולח יד אל בין הענפים.

קופסת גפרורים קטנה, סטנדרטית. הוא מנער אותה. אין בפנים גפרורים. זהו, זה, חושב, סמים, בטוח. הדופק מרקיע שחקים והוא שם לב שהוא מזיע יותר מהרגיל. הילד מושך במכנסי האב, מבקש לראות גם, רוצה לקבל את קופסת הגפרורים לידיו. האב מסתכל לכל הכיוונים תוך שהוא פותח את הקופסה. פתק סגול מקופל נופל ממנה על הקרקע והילד מרים. האב לוקח את הפתק מהילד ונותן לו את הקופסה הריקה כדי להרגיע אותו. בזמן שהילד משחק בקופסה האב פורש את הפתק וקורא מספר שורות מודפסות:

ערב טוב,

קיים חשד שבאחת הדירות שבבניין ברחוב החשמונאים 7 מתקיימת פעילות עוינת.

נא לבצע פעילות לאיסוף מל"מ בבניין זה.

הכתובת המדויקת לתצפית: רחוב ברדיצ'בסקי 4.

עליך להצטייד מראש בכל הציוד הנחוץ לשם איסוף המל"מ.

את התצפית יש לבצע בין השעות 23:00-02:00.

שים לב לתנועות אנשים אל הבניין ומחוץ לבניין, אנשים בעלי חזות מזרחית, רכבים שחונים מחוץ לבניין.

בהצלחה.

האב קרא את הפתק מספר פעמים ולא ידע מה לחשוב. הלב שלו לא נרגע. הוא זכר משירותו הצבאי את הפעולות לאיסוף מודיעין למבצע, זה לא היה טוב יותר מסמים. הוא הסתכל סביבו לראות אם מישהו מתצפת עליו וראה את בנו באמצע טיפוס על הגדר המקיפה את הגינה. עכשיו הלב כבר מחסיר כמה פעימות, הנה הילד כמעט ונופל כשהאב מצליח לרוץ עד אליו וברגע האחרון לתפוס אותו. הורים מצליחים לעשות פעולות מדהימות כדי להציל את ילדיהם מסכנות העולם הזה. איפה קופסת הגפרורים, שאל האב את בנו לאחר שזה נרגע מהתרגשות הנפילה. הילד בן השנתיים לא ידע לענות על כך באופן מספק ורק אמר "אבא". אביו חיבק אותו ואז שם לב שגם הפתק אבד לו. הם חייבים לצאת מהגינה ולהיעלם משם מהר, חשב והתחיל לנוע לעבר השער. בדרך לשם נכנס לגינה גבר חרדי, מהסוג עם הבגדים השחורים והכובע השחור ומשקפיים לא מודרניים. החרדי נכנס לגינה בגפו, בלי שום ילד או אישה עם עשרה ילדים שילוו אותו. בכלל, לא מסתובבים כאן הרבה חרדים בשכונה, חלפה מחשבה זריזה במוחו של האב. חילופי מבטים בין האב לחרדי בעת שהם חולפים זה על פני זה, החרדי מהנהן לאב הנהון חשוד והאב מהנהן לו בחזרה, ממהר להסתלק משם. כשהאב ובנו על ידיו נמצאים רחוק מספיק מהגינה הוא מסתובב להסתכל לעבר הגינה. החרדי מסתובב שם לא רחוק מהעץ, מוציא טלפון סלולרי מכיסו ומחייג או שולח מסרון. הפתק מיועד אליו מחליט האב וממשיך ללכת עם הבן אל עבר ביתם מבצרם.

עוד ערב רגיל עובר על המשפחה הקטנה שלהם. ארוחת ערב קטנה שהכינה אשתו. חביתות וירקות ולחם דגנים טרי. היא מספרת על היום שלה ומאכילה את הבן. הוא נראה טרוד, אבל לא יותר מהרגיל. מספר לה על מה שצפוי לו מחר, לא מספר על מה שהיה בגינה אבל לא מפסיק לחשוב על זה.

מאוחר יותר, אחרי שהילד והאישה נרדמים הוא מתהפך במיטה. ואם בגללו לא תטופל הפעילות העוינת הזו? ואם בגללו עוד יתרחש פיגוע או משהו כזה? הוא חייב להתקשר למשטרה, או לשב"כ או למוסד, או למישהו. למי הוא יכול להתקשר בכלל? כל דבר שיעשה יכול לגרום נזק רב יותר. ומצד שני, כל הפעילות העוינת הזו מתרחשת, לכאורה, במרחק כמה עשרות מטרים מהבית. הורים חייבים להגן על ילדיהם, גם במחיר של סיכון עצמי, הוא חושב ועובר מהמיטה לסלון. הוא זוכר את האימונים בצבא וזוכר את המארבים שלקח בהם חלק. זו לא משימה בלתי אפשרית, הוא חושב. אם יראה משהו חשוד הוא ידע כבר למי לדווח, הוא רק צריך להיות בטוח שמשהו באמת קורה שם. הוא מצטייד במשקפת צעצוע של הילד, מחברת ועט ויוצא מהבית. השעה עשר וחצי. יש לו זמן ללכת ולחשוב איך יעשה את זה. בדרך הוא עוצר בפיצוציה וקונה סיגריה בשקל וחצי, באופן אוטומטי הוא זקוק לסיגריה, מין התניה מתקופת הצבא כנראה. סיגריה לפני ואחרי כל מארב. סיגריה במהלך כל חירבון. סיגריה בבוקר. סיגריה בצהריים ובערב. סיגריה בהפסקה קצרה עם החבר'ה. סיגריה גנובה במהלך שמירה. סיגריה של טרמפיאדה וסיגריות של סופשבוע ספוג אלכוהול. חלומות על סיגריה שאחרי סקס. הוא קונה עוד סיגריה, ליתר ביטחון.

את הסיגריה הזו הוא מעשן לאט ומכבה כשהוא כבר קרוב ליעד. הוא מתמקם בחצר הבניין האי זוגי, מול ברדיצ'בסקי 4. הוא מוצא מיקום אופטימלי, חשוך ומוסתר, בו יהיה קשה לגלותו. אחרי כמה דקות של תצפית שלא קורה כלום במהלכה מחשבותיו מתחילות לנדוד. גבר בחצר בניין ברחוב שקט בלב תל אביב. גבר לבדו בלילה. אשתו והילד ישנים במיטותיהם, חשים מוגנים ובטוחים בעולמם. ואילו הגבר, לבדו שם בחוץ מול האויב המאיים, מול הפעילות העוינת שאולי ואולי לא מתרחשת. כרגיל בעיות הפרנסה טורדות אותו. מחשבות על חשבון הטלפון וחשבון המים. הוא צריך להתקשר כבר לשירות לקוחות ולדרוש הפחתה, אבל הוא לא עושה את זה כבר כל כך הרבה זמן ובוודאי לא יעשה את זה כבר אף פעם, במקום זה הוא ימשיך לשלם יותר מדי. הוא גם לא יחליף בנק למרות שדופקים אותו כל הזמן. אור נדלק בחלון בקומה השניה של ברדיצ'בסקי 4, דמות אישה מסתובבת שם בלבוש מינימלי. הוא שולף את המשקפת להיטיב לראות בחורה צעירה, אולי בת עשרים אולי פחות. בגילו כבר קשה לדעת, שש עשרה ועשרים ושש זה כמעט אותו הדבר. הצעירה לבושה בגופיה קצרה, חושפת בטן נחמדה, לא ממש כרס אבל גם לא ממש נטולת שומן. הבטן נגמרת איפה שתחתוני בוקסר צמודים מתחילים ואלו מסתיימים אחרי כמה סנטימטרים היכן שמתחילות רגליים נהדרות. הוא מוריד את המשקפת לא לחשוב, בדיוק כאשר עוצר רכב באמצע הכביש מול הבניין ויוצאים ממנו שלושה, שני גברים ואישה. הוא לא מצליח לראות אם יש להם חזות מזרחית או לא, חשוך מדי. השלושה לבושים בגדים יומיומיים. לא משהו לכתוב עליו הביתה. טי שירטים עם הדפסים וג'ינסים וחצאית, לא משהו מיוחד בכלל. הוא רושם את מספר הרכב בפנקס הקטן ומתעד את האירוע. השלושה ממשיכים לעמוד ליד הרכב, משוחחים עם הנהג עוד מספר רגעים. לבסוף הנהג נוסע משם עם הרכב והשלושה הולכים לעבר הבניין האי זוגי שבחצרו מסתתר האב. הוא נלחץ שמא ראו אותו ומיטיב להסתתר. בשביל מה הוא היה צריך את זה, אם משהו קורה מישהו כבר עושה מה שצריך כדי למנוע את האסון, ואם לא קורה שום דבר... השלושה כנראה לא הבחינו בו וממשיכים בדרכם אל תוך הבניין. האב תוחב את הפנקס לכיסו ומדליק סיגריה. אור נדלק בחדר המדרגות, חולפים כמה רגעים ואור נדלק גם באחד החלונות בקומה הראשונה. הוא חוזר למשקפת, מכוון לעבר החלון.

האב לא מצליח לראות שום דבר בתוך הדירה. רק כונניות עמוסות ספרים. הוא שומע קולות אבל לא מצליח להבין מה נאמר. כנראה ששני הגברים מתווכחים על משהו, את האישה והא לא שומע. כמה דקות אחרי כן מישהו מדליק כנראה טלוויזיה או רדיו או משהו, וג'וני קאש שר את Bird on a Wire. האישה ניגשת לחלון ומדליקה סיגריה. בגלל האור בדירה והחושך ברחוב היא נראית כצללית בלבד. הנייד שלו מצלצל, הוא ממהר להשתיק אותו אבל כבר מאוחר מדי, האישה הבחינה בו והיא קוראת לשני הגברים לחלון. אחד מהם, גדול במיוחד, קורא לו. הוא לא מגיב.

"אתה שם! בוא הנה, תעלה עכשיו, שאנחנו לא נרד אליך!", מאיים הגדול.

הוא יוצא ממקום המסתור שלו, כנוע, נכנס לבניין ועולה במדרגות לקומה הראשונה. ליבו עומד להתפוצץ. אשתו גם ככה חושדת שהוא בוגד בה ורק מחכה להזדמנות לתפוס אותו. אבל עד עכשיו לא היתה לה שום הזדמנות, כי הוא לא בוגד בה, לא בגד בה אפילו פעם אחת, אפילו שהוא חשב על זה הרבה פעמים ואפילו שהיו לו הזדמנויות. לפעמים הוא מצטער שהוא לא בגד בה, אבל המוסריות הזו שלו לא מאפשרת לו לעשות עם זה שום דבר. לעזאזל, הוא אפילו נתקף נקיפות מצפון בגין המחשבות על בגידה.

הדלת בקומה הראשונה פתוחה לכדי חריץ דק, הוא פותח אותה בזהירות ועומד בכניסה לדירה תל אביבית, ישנה, מצויה, מהסוג שלא שופץ מאז נבנה בשנות החמישים. טפטים מתקלפים על חלק מהקירות, על חלק מהקירות חיפוי עץ מרקיב, הרצפה משופשפת היטב כאילו מישהו התכוון לשפשף אותה כך והעיטורים על המרצפות נראים כבר כמו סתם כתמים אקראיים.

"אל תעמוד שם ככה, כנס וסגור את הדלת", זיהה את קולו של הגבר הגדול ומיהר לציית.

כעת האבא עמד במרכז מה שנראה כמו סלון הדירה. לאורך כל קירות הסלון ולאורך חלון המרפסת הוצבו ספות ישנות בצבעים שונים ומסוגים שונים, כנראה שהקריטריון בבחירתן היה שניתן לשבת עליהן. על אחת הספות, בדיוק מתחת לחלון, ישבו הגבר הקטן יותר והאישה. לקטן היה שפם, שאילולא היה בהיר כל כך ואילולא עורו של הבחור היה בהיר כל כך, היה הופך מיד לחשוד. כל כך בולט היה השפם, שרק אחרי שמבחינים בשפם מבחינים בכך שראשו מגולח כמעט לגמרי, למעט מין בלורית קטנה בקדמת הקרקפת. הוא היה בן לא יותר מעשרים וחמש וגם התלבש בהתאם לגילו וממדיו – חלוצה צמודה וג'ינס צמודים בצבעים קיצוניים שאומרים "שימו לב אלי, אני כאן, אני צעיר, אני יכול לעשות מה שארצה ואי אפשר לעצור אותי". האישה היתה כנראה בת הזוג שלו, ואם לא כנראה שיש שם קשר מיני אחר.

"מה קרה ליחזקאל?", שואל אותו הגדול בתקיפות.

"מי".

"אל תשחק אותה תמים!", התעצבן הגדול ונראה כאילו הוא כולו ווריד מנופח אחד שעומד להתפוצץ.

"אני נשבע לך, זו טעות...", הווריד זינק לעברו וחטף מידיו את הפנקס. לאחר עיון חטוף זרק את הפנקס לאישה, שקראה את שתי השורות שנכתבו בו בזריזות.

"שב", אמרה אחרי שסיימה לקרוא.

הוא המשיך לעמוד שם מבולבל ומפוחד, צעד כמה צעדים לעבר הספות והתלבט איפה להתיישב.

"פשוט שב, לא משנה איפה", אמרה.

האב התיישב על ספה בלויה בצבע כתום שהשמיע חריקה רצינית עקב משקלו. הוא לא היה שמן, אבל כבר פתח עשרות פעמים בדיאטה כדי להוריד את השניים-שלושה קילו העודפים שלו, שבינו לבינו הודה כי הם בעצם שמונה-עשרה קילו.

"אתה לא אחד מהם", אמר המשופם וחייך מתחת לשפם.

האב נענע בראשו לשלילה וכנראה שמשהו היה משעשע בסיטואציה כי שלושת המארחים שלו התחילו לצחוק. הצחוק של המשופם היה בדיוק מה שהיית מצפה מאדם משופם כל כך והצחוק של הגדול היה עדין בהרבה מהמצופה וצחוקה של האישה היה פשוט סקסי נורא והוא מיד חשב שהוא שוב מתאהב, אבל אולי זה רק היה האדרנלין.

"אז מה אתה עושה פה בעצם?", שאל המשופם.

"באמת שאני לא יודע".

"מצאת את הפתק", אמרה האישה.

"מי שם אותו שם?", שאל.

"הרביעי, הוא לא כאן עכשיו", אמר המשופם.

"ומי זה יחזקאל?", שאל.

השלושה פרצו שוב בצחוק, "זו היתה סתם בדיחה, אין כזה בנאדם יחזקאל, למי קוראים יחזקאל בימינו?", אמר המשופם בקושי רב כי הצחוק הקשה עליו את הדיבור.

האב קם על רגליו, "טוב, אז נראה לי שאני אלך", אמר.

"אתה לא הולך לשום מקום", אמר הגדול והתקרב אליו כדי לחסום אותו בגופו ולהראות שהוא באמת מתכוון לזה.

"למה לא בעצם? הסכמנו שכל העניין הוא אי הבנה", אמר האב.

"העניין הוא כזה, הרביעי הטמין שם את הפתק ואתה לקחת אותו והחלטת לבוא לכאן", הסבירה האישה בקול דידקטי שגרם לו לתהות אם היא מורה, יש לה בהחלט סקס אפיל של מורה, "חיפשת הרפתקה ומצאת, אז עכשיו אתה תיסוג ותחזור לחיים העלובים שלך, למשכנתא שלך, להורים המעייפים שלך והאישה המשעממת שלך?".

"אני אוהב את החיים שלי, ולא חיפשתי הרפתקה, רק חיפשתי לעשות את המעשה הנכון", הוא הרים את קולו עכשיו והרגיש כעס כלפי האישה שלפני רגע צחוקה גרם לו להתאהב בה ממש.

"אז למה אתה מתעצבן?", אמר המשופם בטון מזלזל.

"אתה אל תתערב!", הוא כבר ממש כעס וחש שהוא לגמרי במקום הלא נכון, "עכשיו אם תסלחו לי, תמצאו לכם פראייר אחר, כי אני כאן גמרתי", הוא הפנה אליהם את הגב והתחיל ללכת לעבר הדלת כששמע קול ירייה מאחוריו. זיעה כיסתה את כל גופו, הוא רעד, ריח הפחד המוכר לו מאותן פעולות במהלך שירותו הצבאי עמד בנחיריו. הוא הסתובב במהירות לראות את השלושה צוחקים שוב, בידו של הגדול בקבוק שמפניה פתוח ורסיסים של נורה שהתנפצה מפגיעת הפקק כנראה. האב זעם כעת ויצא במהירות מהדירה ובמהירות צעד ברחוב לכיוון ביתו והצטער על כל העניין הזה ועל כך שאינו ישן במיטתו עכשיו, ליד אשתו, לא רחוק מבנו, חולם על הפגישות של מחר, כמו בכל לילה כשהוא חולם על עבודה, ושומע עוד במרחק את קול צחוקם של החבר'ה הצעירים האלה, שמחשבה לאחור היו בוודאי צעירים ממנו בעשרים שנים לפחות. מי יודע, אולי האישה הזו, כלומר הבחורה הזו, היא בכלל קטינה. יכול מאוד להיות, חשב כשעלה במדרגות, ובכל זאת היא היתה מאוד סקסית, חרץ בינו לבינו כשסובב את המפתח לפתוח את דלת ביתו.