כשסבי היה רק נער צעיר, כבן שש-עשרה, הוא לא היה כבר נער צעיר, כי אז בגיל שש-עשרה אנשים התחילו להיות מבוגרים וללכת עם קרבין תלוי על הכתף כדי לחצות בבטחה את הפרדסים בפאתי תל-אביב, שדווקא כן היתה צעירה למרות שמלאו לה כבר שלושים, כי ערים בנות שלושים, בייחוד אם אין להן עוד מדינה של ממש, נחשבות עדיין נערות צעירות.
אז כשסבי היה בן שש-עשרה והעיר בה נולד היתה כבר בת שלושים והתחושה בפלסטינה היתה שאולי כן ואולי לא יהיה אפשרי להמשיך לחיות בעיר המתפתחת, הגיע העירה ביום קיץ חם במיוחד, אבל לא חם כמו שחם היום אחרי שהמציאו את אפקט החממה והחור באוזון, רכוב על חמור לבן, שבמונחים של היום היינו אומרים שהוא אפרפר, גבר נאה חבוש בכאפייה ומצויד בשק שנראה כעומד להתפקע מרוב שהיה מלא. ובימים ההם, שאמנם לא היו כל כך מזמן, אבל בהחלט מספיק מזמן בשביל שנקרא להם הימים ההם, גבר נאה, שמתחת לכאפייה שלו בוהקות נגוהה זוג עיניים ירוקות כמו השמש, אפילו שהשמש לא ירוקה כמעט לעולם, שעורו בהיר אך שזוף למדי וכל הווייתו ונוכחותו זועקות קדוש הוא(!), ובעיקר אם הוא רכוב על חמור לבן (אפרפר), נחשב כמשיח בן דוד או לפחות כנביא.
משפחתו של סבי לא היתה מן האדוקות שבמשפחות תל-אביב, אך גם לא היתה מהחילוניות והבורגניות ביותר, ולכן הוא עצמו, אף על פי שלא האמין באלוהים כלל, עדיין סבר שקיימת הסתברות טובה למדי, מבחינה מדעית מובהקת כמובן, שמפעם לפעם מגיח משיח (או לפחות נביא) מבין בני האדם בעולם, ובוודאי בפלסטינה. באותו יום קיץ חם במיוחד הזיע סבי בעבודה הקשה והמצחינה של ניקוי הדגים בדוכן הדגים של אביו (סבא-רבא שלי, כמובן), שניצב במורד שוק הכרמל, לא רחוק מקצהו, אך גם לא מרוחק מדי מתחילתו. מיקומו של הדוכן, אם כן, היה מושלם מכל הבחינות, מצד אחד הוא אינו ממוקם בלב ההמולה של השוק ולכן זרימת האוויר שם טובה באופן יחסי ומפעם לפעם רוח בריזה צוננת היתה מנשבת ומחממת את ליבם של סבי ואביו בכך שהיתה מצננת את גופם, ומאידך לא היה הדוכן מרוחק מדי מלב ההמולה, כך שלא התעצלו הקונים להגיע עד אליו כדי לרכוש דגים לשבת (או לכל יום אחר בשבוע, אך בעיקר ליום שבת. אגב, באותה העת גם אלו שהיו קונים דגים בתחילת השבוע היו מכינים אותם, הלכה למעשה, לשבת, כי בימים ההם קרפיונים היו שוחים באמבטיות רבות בעודם ממתינים לערב שבת). בעיה אחת ועיקרית היתה עם הדוכן ההוא של הדגים שניהל אבי-סבי בשוק הכרמל והיא השכן, יהודה טישלר מדוכן העגבניות, שסירב בתוקף לשתף פעולה עם אבי-סבי, אשר הציע לו לא פעם לצאת במבצע שיווקי משותף - קנה שני דגים אצל מוט'ל, קבל שלוש עגבניות אצל טישלר בחצי המחיר - והתעקש שהמצבע יהיה - קנה שלוש עגבניות אצל יהודה, קבל שני דגים אצל פישלר בחצי המחיר. פעמים רבות כל כך עסקו השניים במריבות על העניין עד אשר איבדו עניין בעניין והתעניינו בעיקר בפיתוח היריבות ביניהם ובהקנטה מתמדת האחד של השני.
אם כן, באותו יום קיץ חם במיוחד, הזיע סבי והצחין עקב ניקוי הדגים, כשטוביה ליאון טישלר, בנו הצעיר של טישלר, שהיה באמת צעיר כי רק עתה הגיע לגיל מצוות, הגיע בריצה, כולו התלהבות והתנשפויות (שכן יותר משהיה צעיר, היה טוביה ליאון טישלר שמן, וככל הנראה לא אכל לעולם עגבניות). "אוי וי טוביה, מה קרה לאמא?" הזדעק יהודה טישלר, ימינו על ליבו ושמאלו אוחזת בדוכן בעוצמה, כבקרנות המזבח. "אמא בסדר", התנשף טוביה ליאון הקטן, "אמנם כואב לה הראש, אך אין בכך משום חידוש", המשיך להתנשף, "אה, כן, והיא גם חשה בגבה, וכל הבוקר התאוננה על מיחושים בעכוזה...". יהודה טישלר עזב את ליבו ותפס את בנו בחוזקה "אז מה בפיך פושטק?! מדוע נסער אתה כל כך?! אתה רוצה לגרום לי לשבוק?!". טוביה ליאון התנער מאחיזת אביו ואמר "המשיח הגיע על חמור לבן! כולם מתאספים סביבו ליד הככר!".
"אכן נראה שהמשיח הגיע, טוביה ליאון רץ ומזיע", צחק מוט'ל, אבי-סבי.
"אתה רומז שבני כסיל?", נזעף יהודה טישלר ונחיריו התרחבו לכדי שני חורים כגון אלו שהיו אז בגרוש, "אני משוכנע שאם הוא אומר שהמשיח הגיע ומתגודדים סביבו בככר הרי שהמשיח אכן הגיע רכוב על חמור לבן! ספר לנו בני", פנה לטוביה האדום ממאמץ, "מה אמר המשיח?".
טוביה המיוזע פתח את פיו, התנשף את המילים "יום הדין קרב ובאאאא...." וצנח על הרצפה בקול חבטה עמומה. יהודה טישלר ואבי סבי רכנו אל העולל השמן, האחד הניף את רגליו באוויר, האחר הניף את ראשו ועד מהרה התאספו עוד ממבקרי השוק סביב הנער שהפיץ את הבשורה והיה אחד שהניף את ידו ואחר שנשף על פניו ואחת שצרחה ואחד שצעק "תנו לו לנשום" ומהומה גדולה לא פחות מזו שעורר המשיח בככר התעוררה בלב השוק. כשחזרה לטוביה הכרתו וכל הרוכלים חזרו לשווק מרכולתם, הבחין אבי סבי שבנו איננו ליד דוכן הדגים ובמקומו מונח צטעלה ועליו כתוב "הלכתי לשוחח עם משיח, אשוב לפני סגירת הדוכן".
כשהגיע סבי לככר הבחין שאכן ערב רב של אנשים מתקהל סביב אדם זוהר ומואר ולידו חמור לבן, שלגביו סבי מיד הבחין שהינו אפרפר, שכן מאז ומעולם היה חד עין והכיר היטב גוונים רבים של אפרפר מתוך התבוננות רבה בדגים. המשיח היה בדיוק בשיא נאום שנשא להמונים "לכן דעו, שהקץ קרב בכל יום, והמידות הטובות הן מידות הפרישות ויזכה לאושר ולחיי נצח האדם אשר יפרוש מקהילתו ומחומר חייו ויגיע אל הנחלה אשר למרגלות ההר אליו אני יוצא עתה!". "ומה עם היתר?" נשמעה קריאת ביניים מן הקהל. "היתר יסבלו לעד!". תם הנאום ונשלם, וההמון השמיע קולות ורעשים של ספקנות מהוססת, הספקנים ביותר השליכו גרוש על השטיחון הפרוש למרגלות המשיח, הספקנים פחות השליכו עשרה גרושים בטרם עזבו את המקום וחזרו לענייניהם. תמיד העדיפו בני העיר ללכת על בטוח ולשלם את דרכם החוצה מהגהנום על פני התעלמות מוחלטת מאזהרותיהם של רבנים ותמהונים (משיחים) מחד או התחזקות והליכה בדרך בה המליצו אותם רבנים ומשיחים (תמהונים) מאידך.
כשהתפזר הקהל והמשיח נותר לבד עם חמורו, וכבר נראה זוהר פחות והחל לספור את המטבעות שהצטברו על השטיחון, התקרב סבי אל השניים וליטף את החמור על ראשו. החמור עצם את עיניו בהנאה והמשיח נותר רכון אל הקרקע ממלמל בשפתיו מספרים. "סלח לי", פנה אליו סבי כשזה סיים את הספירה ותחב את המטבעות המרשרשים לשק קטן שנשא על חמורו, "ארצה להצטרף אליך". "למה לך?", שאל המשיח. "כי בקרוב יקיץ הקץ ואלמלא אעשה כן אסבול לעד", אמר סבי במלוא הכוונה, באופן שמבהיר מעבר לכל צל של ספק את מידת הבנתו את דברי המשיח. והמשיח, שכנראה הבין את מידת המסירות של הבחור הצעיר הרשה לו ללכת לצד החמור אל המקום אשר למרגלות ההר.
השמש כבר החלה לשקוע והשמים הפכו אדומים מדם כשהמשיח פתח בשיחה עם סבי. השניים שתקו משך זמן רב כי כל אחד סבר שעדיף להמתין עד אשר השני יתחיל לדבר. לבסוף היה זה המשיח שהחליט לדבר "נראה לי שנאלץ למצוא מחסה כדי להעביר בו את הלילה" אמר לסבי ועצר את החמור. השניים הסתכלו סביב ובמרחק לא רב הבחינו בחורשת יער. "נצעד לשם, נוכל לישון תחת העצים", הציע סבי. המשיח הסכים וכך הם עשו. לפני שנרדמו שאל המשיח את סבי אם הוא משוכנע שהוא מעוניין להמשיך במסע, סבי אישר כי זה רצונו וכי אינו חוזר בו.
ביום השני למסעם צפונה אל המקום אשר למרגלות ההר עצרו השלושה במסעדת דרכים ושם ניסה המשיח את הנאום אשר נאם בככר, אך נאלץ לבסוף לשלם עבור המזון בכספו, שכן מנהל המסעדה היה מורגל כבר לתמהונים ואוכלי חינם אחרים ולא הסכים לקצץ מהמחיר אפילו מיל. "אל תיפול רוחך", אמר המשיח לסבי, "מעטים הם המאמינים באלוהים ומעטים יותר הם המאמינים במשיחו של האל". "רוחי לא תיפול ולא תאבד, כי אם תתרומם עוד ועוד", ענה סבי בחיוך והמשיח החזיר לו חיוך מאולץ. לקראת סופו של יום, כשהתמקמו על קרקע סלעית כדי להעביר את הלילה, מכיוון שהמשיח סבר שאלוהים מבקש שיסתגפו מעט, שאל המשיח את סבי שוב אם הוא משוכנע שהוא רוצה להמשיך בדרך ולהגיע אל המקום אשר למרגלות ההר. סבי אישר כי זה רצונו וכי הוא אף משוכנע יותר בנכונות דרכם משהיה כשיצא מתל-אביב.
היום השלישי למסע היה הקשה ביותר, המשיח סירב לעצור וסבי והחמור נאלצו לאכול חוביזות ומיני צמחים אחרים שמצאו בצידי הדרך. ככל שהתקדמו בדרכם נראה המשיח עצבני יותר וכעוס יותר. "אתה חש בטוב?", שאל סבי. "מעולם לא חשתי טוב יותר!", זעף המשיח וסבי הבין שעדיף לשתוק. השתיקה היתה קלה לסבי, הוא היה רגיל לשתוק בדוכן הדגים, שכן העדיף לא לשוחח רבות עם אביו ואביו העדיף לשוחח רבות עם העוברים ושבים אל מול הדוכן ובעיקר עם יהודה טישלר, ופרט לכך היתה השתיקה קלה במיוחד מאחר שהנופים היו מרהיבים במיוחד. היום היה בהיר, השמש בערה בחום נעים והעולם זהר בשלל גוונים של ירוק וכחול, חום ואדום, צהוב וזהב. סבי, שמעולם לא יצא מתל-אביב, אהב את הנופים והתמכר לאוויר הפתוח, לשמים האינסופיים ולצעדי הקליפ-קלופ של חמור המשיח. כך, אפילו ששתקו ואפילו שהמשיח היה זועף נורא, חש סבי אושר ממלא את ליבו. בדרכם עצר המשיח בפר קטן וקנה שק תפוחי אדמה ושק חיטה. כששאל סבי לשם מה נחוץ לו מזון רב כל כך התמהמה המשיח במתן תשובה ולבסוף שאל "מה?". כשחזר סבי על שאלתו ענה המשיח שזה למקרה שיתקלו בעניים או מצורעים, כי לאלו מצווה לתת מזון.
לקראת שקיעה נגלתה לעיניהם הכנרת בכחול וירוק וניצנוצים אדמדמים של השמש השוקעת וסבי לא התאפק ואמר "זה מדהים!". המשיח הסתכל לרגע על סבי ואמר "יש עוד הליכה מרובה, הערב לא נעצור עד שנגיע אל המקום". "אין שום בעיה", אמר הצעיר, "אם תרצה גם ארוץ עד שם". ידיו של המשיח רעדו, ספק מזעם, ספק מתשישות. סבי חשב לרגע שאולי זה מפחד.
לאחר צעידה שנמשכה עד אשר הירח המלא היה בפסגת הרקיע ומאות כוכבים ניצנצו סביב לו, הגיעו אל מרגלות הר האושר, ושם עמד לו צריף קטן, אך גדול יותר מהצריף בו גר סבי עם אביו ואמו, וליד הצריף בערה מדורה אדומה שרעש הגיצים המתפצפצים ממנה נשמע היטב גם מהמקום בו עמד סבי לצד המשיח והחמור. "חכה כאן זמן מה, אשלח מישהו לקרוא לך כשהדבר יתאפשר", אמר המשיח מבלי להפנות מבטו אל סבי, רק בהה אל עבר האש, וכעת סבי יכול היה להבחין בצלליות אנשים מתנועעות סביב המדורה, וצליל עמום של תוף מלווה בפריטת גיטרה עדינה הגיע לאוזניו. "מי הם האנשים האלה?", שאל את המשיח. "חכה כאן", הוא ענה ודהר על חמורו אל עבר המדורה.
בזמן שהמתין הרגיש שוב את התחושה הזו של אושר שממלא את ליבו, ההתרגשות אחזה בו ורעד קל תקף את ברכיו. המשיח נראה כועס, אך הצלילים המרגיעים המגיעים מהמדורה לא עלו בקנה אחד עם הפחד שאחז במשיח, או שאולי זה זעם, תהה שוב סבי, והחליט לבסוף שהמשיח הרגיש כנראה את שניהם. כעבור זמן מה החליט סבי לאפשר לברכיו להרגע, שכן גם אם מהתרגשות הן רועדות, הרי שהתשישות לא מועילה להם, ולכן התיישב על הקרקע בהמתנה לשליחו של משיח שיבוא לקרוא לו.
בבוקר התעורר וחש כאבים בכל גופו, שכן נרדם על אבנים מחודדות ואיש לא קרא לו במהלך כל הלילה. כשקם והביט לעבר הצריף הבחין בעשן דק עולה משרידי המדורה ובחמור ישן בעמידה, קשור לאחד העצים. סבי ניער מעליו את האבק והעלים שהצטברו על בגדיו וגופו במהלך הלילה והלך אל הצריף. כשעבר ליד החמור הוא התעורר ולכן ליטף אותו סבי בראשו והחמור עצם את עיניו ונרדם במהרה. ליד המדורה נותרו שאריות מאכלים שונים, עצמות וקליפות תפוחי אדמה. דלת הצריף היתה פתוחה מעט ולכן נכנס סבי פנימה, שם ישבו סביב שולחן המשיח ושישה אנשים נוספים, ארבע נשים צעירות ושלושה גברים, כולם היו מרוכזים בארוחת הבוקר והניחוחות נמשכו לאפו של סבי והציפו את פיו ריר. "בוקר טוב", אמר סבי הצעיר והשתדל שלא להשמע כועס או נעלב מדי, "שכחת לקרוא לי ונרדמתי על הסלעים, ועכשיו כואב לי הגב ואני מת מרעב". "תראה...", התחיל המשיח לגמגם, "בוא תתיישב, אני באמת מצטער". "נעים מאוד", אמר אחד הגברים והושיט יד ללחוץ את ידו של סבי, "אני מנשה, אז מה דודינק'ה, אתה ממשיך להביא אלינו צעירים?", פנה מנשה אל המשיח. סבי הציג עצמו והתיישב לאכול לאחר שיתר החבורה הציגה עצמה. הארוחה התנהלה באווירה נעימה עבור כולם מלבד המשיח, דודינק'ה. סבא שלי הריץ צחוקים עם כל החבר'ה האחרים ושמע מהם סיפורים מטורפים על החיים בקומונה הקטנה שהקימו, על הקשיים עם הגידולים של הירקות והעופות ועל ההצלחות עם הגידולים האחרים והמוסיקה, על התפיסה הליברלית שלהם והיין שהם מכינים לגמרי לבד מענבים שגנבו לערבים. בסוף הארוחה כולם יצאו החוצה לעבוד או לרבוץ בשמש ורגע לפני שסבא שלי יצא משיח הניח לו ידע על הכתף ומלמל משהו מתנצל וסבא שלי רק הנהן ואמר "זה בסדר, זה בסדר, אמרתי לך שאני משוכנע שאני רוצה להגיע לכאן וגם עכשיו אני לא מצטער", כי סבא שלי ידע, היה לו ברור, הוא הכיר את כל הגוונים של האפור והאפרפר ולא טעה לרגע להבחין שהחמור אינו לבן והמשיח הוא רק דודינק'ה, אבל לפעמים גם דודינק'ה יכול להיות משיח.
כעבור כמה שבועות שב סבי לתל-אביב, מלווה בחמור האפרפר ובמשיח אחר, אברמל'ה. המשיח נשאר בככר וסבי חזר לדוכן הדגים של אביו, שהרים צעקות עד לב שמים ויהודה טישלר התלוצץ על חשבונו יחד עם טוביה שמיהר לצאת בריצה לעבר הככר כדי לראות שוב את המשיח ואולי אף לזכות הפעם לשמוע את דבריו ולהשליך מטבע אל שטיחו, כי מה שבטוח בטוח. שנה אחר כך נאלץ סבא שלי להתחתן, כי "לבחורה מבית כזה טוב לא נותנים להמתין", כפי שהיטיבה לנסח זאת אמו, ועד מהרה נולד דוד שלי ואחריו דודה שלי, ואמנם הקץ הגיע מהר יותר משסבי תכנן זאת, כי הקץ תמיד מגיע מהר משמתכננים, אך הוא לא סבל לעד ואת זיכרון המשיח והשבועות הפרועים אשר בילה בקומונה התימהונית והאושר שמילא את ליבו והנופים והצבעים שמר איתו עד הסוף, אף אם לא דיבר עליהם עוד עם איש. רק אחת לכמה זמן, כשהזיכרון לא הספיק כדי למלא את ליבו אושר, היה מגיע למקום אשר למרגלות ההר, בתואנה של נסיעה לבית הבראה, מלטף את החמור האפרפר, ומבלה יום או יומיים עם סבתא שלי ואבי ומריץ צחוקים עם המשיח.
אז כשסבי היה בן שש-עשרה והעיר בה נולד היתה כבר בת שלושים והתחושה בפלסטינה היתה שאולי כן ואולי לא יהיה אפשרי להמשיך לחיות בעיר המתפתחת, הגיע העירה ביום קיץ חם במיוחד, אבל לא חם כמו שחם היום אחרי שהמציאו את אפקט החממה והחור באוזון, רכוב על חמור לבן, שבמונחים של היום היינו אומרים שהוא אפרפר, גבר נאה חבוש בכאפייה ומצויד בשק שנראה כעומד להתפקע מרוב שהיה מלא. ובימים ההם, שאמנם לא היו כל כך מזמן, אבל בהחלט מספיק מזמן בשביל שנקרא להם הימים ההם, גבר נאה, שמתחת לכאפייה שלו בוהקות נגוהה זוג עיניים ירוקות כמו השמש, אפילו שהשמש לא ירוקה כמעט לעולם, שעורו בהיר אך שזוף למדי וכל הווייתו ונוכחותו זועקות קדוש הוא(!), ובעיקר אם הוא רכוב על חמור לבן (אפרפר), נחשב כמשיח בן דוד או לפחות כנביא.
משפחתו של סבי לא היתה מן האדוקות שבמשפחות תל-אביב, אך גם לא היתה מהחילוניות והבורגניות ביותר, ולכן הוא עצמו, אף על פי שלא האמין באלוהים כלל, עדיין סבר שקיימת הסתברות טובה למדי, מבחינה מדעית מובהקת כמובן, שמפעם לפעם מגיח משיח (או לפחות נביא) מבין בני האדם בעולם, ובוודאי בפלסטינה. באותו יום קיץ חם במיוחד הזיע סבי בעבודה הקשה והמצחינה של ניקוי הדגים בדוכן הדגים של אביו (סבא-רבא שלי, כמובן), שניצב במורד שוק הכרמל, לא רחוק מקצהו, אך גם לא מרוחק מדי מתחילתו. מיקומו של הדוכן, אם כן, היה מושלם מכל הבחינות, מצד אחד הוא אינו ממוקם בלב ההמולה של השוק ולכן זרימת האוויר שם טובה באופן יחסי ומפעם לפעם רוח בריזה צוננת היתה מנשבת ומחממת את ליבם של סבי ואביו בכך שהיתה מצננת את גופם, ומאידך לא היה הדוכן מרוחק מדי מלב ההמולה, כך שלא התעצלו הקונים להגיע עד אליו כדי לרכוש דגים לשבת (או לכל יום אחר בשבוע, אך בעיקר ליום שבת. אגב, באותה העת גם אלו שהיו קונים דגים בתחילת השבוע היו מכינים אותם, הלכה למעשה, לשבת, כי בימים ההם קרפיונים היו שוחים באמבטיות רבות בעודם ממתינים לערב שבת). בעיה אחת ועיקרית היתה עם הדוכן ההוא של הדגים שניהל אבי-סבי בשוק הכרמל והיא השכן, יהודה טישלר מדוכן העגבניות, שסירב בתוקף לשתף פעולה עם אבי-סבי, אשר הציע לו לא פעם לצאת במבצע שיווקי משותף - קנה שני דגים אצל מוט'ל, קבל שלוש עגבניות אצל טישלר בחצי המחיר - והתעקש שהמצבע יהיה - קנה שלוש עגבניות אצל יהודה, קבל שני דגים אצל פישלר בחצי המחיר. פעמים רבות כל כך עסקו השניים במריבות על העניין עד אשר איבדו עניין בעניין והתעניינו בעיקר בפיתוח היריבות ביניהם ובהקנטה מתמדת האחד של השני.
אם כן, באותו יום קיץ חם במיוחד, הזיע סבי והצחין עקב ניקוי הדגים, כשטוביה ליאון טישלר, בנו הצעיר של טישלר, שהיה באמת צעיר כי רק עתה הגיע לגיל מצוות, הגיע בריצה, כולו התלהבות והתנשפויות (שכן יותר משהיה צעיר, היה טוביה ליאון טישלר שמן, וככל הנראה לא אכל לעולם עגבניות). "אוי וי טוביה, מה קרה לאמא?" הזדעק יהודה טישלר, ימינו על ליבו ושמאלו אוחזת בדוכן בעוצמה, כבקרנות המזבח. "אמא בסדר", התנשף טוביה ליאון הקטן, "אמנם כואב לה הראש, אך אין בכך משום חידוש", המשיך להתנשף, "אה, כן, והיא גם חשה בגבה, וכל הבוקר התאוננה על מיחושים בעכוזה...". יהודה טישלר עזב את ליבו ותפס את בנו בחוזקה "אז מה בפיך פושטק?! מדוע נסער אתה כל כך?! אתה רוצה לגרום לי לשבוק?!". טוביה ליאון התנער מאחיזת אביו ואמר "המשיח הגיע על חמור לבן! כולם מתאספים סביבו ליד הככר!".
"אכן נראה שהמשיח הגיע, טוביה ליאון רץ ומזיע", צחק מוט'ל, אבי-סבי.
"אתה רומז שבני כסיל?", נזעף יהודה טישלר ונחיריו התרחבו לכדי שני חורים כגון אלו שהיו אז בגרוש, "אני משוכנע שאם הוא אומר שהמשיח הגיע ומתגודדים סביבו בככר הרי שהמשיח אכן הגיע רכוב על חמור לבן! ספר לנו בני", פנה לטוביה האדום ממאמץ, "מה אמר המשיח?".
טוביה המיוזע פתח את פיו, התנשף את המילים "יום הדין קרב ובאאאא...." וצנח על הרצפה בקול חבטה עמומה. יהודה טישלר ואבי סבי רכנו אל העולל השמן, האחד הניף את רגליו באוויר, האחר הניף את ראשו ועד מהרה התאספו עוד ממבקרי השוק סביב הנער שהפיץ את הבשורה והיה אחד שהניף את ידו ואחר שנשף על פניו ואחת שצרחה ואחד שצעק "תנו לו לנשום" ומהומה גדולה לא פחות מזו שעורר המשיח בככר התעוררה בלב השוק. כשחזרה לטוביה הכרתו וכל הרוכלים חזרו לשווק מרכולתם, הבחין אבי סבי שבנו איננו ליד דוכן הדגים ובמקומו מונח צטעלה ועליו כתוב "הלכתי לשוחח עם משיח, אשוב לפני סגירת הדוכן".
כשהגיע סבי לככר הבחין שאכן ערב רב של אנשים מתקהל סביב אדם זוהר ומואר ולידו חמור לבן, שלגביו סבי מיד הבחין שהינו אפרפר, שכן מאז ומעולם היה חד עין והכיר היטב גוונים רבים של אפרפר מתוך התבוננות רבה בדגים. המשיח היה בדיוק בשיא נאום שנשא להמונים "לכן דעו, שהקץ קרב בכל יום, והמידות הטובות הן מידות הפרישות ויזכה לאושר ולחיי נצח האדם אשר יפרוש מקהילתו ומחומר חייו ויגיע אל הנחלה אשר למרגלות ההר אליו אני יוצא עתה!". "ומה עם היתר?" נשמעה קריאת ביניים מן הקהל. "היתר יסבלו לעד!". תם הנאום ונשלם, וההמון השמיע קולות ורעשים של ספקנות מהוססת, הספקנים ביותר השליכו גרוש על השטיחון הפרוש למרגלות המשיח, הספקנים פחות השליכו עשרה גרושים בטרם עזבו את המקום וחזרו לענייניהם. תמיד העדיפו בני העיר ללכת על בטוח ולשלם את דרכם החוצה מהגהנום על פני התעלמות מוחלטת מאזהרותיהם של רבנים ותמהונים (משיחים) מחד או התחזקות והליכה בדרך בה המליצו אותם רבנים ומשיחים (תמהונים) מאידך.
כשהתפזר הקהל והמשיח נותר לבד עם חמורו, וכבר נראה זוהר פחות והחל לספור את המטבעות שהצטברו על השטיחון, התקרב סבי אל השניים וליטף את החמור על ראשו. החמור עצם את עיניו בהנאה והמשיח נותר רכון אל הקרקע ממלמל בשפתיו מספרים. "סלח לי", פנה אליו סבי כשזה סיים את הספירה ותחב את המטבעות המרשרשים לשק קטן שנשא על חמורו, "ארצה להצטרף אליך". "למה לך?", שאל המשיח. "כי בקרוב יקיץ הקץ ואלמלא אעשה כן אסבול לעד", אמר סבי במלוא הכוונה, באופן שמבהיר מעבר לכל צל של ספק את מידת הבנתו את דברי המשיח. והמשיח, שכנראה הבין את מידת המסירות של הבחור הצעיר הרשה לו ללכת לצד החמור אל המקום אשר למרגלות ההר.
השמש כבר החלה לשקוע והשמים הפכו אדומים מדם כשהמשיח פתח בשיחה עם סבי. השניים שתקו משך זמן רב כי כל אחד סבר שעדיף להמתין עד אשר השני יתחיל לדבר. לבסוף היה זה המשיח שהחליט לדבר "נראה לי שנאלץ למצוא מחסה כדי להעביר בו את הלילה" אמר לסבי ועצר את החמור. השניים הסתכלו סביב ובמרחק לא רב הבחינו בחורשת יער. "נצעד לשם, נוכל לישון תחת העצים", הציע סבי. המשיח הסכים וכך הם עשו. לפני שנרדמו שאל המשיח את סבי אם הוא משוכנע שהוא מעוניין להמשיך במסע, סבי אישר כי זה רצונו וכי אינו חוזר בו.
ביום השני למסעם צפונה אל המקום אשר למרגלות ההר עצרו השלושה במסעדת דרכים ושם ניסה המשיח את הנאום אשר נאם בככר, אך נאלץ לבסוף לשלם עבור המזון בכספו, שכן מנהל המסעדה היה מורגל כבר לתמהונים ואוכלי חינם אחרים ולא הסכים לקצץ מהמחיר אפילו מיל. "אל תיפול רוחך", אמר המשיח לסבי, "מעטים הם המאמינים באלוהים ומעטים יותר הם המאמינים במשיחו של האל". "רוחי לא תיפול ולא תאבד, כי אם תתרומם עוד ועוד", ענה סבי בחיוך והמשיח החזיר לו חיוך מאולץ. לקראת סופו של יום, כשהתמקמו על קרקע סלעית כדי להעביר את הלילה, מכיוון שהמשיח סבר שאלוהים מבקש שיסתגפו מעט, שאל המשיח את סבי שוב אם הוא משוכנע שהוא רוצה להמשיך בדרך ולהגיע אל המקום אשר למרגלות ההר. סבי אישר כי זה רצונו וכי הוא אף משוכנע יותר בנכונות דרכם משהיה כשיצא מתל-אביב.
היום השלישי למסע היה הקשה ביותר, המשיח סירב לעצור וסבי והחמור נאלצו לאכול חוביזות ומיני צמחים אחרים שמצאו בצידי הדרך. ככל שהתקדמו בדרכם נראה המשיח עצבני יותר וכעוס יותר. "אתה חש בטוב?", שאל סבי. "מעולם לא חשתי טוב יותר!", זעף המשיח וסבי הבין שעדיף לשתוק. השתיקה היתה קלה לסבי, הוא היה רגיל לשתוק בדוכן הדגים, שכן העדיף לא לשוחח רבות עם אביו ואביו העדיף לשוחח רבות עם העוברים ושבים אל מול הדוכן ובעיקר עם יהודה טישלר, ופרט לכך היתה השתיקה קלה במיוחד מאחר שהנופים היו מרהיבים במיוחד. היום היה בהיר, השמש בערה בחום נעים והעולם זהר בשלל גוונים של ירוק וכחול, חום ואדום, צהוב וזהב. סבי, שמעולם לא יצא מתל-אביב, אהב את הנופים והתמכר לאוויר הפתוח, לשמים האינסופיים ולצעדי הקליפ-קלופ של חמור המשיח. כך, אפילו ששתקו ואפילו שהמשיח היה זועף נורא, חש סבי אושר ממלא את ליבו. בדרכם עצר המשיח בפר קטן וקנה שק תפוחי אדמה ושק חיטה. כששאל סבי לשם מה נחוץ לו מזון רב כל כך התמהמה המשיח במתן תשובה ולבסוף שאל "מה?". כשחזר סבי על שאלתו ענה המשיח שזה למקרה שיתקלו בעניים או מצורעים, כי לאלו מצווה לתת מזון.
לקראת שקיעה נגלתה לעיניהם הכנרת בכחול וירוק וניצנוצים אדמדמים של השמש השוקעת וסבי לא התאפק ואמר "זה מדהים!". המשיח הסתכל לרגע על סבי ואמר "יש עוד הליכה מרובה, הערב לא נעצור עד שנגיע אל המקום". "אין שום בעיה", אמר הצעיר, "אם תרצה גם ארוץ עד שם". ידיו של המשיח רעדו, ספק מזעם, ספק מתשישות. סבי חשב לרגע שאולי זה מפחד.
לאחר צעידה שנמשכה עד אשר הירח המלא היה בפסגת הרקיע ומאות כוכבים ניצנצו סביב לו, הגיעו אל מרגלות הר האושר, ושם עמד לו צריף קטן, אך גדול יותר מהצריף בו גר סבי עם אביו ואמו, וליד הצריף בערה מדורה אדומה שרעש הגיצים המתפצפצים ממנה נשמע היטב גם מהמקום בו עמד סבי לצד המשיח והחמור. "חכה כאן זמן מה, אשלח מישהו לקרוא לך כשהדבר יתאפשר", אמר המשיח מבלי להפנות מבטו אל סבי, רק בהה אל עבר האש, וכעת סבי יכול היה להבחין בצלליות אנשים מתנועעות סביב המדורה, וצליל עמום של תוף מלווה בפריטת גיטרה עדינה הגיע לאוזניו. "מי הם האנשים האלה?", שאל את המשיח. "חכה כאן", הוא ענה ודהר על חמורו אל עבר המדורה.
בזמן שהמתין הרגיש שוב את התחושה הזו של אושר שממלא את ליבו, ההתרגשות אחזה בו ורעד קל תקף את ברכיו. המשיח נראה כועס, אך הצלילים המרגיעים המגיעים מהמדורה לא עלו בקנה אחד עם הפחד שאחז במשיח, או שאולי זה זעם, תהה שוב סבי, והחליט לבסוף שהמשיח הרגיש כנראה את שניהם. כעבור זמן מה החליט סבי לאפשר לברכיו להרגע, שכן גם אם מהתרגשות הן רועדות, הרי שהתשישות לא מועילה להם, ולכן התיישב על הקרקע בהמתנה לשליחו של משיח שיבוא לקרוא לו.
בבוקר התעורר וחש כאבים בכל גופו, שכן נרדם על אבנים מחודדות ואיש לא קרא לו במהלך כל הלילה. כשקם והביט לעבר הצריף הבחין בעשן דק עולה משרידי המדורה ובחמור ישן בעמידה, קשור לאחד העצים. סבי ניער מעליו את האבק והעלים שהצטברו על בגדיו וגופו במהלך הלילה והלך אל הצריף. כשעבר ליד החמור הוא התעורר ולכן ליטף אותו סבי בראשו והחמור עצם את עיניו ונרדם במהרה. ליד המדורה נותרו שאריות מאכלים שונים, עצמות וקליפות תפוחי אדמה. דלת הצריף היתה פתוחה מעט ולכן נכנס סבי פנימה, שם ישבו סביב שולחן המשיח ושישה אנשים נוספים, ארבע נשים צעירות ושלושה גברים, כולם היו מרוכזים בארוחת הבוקר והניחוחות נמשכו לאפו של סבי והציפו את פיו ריר. "בוקר טוב", אמר סבי הצעיר והשתדל שלא להשמע כועס או נעלב מדי, "שכחת לקרוא לי ונרדמתי על הסלעים, ועכשיו כואב לי הגב ואני מת מרעב". "תראה...", התחיל המשיח לגמגם, "בוא תתיישב, אני באמת מצטער". "נעים מאוד", אמר אחד הגברים והושיט יד ללחוץ את ידו של סבי, "אני מנשה, אז מה דודינק'ה, אתה ממשיך להביא אלינו צעירים?", פנה מנשה אל המשיח. סבי הציג עצמו והתיישב לאכול לאחר שיתר החבורה הציגה עצמה. הארוחה התנהלה באווירה נעימה עבור כולם מלבד המשיח, דודינק'ה. סבא שלי הריץ צחוקים עם כל החבר'ה האחרים ושמע מהם סיפורים מטורפים על החיים בקומונה הקטנה שהקימו, על הקשיים עם הגידולים של הירקות והעופות ועל ההצלחות עם הגידולים האחרים והמוסיקה, על התפיסה הליברלית שלהם והיין שהם מכינים לגמרי לבד מענבים שגנבו לערבים. בסוף הארוחה כולם יצאו החוצה לעבוד או לרבוץ בשמש ורגע לפני שסבא שלי יצא משיח הניח לו ידע על הכתף ומלמל משהו מתנצל וסבא שלי רק הנהן ואמר "זה בסדר, זה בסדר, אמרתי לך שאני משוכנע שאני רוצה להגיע לכאן וגם עכשיו אני לא מצטער", כי סבא שלי ידע, היה לו ברור, הוא הכיר את כל הגוונים של האפור והאפרפר ולא טעה לרגע להבחין שהחמור אינו לבן והמשיח הוא רק דודינק'ה, אבל לפעמים גם דודינק'ה יכול להיות משיח.
כעבור כמה שבועות שב סבי לתל-אביב, מלווה בחמור האפרפר ובמשיח אחר, אברמל'ה. המשיח נשאר בככר וסבי חזר לדוכן הדגים של אביו, שהרים צעקות עד לב שמים ויהודה טישלר התלוצץ על חשבונו יחד עם טוביה שמיהר לצאת בריצה לעבר הככר כדי לראות שוב את המשיח ואולי אף לזכות הפעם לשמוע את דבריו ולהשליך מטבע אל שטיחו, כי מה שבטוח בטוח. שנה אחר כך נאלץ סבא שלי להתחתן, כי "לבחורה מבית כזה טוב לא נותנים להמתין", כפי שהיטיבה לנסח זאת אמו, ועד מהרה נולד דוד שלי ואחריו דודה שלי, ואמנם הקץ הגיע מהר יותר משסבי תכנן זאת, כי הקץ תמיד מגיע מהר משמתכננים, אך הוא לא סבל לעד ואת זיכרון המשיח והשבועות הפרועים אשר בילה בקומונה התימהונית והאושר שמילא את ליבו והנופים והצבעים שמר איתו עד הסוף, אף אם לא דיבר עליהם עוד עם איש. רק אחת לכמה זמן, כשהזיכרון לא הספיק כדי למלא את ליבו אושר, היה מגיע למקום אשר למרגלות ההר, בתואנה של נסיעה לבית הבראה, מלטף את החמור האפרפר, ומבלה יום או יומיים עם סבתא שלי ואבי ומריץ צחוקים עם המשיח.
סיפור נהדר, מיד שולחת להורים שלו לקרוא אותו כי נראה לי שגם הם ייהנו מאד. תודה.
השבמחקתעדכני מה ההורים חשבו... ותודה
מחק