"כוס אמק!", אני חושב שאלו היו המילים הראשונות והאחרונות שצעקתי אחרי הפיצוץ. "כוס אמק!" ואולי אחרי כן היה איזה חצי מלמול או חרחור אחרון שנפלט מבין שפתי המדממות יחד עם הסנטימטרים המעוקבים האחרונים של אוויר שיצאו מריאותיי. "כוס אמק!" אמרתי אבל בעצם רציתי להגיד "איזה דיכאון למות כבר עכשיו, מילא למות ככה, זה בסדר, באמת אין לי בעיה למות בפיצוץ או בתאונה, אבל דווקא עכשיו, כששום דבר עוד לא הספקתי וכל כך הרבה נותר לי לעשות ובדיוק כשהדברים מתחילים להסתדר ואני מרגיש מאושר רוב הזמן והעולם מחייך אלי וגם האנשים, דווקא עכשיו הפיצוץ המחורבן והמוות המתועב, דווקא עכשיו, כוס אמק אני לא מוכן למות עדיין!". אז היה פיצוץ ועפתי לכל הרוחות והרגשתי כאב ואמרתי "כוס אמק!" ואז זה נגמר, כלום לא היה יותר, רק חרחורים או מלמול ומוות אינסופי. עדיף היה כבר לא לחיות בכלל, לא לדעת את כל מה שאני הולך להפסיד בגלל המוות המוקדם הזה, או לפחות לא לטרוח כל כך לחיות, כי מה שווה כל הטרחה הזו אם בסוף אומרים "כוס אמק!" ומתפגרים על המדרכה, שרופים ומדממים, אחרי פיצוץ או תאונה, או מה שזה לא היה הרעש הזה והפגיעה והכאבים. כמו להתרסק בהמראה של הטיסה הלוך, עוד לא הספקת כלום, אפילו לא שתית מהאלכוהול שנותנים חינם על המטוס, אפילו לא ראית את סרט ההדרכה במלואו, רק התחיל להמריא וכבר התרסק ונגמר לך הטיול. כמו להירצח בימים הראשונים שלך כנשיא ארה"ב בלי שהספקת להעביר אפילו חוק ראוי אחד בפרלמנט או להוציא את החיילים שלך מאיזו מלחמה ארורה. כמו להתפוצץ לחתיכות על הצ'לנג'ר כשעוד לא הספקת לטעום אפילו קצת מהחלל, עוד לא נהנית מהשיוט סביב כדור הארץ, מחוסר הגרוויטציה, רק את החרא של האימונים המפרכים וכוחות הג'י המטורפים של ההמראה על הטיל זכית לאכול וכבר את אינך, פיצוץ, "כוס אמק!", וזהו. איך אני מקנא באלו שמתו בשיאם, אלו שמתו כבר בפסגה או בדרכם למטה, אלו שהתרסקו בטיסה חזור עם כל החוויות מהטיול עוד טריות בראשם, אלו שזכו להספיק לפני שפסקו, אפילו באלו שהספיקו להגיד את המילים האחרונות שלהם ולא הסתפקו רק ב"כוס אמק!" עלוב בסלנג עברי רדוד אני מקנא. כוס אמק!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
eranitay@gmail.com