27 בפבר׳ 2008

ימי ראשון

ימי ראשון הם הכי קשים. אחרי הטעימה מהחופש שמספק לה סוף השבוע היא צועדת בראש מורכן אל תוך הקבר ומתיישבת ליד המחשב. גם כוס הקפה שהיא מניחה ליד העכבר לא עוזר במאום כדי להעיר אותה לחיים. שאר הזומבים שמסתובבים בחדרים הסמוכים למשרדה עסוקים מדי במותם שלהם מכדי לשים לב לגסיסתה שלה. לקראת אמצע השבוע זה כבר נהיה לה קל יותר לשאת את הריק על כתפיה הצרות, אבל בימי ראשון, אחרי שתייה בלתי פוסקת ממעיין החיים במהלך סוף השבוע, הוואקום הזה כבד מנשוא.

אחת לכמה דקות נשמע הצפצוף הזה של הדואר הנכנס ועינייה נפקחות לרווחה לראות. לעתים אלו כמה מילים שהוא כותב במיוחד בשבילה ואז העיניים הכחולות האלה בולעות את המילים בבת אחת ואז שוב בקריאה חוזרת ושוב רגע לפני שהיא שולחת לו את המילים שלה, שנכתבות במיוחד עבורו. אבל לרוב זהו עוד מייל בתפוצה רחבה של איזה זומבי זוטר שמעוניין לגרום לאחרים לחשוב שהוא עובד, בזמן שלכולם ברור שהוא רק כותב מיילים, או יותר גרוע, מטלה שמגיעה אליה בדיוור ישיר. חיסול ממוקד לזמן הפנוי שלה, שאלמלא היה מחוסל כך היתה יכולה להעביר את שעות דעיכתה בקריאת מאמרים אקראיים ברחבי הסייברספייס, או בצפייה בצילומים שהעלו לאינטרנט אנשים שבמרבית זמנם חיים את חייהם. הכי אהובות עליה תמונות של אנשים בחופשה, היא מעדיפה אותן בהרבה על התמונות של אנשים במקומות אחרים או של נופים. החופש הוא בעיניים של בני האדם, האושר הוא בתווי הפנים, החיים נמצאים בזוהר הקלוש שנובע מתוכם. נוף ללא אדם אינו שונה בהרבה מהמוות אותו היא מרגישה כל יום ראשון.

השעות חולפות, גם בימי ראשון כמו בכל יום אחר, השעון מציג את מעבר הזמן טוב יותר מכל גורם אחר סביבה. השמש והירח, התאורה המלאכותית, פניהם של האנשים, כוסות הקפה המצטברות במטבחון, אף אחד מהם אינו מדויק ואכזר כמו השעון. האכזר שבשעונים הוא הקטן הזה שנמצא בפינה הימנית של המסך ובין אם היא עובדת ובין אם היא מחפשת את האושר בפניהם של אנשים בפליקר, תמיד הוא נמצא שם בזווית העין, קורץ אליה, מזכיר לה שהזמן חולף ועובר, שדעיכתה נמשכת מחד וזריקת האדרנלין הבאה מתקרבת. אבל כשהיא קוראת את המילים שלו, שנועדו לליבה בלבד ונשלחו במייל או בסלולרי, ומודיעות לה בצורה הכי אמיתית שאפשר שלמרות כל המוות יש גם חיים ואם כבר לגסוס אז רק ביחד איתה, ביחד איתו, ואם יש אהבה אז היא בחלל הזה שבינו לבינה גם אם הוא עצום כמו בימי ראשון וגם אם הוא אפסי כמו בשעות הערב או בסוף השבוע, כשהיא קוראת את המילים ומגיבה עליהם בעיניים בוהקות מחיים, השעון נעלם והדקות מתמוססות.

ימי ראשון הם הכי קשים, בעיקר בבוקר, בעיקר אחר הצהריים והכי בערב כשעוד כמה דקות המוות נגמר וכמו ערפד היא יוצאת עם הירח אל העיר, אל האהבה, אל החיים, עד יבוא בוקר ואיתו השמש האימתנית שתשלח אותה בחזרה לקברה ולקולגות שלה, המתים החיים.