29 בדצמ׳ 2008

קונץ עושה קונץ

יום שני בבוקר הגיע יחד עם דיכאון קל וגשם לפרקים. היציאה מהמיטה היתה קשה במיוחד והכאבים בכתף התחזקו. אלמלא ההכרח ללכת ולהתייצב בלשכת התעסוקה כנראה שלא הייתי יוצא מהבית. אבל קיים הכרח ללכת ולהתייצב, אחרת אני יכול לשכוח מדמי האבטלה שהשגתי לעצמי במאבק קצר ומוצלח בביטוח לאומי. כשהגעתי לשם נעמדתי בתור המשתרך למכונות ההתייצבות האוטומטית והסתכלתי על המובטלים כדי להעביר את זמן ההמתנה בנעימים, מתנחם שאינני צריך להמתין בתור הארוך יותר שמוביל לבידוק הביטחוני שנעשה לאלה שמעוניינים או צריכים לעלות לקומות העליונות בבניין.

כשהגיע תורי והנחתי את האצבע על קורא התביעות, מנסה לא לחשוב על הטינופת שהשאירו שם מאות אצבעות לפני, אותן אצבעות המשמשות עבור רבים כלי יעיל להוצאת נזלת מהנחיריים או חיטוט בנקבים אחרים בגוף. הקורא האופטי זיהה אותי אך לא רשם התייצבות. במקום זה הוא הדפיס פתק קטן שמצווה אלי לגשת לפקידת ההשמה שלי. בלי להתכוון לכך נפלטה מפי קללה אקראית כלשהי בטון מופתע במיוחד. הרי לא יכול להיות שמצאו לי עבודה מתאימה, ואם מפנים אותי לעבודה לא מתאימה הרי שאאלץ עכשיו להיאבק ולהתווכח, וממש אין לי כוח להתווכח. הדיכאון הקל התחזק, אך הגשם נותר לפרקים. לאחר מאבק קצר עם הרצון לוותר על דמי האבטלה וללכת הביתה נעמדתי בתור הארוך לבידוק הביטחוני, מתבונן באומללים האחרים שנאלצים לעמוד שם, תוהה מה הסיבה של כל אחד מהם, אבל זה לא היה מספיק מעניין כדי להסיח את דעתי מהכעס.

בסופו של דבר לאחר המתנה ארוכה בתור לבידוק הביטחוני ולאחר המתנה נוספת בתור לפקידת ההשמה נרשמה לי התייצבות מבלי שניתנה לי סיבה מיוחדת מדוע לא נרשמה התייצבותי במכשיר האוטומטי. הסיבה היתה ברורה לי, יש להם רצון להתיש אותי, לגרום לי לוותר על דמי האבטלה. שילכו לעזאזל אמרתי לעצמי והלכתי הביתה בגשם, מפורק.

האדים מהקפה התערבבו בחלל החדר עם עשן הסיגריה. שני הטעמים הנרכשים של ההתמכרויות הללו התערבבו על לשוני, האחד בדרכו לקיבה, השני לריאות ומשם למוח. בטלוויזיה המלחמה המשיכה כאילו הכל כרגיל. ואולי הכל כרגיל באמת, הנה החתולה מתחככת ברגליי, מגרגרת, רומזת שהכל בסדר, אפשר להירגע. אני מלטף אותה ונשען לאחור על הספה. החתולה קופצת על הספה ונוגחת בעדינות בידי. "לא עכשיו שטיקונת", אני אומר לה, ממשיך לבהות במרקע, "בואי שבי איתי ותראי טלוויזיה, יש מלחמה". שטיק אינה מתרצה וממשיכה לנגוח. "נו, מה הסיפור שטיק?", אני שואל, מסתכל בעיניה הגדולות. "קונץ נעלמה, אני לא יודעת איפה היא", היא אומרת בדאגה. "את בטוחה? חיפשת בארון, או מאחורי התנור?". "חיפשתי בכל המקומות שלה, היא פשוט נעלמה". "בואי איתי, נחפש אותה", אמרתי מיואש.

החיפוש בבית לא עזר, כמובן ששטיק צדקה, היא תמיד צודקת. הייתי צריך לדעת שהיא לא היתה אומרת לי סתם דבר כזה. בכלל, חתולים לא אומרים סתם דברים, הם אומרים משהו רק כשזה באמת חשוב להגיד. "איפה ראית אותה בפעם האחרונה?", שאלתי. "בספה, מתחת לכריות". "נו, אבל עכשיו חיפשנו שם". "תן לי להיכנס, אתה רק הסתכלת מלמעלה ואתה גדול מכדי להיכנס לשם". "טוב, אבל תיזהרי, אני לא רוצה שתיעלמי גם את, או שתתקעי שם כמו בפעם הקודמת". "אל תדאג, ירדתי איזה חצי קילו מאז", אמרה ונכנס פנימה.

אחרי כמה דקות היא יצאה וסיפרה שיש שם מנהרה. כנראה שקונץ חפרה אותה במשך הרבה זמן כדי לברוח מהבית. "לאן היא מובילה?", שאלתי. "לא יודעת, היא צרה מדי בשבילי". טוב, חשבתי, קונץ תמיד היתה הכוסית ביניהן. "אז מה עושים?", שאלה אותי בעיניים פעורות ומבט תמים שרק לחתולי רחוב כמו שטיק יכול להיות. "אין מה לעשות, היא רצתה לברוח אז בעיה שלה". "ואולי היא לא ברחה? אולי היא רק הלכה לטייל ואז אבדה בדרך חזרה?". "די כבר שטיק, אין לי כוח, זה היה יום מספיק מעצבן גם בלי כל הסיפור הזה. נשאיר את התעלה פתוחה ואם היא תרצה היא תחזור". "אולי תלך למטה ותראה אם יש שם פתח יציאה איפשהו?".

ממש לא היה לי כוח לצאת שוב מהבית, אבל לך תריב עם חתולה שמנמנה. לקחתי מעיל וירדתי לרחוב, מסתובב סביב הבניין כמו טמבל, בוחן את הקירות החיצוניים ומחפש פתחים. בסופו של דבר לא מצאתי פתח וחזרתי הביתה, קופא מקור ועייף יותר משהייתי קודם לכן. "נו מה?". "כלום". "אז מה עושים?". "כלום". "כלום?". "כלום. מחכים שתחזור". "ומה אם היא לא תחזור?". "מה אכפת לך כל כך? גם ככה אתן רבות כל הזמן וקונץ מתעללת בך בכל הזדמנות". "אבל אנחנו אחיות, גם אתה רב עם האחים שלך לפעמים אבל אם הם היו נעלמים היית דואג להם". מה שנכון, נכון. יצאתי ותליתי מודעות מנוילנות עם התמונה של קונץ והטלפון שלי ברחבי השכונה. כשחזרתי כבר לא היה לי כוח לשום דבר. נשכבתי על הספה והדלקתי את המלחמה בטלוויזיה.

כששטיק התעוררה היא ירדה מהארון ורצה אלי. "נו, מישהו התקשר?", שאלה. "אף אחד". "אפשר אוכל?". "יש לך כבר, תסיימי את מה שהפלת על הרצפה". "אני רוצה חדש". לך תתווכח עם חתולה שמנמנה.

לקראת הערב הטלפון צלצל. שטיק ואני רצנו לטלפון. "זו אמא שלי", אמרתי לשטיק באכזבה. גם שטיק התאכזבה וחזרה להתכרבל בפינה שלה על המיטה.

אחרי שעתיים היה טלפון נוסף, הפעם זה היה מישהו שרצה לדעת פרטים על הדירה שאני שוכר. אמרתי לו שאני לא עוזב ושתליתי את המודעה בגלל החתולה. "אולי אתה מחפש שותף", הוא שאל וניתקתי לו בלי לענות.

קצת לפני שש בערב צלצלו שוב, הפעם אלו היו יולדים בחופשת חנוכה שחיפשו מישהו לעבוד עליו בטלפון והייתי קורבן קל. "יופי שטיק, את והרעיונות שלך". יצאתי שוב מהבית והסרתי את המודעות.

בשבע שמעתי את רחש השרשרת של האופניים שלה. כעבור עשר שניות נשמע גם הצלצול באינטרקום. לחצתי על הכפתור ופתחתי את הדלת לקראת נקודת האור של יומי, מציץ מבעד לחריץ לראותה עולה במדרגות לקראתי, מונע מהחתולה לצאת לחדר המדרגות. הדיכאון הקל נעלם, הגשם התפרק בחוץ, החיוך על פני התרחב לקראתה. היא מחייכת, נכנסת לדירה ואני סוגר אחריה את הדלת. נשיקה וחיבוק ויללות של שמחה. ופתאום רחש מהספה בסלון, קונץ נאבקת עם הכריות, יוצאת משם רטובה ומלוכלכת מבוץ, רצה לקערת האוכל. אני נתתי לשטיק מבט עצבני קצת, ושטיק החזירה לי את המבט שיכול היה לנצח את כל פקידות ההשמה בלשכת התעסוקה ולסיים את המלחמה הארורה הזאת להביא אהבה ושקט לעולם הזה.

24 בדצמ׳ 2008

בוריס והסיגריה

בוריס יושב על הכסא שכבר קיבל את הצורה של התחת שלו. הוא יושב על הכסא הזה כבר כמה ימים. אין לו כוח, לבוריס, הוא עייף ותשוש ומרגיש כאילו גופו גדול עליו בכמה מידות. כל ניע של איבר מגופו מורגש על ידי בוריס היטב. אפילו המצמוצים הרפלקסיביים דורשים ממנו מאמץ רב מדי. בוריס מרגיש שעם כל מצמוץ יורדים לו יומיים מהחיים. אם רק היה יכול למצמץ במקום לעשן היה מאושר. אבל הוא לא יכול ולכן הוא עושה מאמץ כביר כדי לפתוח את הקופסא התכלכלה שעל השולחן ומאמץ נוסף להציץ לתוכה. מצמוץ אחד או שניים עוברים עד שהוא מצליח לראות שנותרו לו שתי סיגריות אחרונות. סוף החפיסה מעורר בו חרדות. הוא נאנח ושולף סיגריה, הודף אותה מעלה אל פיו, כהודף משקולות אולימפי, שריריו רועדים, הסיגריה רוטטת בין שפתיו. הוא פולט אנחה נוספת, שכמעט מפילה את הסיגריה, שנדבקת ברגע האחרון לשפה התחתונה. מבלי להזיז את ראשו הוא מורה לעיניו לתור אחר המצית. למרבה השעמום היא נמצאת במקום בו הניח אותה בסיגריה הקודמת. עוד מאמץ אחרון וזהו, הוא אומר לעצמו כמעט בקול רם ושולח את ידו במהירות אל המצית, מניף אותה באוויר, מקרב לסיגריה ומדליק עד שקצה הסיגריה הופך כתמתם ועשן חודר לריאותיו המתייפחות. אז הוא נותן ליד ליפול מטה וזו מתנדנדת כמו יד מריונטה שניתק ממנה החוט, מניחה למצית ליפול על הרצפה.

בוריס יושב על התחת שלו, שכבר קיבל את הצורה של הכסא מתחתיו. הוא יושב על התחת הזה כבר כמה שנים. אין לו כוח, לבוריס, הוא תשוש ועייף והמוח שלו מחוץ ורצוץ. אילו היה יכול להחליף מוח כמו שמחליפים מעבד, היה מזמן קונה דגם ישן ומפגר יותר מזה שיש לו עכשיו. הוא גם היה מחליף את המאוורר הזה שמזמזם לו באוזן כל הזמן. בוריס מאס כבר בעצבים שלו ואינו מסוגל עוד להשתעמם מהצורות שהעשן מייצר בדרכו לתקרת החדר. כשהכתום של הסיגריה מתקרב לאצבעותיו הוא מניח אותה במאפרה הגדושה, מאפשר לעשן להמשיך ליצור צורות בחלל. לפחות מישהו מאיתנו יוצר, הוא אומר לבדל כמעט בקול. הסיגריה האחרונה מחייכת אליו מתוך החפיסה שנותרה פתוחה מטעמי יעילות. הוא מחייך אליה בחזרה חיוך מאולץ. היא עולה עליו. היא יודעת שהחיוך אינו אמיתי. ברור שאינו אמיתי. בוריס יודע היטב מה יקרה בעוד כמה דקות, הוא יודע זאת היטב. לכן הוא נשען לאחור על הגב שכבר קיבל קימורים של משענת עץ מחורבנת ונאנח מכאב. עיניו מתבוננת בצורות של העשן המסתחרר ממשב הרוח הקל שיצרה תנועת ההשענות. תזוזת העיניים מתישה אותו אבל הוא עייף מכדי לעצום אותן. הוא מנסה לנצל את ההזדמנות כשהמצמוץ הרפלקסיבי בעיצומו והעיניים סגורות כדי להשאיר את הריסים מוגפים, אך הוא אינו זריז מספיק והריסים מורמים שוב לפני שהוא מספיק להורות להם להישאר למטה. הוא נאנח. הסיגריה בקופסא מחייכת. שניהם יודעים היטב מה יקרה בעוד כמה דקות. אף אחד מהם לא יודע מי מהם יהיה כאן בשביל לראות את זה קורה.

9 בדצמ׳ 2008

רב הנסתר

רב הנסתר על הגלוי,
אך הנסתר נגלה במהירות
ואילו הגלוי נסתר לאטו,
והנה הנה ממש אוטוטו
יהיה רב הגלוי על הנסתר,
והסוף יהיה כמו שהרב אמר:
"הסוף יהיה רע ומר, רע ומר".

ובארץ קפיצקפוץ, הלא מאוד רחוקה,
בה חי, בין היתר, גם פיצפץ בן-רבקה,
חשבו אנשים, ופיצפץ ביניהם,
שאולי הגיע הזמן להתחיל לפזם.
ליקלק אבו-קילקל, שהיה תמיד אוונגרד,
התחיל לפזם את הנעימה של Die Hard.
שיפשף מק'פישפש, המוכר מהשוק,
פיזם בלי לטעות את"you've got the look" .
והיו עוד רבים שם בקפיצקפוץ, הדי קרובה,
שפיזמו, המהמו והיו אף ששרקו את התקווה.

רק פיצפץ בן-רבקה (מתחילת הבית הקודם)
לא הצליח בשום אופן להחליט מה יפזם.
מכל עבר שמע מנגינות מוכרות,
ומעברים אחרים שמע שריקות עמומות.
כל הקולות והרחש הבלתי נגמר
לא אפשרו לו לחשוב שום דבר.
אז פיצפץ הקטן, שהיה בן שלושים,
שכר סירה עם שלושה משוטים
והפליג אל לב אגם הקסמים.

אגם הקסמים, רק שיהיה ברור לכולם,
אמנם עמוק ורחב ידיים ויש חושבים שהוא ים,
אבל אין שום דבר קסום שם או אפילו מסתורי,
כי אגם הקסמים זה סתם שם (ולא ממש מקורי).
כדי לעשות סיפור קצר טיפה קצר יותר,
אחזור לעניין עליו התחלנו לדבר –
פיצפץ הקטן, בן שלושים וקצת, שט בסירה בלב ים או אגם,
מחפש שקט ושלווה במקום בו לא ישמע את קול אדם.
הוא שט במהירות לעבר האופק הכחול
לנקודה שממנה אי אפשר לראות את החול.

חתר וחתר וחתר וחתר עד אשר התעייף ועצר.
הביט לימין - רק שמים ומים.
הביט לשמאלו - רק אדוות ושמים.
פיצפץ שלנו היה מאושר, והכי חשוב - לא שמע שום דבר.
חילץ עצמותיו ומתח השרירים, נשען לאחור ו... שמע שוב שירים?!
פיצפץ קפץ רוטן וזועם, הביט לעבר המקור המפזם.
אתם יכולים לשער כמה היה מדוכא הבנאדם,
כשהביט לאחור וראה את עברו השני של האגם.
פיצפץ הבין שעשה טעות חמורה, הוא חתר לאחור בלי כל בקרה,
כך שרצה הגורל וקרה, שעבר את הנקודה, משאת נפשו הרכה.

לאחר ששמח על ששכר סירת שלושה משוטים (כיוון שמשוט אחד שבר מרוב עצבים),
התחיל פיצפץ לחתור בחזרה לכיוון נקודת המוצא.
חתר וחתר וחתר וחתר, וכל כמה תנועות משוט הסתכל לאחור ועצר.
כך היה משוכנע, יצליח למצוא את הנקודה הרצויה.
אתם יכולים לשער כמה היה מדוכא האיש,
כשהבין שהוא הכניס עצמו לממש עסק ביש –
בדיוק במקום בו לא ניתן להבחין באחד החופים, נגלה לעיניו החוף השני.
פיצפץ לא ויתר וניסה לדייק, שט סנטימטר לאחור ושניים לפנים,
מביט לכאן ולשם ולכל הכיוונים, אבל תמיד הצליח לראות את אחד החופים.

מובס ושבוז, פיצפץ הקטן, מיואש מהכל על סירה בלב ים או אגם,
החליט שזהו נמאס לו הוא לא יפזם לעולם.
חתר לאטו (במשוט הבודד שטרם שבר) בחזרה אל החוף, חזרה אל בני האדם.
חתר וחתר וחתר וחתר, עד שהשמש נגעה ברכות בקצה האגם.
פיצפץ נעצר כדי לחזות במראה שטרם ראה, בוודאי לא כך בסירה.
השמיים הסמיקו בגוונים של אדום,
הגלים געשו והתרגשו בסגול,
והשמש בערה כמו לב מאוהב,
וגם לבו של פיצפץ הרגיש משהו עכשיו.

בהתחלה הרגיש מין רטט מוזר באזור הריאות.
לאחר מכן חש משהו שניתן לתאר רק כרעידת רגשות.
מבלי להרגיש נסגר פיו הפעור
ובמפתיע בקע מעומק גרונו צליל נמוך וברור.
אחרי תו אחד הגיע אחר, ואחרי השני השלישי לא איחר,
וצליל רביעי ותו חמישי ושישי, והנה אקורד שנשמע די אישי,
ופיצפץ שלנו, קטן ומקורי, המהם לעצמו בלוז חרישי.

26 בנוב׳ 2008

הולך עד הסוף בשיפון התכלכל

המכנסיים שמכסים את מבושיו רחבים מעט, עשויים בד שיפון תכלכל, ומתנפנפים בקלילות ברוח הנושבת מכיוון הים. הוא לא נותן לבד המתנפנף ונצמד לרגליו לבלבל אותו או לרוח החזקה להאט אותו. הוא מה שנקרא 'הולך עד הסוף'. ולא סתם אני אומר את זה, אני אומר את בוודאות ולאחר שבדקתי זאת איתו והוא אישר באוזניי באופן שאינו משתמע לשני פנים ש"הפעם אני הולך עד הסוף, אפילו אלוהים לא יוריד אותי מזה הפעם!".

שפם עבות נח מתחת לנחיריו. לעתים נדמה כאילו שיערות מהשפם מנסות לזחול אל הנחיריים, אולי כדי לנוח היכן שלח וחמים. לא פעם נדמה ששיערות מהשפם אולי באמת הצליחו לחדור לנחיריים, אך אז עולה התהייה האם אלו הן שיערות שפם שחדרו לנחיריים או שיערות נחיריים שיצאו להשתזף על השפם. כששאלתי אותו על העניין הוא דאג להבהיר לי שאצלו זה עניין של אידיאולוגיה – "שיערות הגוף, באשר יהיו, רשאיות לנהוג באופן חופשי לגמרי, רוצות שיערות מבית השחי לצאת לטייל לאורך שיערות הגב ולבלות יום או יומיים עם אחיותיהן שעל פי הטבעת, ברוכה תהיה היוזמה! מי אני שאמנע מהן להגשים את עצמן, לממש את יעודן". "אבל הן שיערות בית שחי, יעודן להיות שיערות בית שחי!", הקשיתי. הוא התייחס אלי בזלזול ונופף ידו בביטול (אני יודע זאת בוודאות משום שמדובר בתנועה שמטרתה להביע זלזול ולבטל אמירה של אחר או שמכוונים אותה כלפי זבוב או מעופף קטן אחר בכוונה לגרשם, והוא אחד שאפילו ברגשותיו של זבוב יסרב לפגוע ולכן, כדבריו, לעולם לא יגרש זבוב – "איך כיהודי אני יכול לגרש מישהו בגלל הגזע אליו הוא משתייך?", שאל אותי בהקשר זה).

זקן לא צמח על פניו כלל. זה הפתיע אותי מאוד מכיוון שבכל מקום אחר השיער צמח פרא וכנראה, בהתאם לאידיאולוגיה הנוקשה לפיה חי את חייו לא רק שהשיער צמח בכל מקום אלא הוא גם טייל ממקום אחד למשנהו וכך סביב הקורקבן ניתן היה למצוא גם שיער שהגיע מהחזה ועל אצבעות כף הרגל הימנית ניתן היה להיתקל מפעם לפעם בשיער גס שצנח מהגבות הכהות שלו. אבל כאמור, זקן לא צמח על פניו כלל. "אני לא מאמין שאתה מגלח את הזקן!", אמרתי לו כשסוף סוף הגיעה אלי ההכרה שזה בוודאות הפתרון היחיד האפשרי לתעלומת הלחיים החלקות שלו. חלקות אם לא מביאים בחשבות חצ'קון נודד אחד שנוהג להגיח אחת לשבוע-שבועיים בנקודה בולטת אקראית כלשהי על פניו, שכן חצ'קונים לא טורחים להופיע במקומות שאין עין שתבחין בהם, לבלות שם שלושה ימים ואז לדעוך ולהיעלם עד לפעם הבאה. "אמא שלך מגלחת יא בנזונה!", הוא ענה בלי להתבלבל או להתמהמה ואני ירדתי מהעניין, כי כשמישהו מתחיל לדבר על אמא שלך עדיף לך לשנות נושא ומהר. "אז מה אתה אומר על הפועל האלה?", שאלתי ואני די בטוח שקולי כמעט לא היה מפוחד. "כדורגל זה כמו צלחת קורנפלקס, השופט והקוונים – כפית, האוהדים – חלב, וכל השאר סתם אידיוטים, גם הפועל", פסק בהחלטיות. לא התווכחתי.

אז אני רואה אותו הולך ככה, הולך עד הסוף, בנחישות. השפם מתבדר ברוח, שיער הנחיריים יוצא להתבדר גם הוא, כי אין כמו בידור טוב, בייחוד בחינם. השיפון שלרגליו נצמד ומתנפנף, אבל הוא הולך, הולך עד הסוף וזאת, כאמור, כפי שהוא העיד בעצמו. נשארתי לעמוד במקומי כדי לצפות בו עושה את זה, הוא התרחק עוד כמה מטרים והגיע לנקודה שלו. כלומר הנקודה שלה. של הבחורה שהתאהב בה ואמרה לו שאין מצב. הבניין שבו גרה נראה כמו עשרות בניינים אחרים בעיר. ישן ומוזנח. "החצר מריחה כמו שתן", אמרתי. "ששש!", הוא עשה חצי סיבוב לכיווני ואיים עלי עם האצבע שלו שאשתוק. שתקתי. הוא נע בחצר כאחוז דיבוק, הלך מצד לצד, רחרח את האוויר. במקום מסוים נעצר, פתח את המכנסיים והשתין בנקודה שבה הבניין מתחבר לאדמה, לא רחוק מדלת הכניסה. כשסיים צעק לי "יאללה, מהר!" ורץ מחצר הבניין לרחוב במהירות שהפתיעה אותי, מלווה את הריצה בצחוק טיפשי של נערים מפוצצי נפצים, מותיר אחריו שובל של שיערות גוף שונות שכנראה ייעודן להישאר בזירת הפשע.

"עכשיו תסביר לי למה זה היה טוב בנאדם?", אמרתי כשסוף סוף נגמר לו האוויר והפסקנו לרוץ כמו מטומטמים ברחובות העיר. "חכה תראה מה יקרה בפעם הבאה שהיא תראה אותי", אמר ולא יסף. אחר כך אכלנו חומוס, הוא אכל את כל הבצל "בשביל הבחורות, הן לא יכולות לסרב לגבר שמדיף מבצל או שום ובגלל זה הן תמיד מבקשות ממך לא לאכול את זה, הן לא רוצות לאבד שליטה, זה ברור!". ברור אז ברור, לי היה ברור, ללא ספק היה לי ברור.

שבועיים אחרי כן פגשתי אותו מתחת לבניין של הבחורה הזו מילל כמו חתול מיוחם. לא רציתי להפריע לו אז לא אמרתי כלום, רק עמדתי שם והסתכלתי איך הבחורה מציצה במבוכה מבעד לתריסים בחלון דירתה וכעבור שניות ספורות מזמזמת באינטרקום אומרת לו "תעלה מאמוש! תעלה עלי!". הוא עלה. ברור שהוא עלה. נדמה היה לי שהוא אפילו הציץ מהתריסים וראה אותי עומד שם ליד הגדר שסביב חצר הבניין, אבל המשכתי לעמוד שם גם כשהתחילו הגניחות.

שלושה שבועות אחרי כן נאלצתי כבר להגיע לארוחת ערב שישי אצל ההורים שלי. כשנכנסתי אבא אמר לי שאמא במקלחת ותצא עוד מעט. כשיצאה מהמקלחת יצא איתה גם הוא, מנשק אותה על הלחי נשיקה מלווה בחיבוק חם והיא מלטפת את לחייו שהבהיקו כאילו זה עתה משחו אותן בשמן "מקסים אתה!", אמרה. "כוסית את!", אמר והוסיף קריצה לעברי לפני שהתיישב ליד השולחן במקום בו הונחה הצלחת בשבילו. התיישבתי גם אני ואכלנו כמו בכל ערב. הורי מאזינים ללהג הבלתי נדלה שנפלט מפיו ומתמוגגים. "אתה מבין את זה גדעון", פנה לאבי כשהגיע הקינוח, "אומרים לך ואהבת לרעך כמוך, זה לא רק כל התורה על רגל אחת אלא גם חובה מוסרית עליונה במעלה, אבל רק אנסה לעשות למישהו ביד וכבר יתנפלו עלי כל המנאייק!". שלושתם צחקו כמו היו מטורפים, היין נגמר, ואני לא סיימתי את המנה האחרונה בגלל שמצאתי בה שיערת שפם או נחיריים שייעודה בחיים לבלות אצלי בגלידה.

20 בנוב׳ 2008

נשואה + 3

שרה גמזו נכנסה לחנות המכולת עם שלושת ילדיה הקטנים בטור עורפי, נחושה ורגישה, עצבנית ולחוצה כתמיד. עין ימין שלה רטטה כמו סיכת ביטחון על רמקול בהופעת רוק כבד. כאילו במטרה לחזק את הרושם הזה ראשה נד באופן לא רצוני לקול אותה הופעה קצבית. עם הכניסה לחנות הכיתה כובשת את המטרות בתנועת מגל. לטורים הימניים הלכה שרה, אוספת בזריזות ויעילות ירקות, פירות, פסטה ואורז. אל מחלקת החלב מוביל שאול בן השמונה את שתי אחיותיו הקטנות, לאה ורחל, בנות חמש ושלוש בהתאמה. שאול יודע בדיוק מה הוא צריך לאסוף מהמדפים. האימונים המפרכים השתלמו והמחלקה של שרה גמזו מתאחדת ליד הקופה.

"בוקר טוב שרה", מברך אותה אבי מהמכולת, מצביע על כל מוצר ומוסיף את מחירו לחשבון.

"אני מבקשת ממך, תעשה את זה מהר, בלי דיבורים מיותרים", ענתה שרה בקוצר רוח, נימה של התנשאות ריחפה בהבל פיה כשאמרה את הדברים. כשרחל מנסה לומר משהו שאול משתיק אותה. זה תפקידו של סמל מחלקה, לדאוג למשמעת. ושאול עבד קשה כדי להשיג את המעמד שלו ולא יסכן אותו בגלל פאקים של מי מאחיותיו הקטנות. עדיף שתצווח לרגע מהכאב שתסב לה הצביטה מאשר תתחיל להגיד דברים מיותרים. מהם אותם דברים מיותרים? כל דבר שהוא הוא מיותר, משום שאמא תמיד יודעת מה הילדים שלה רוצים להגיד, גם אם הם לא אומרים את זה. אז אפשר פשוט לשתוק. ובאמת, זה היה הרבה יותר נעים כשכולם שתקו.

"שרה", אמר אבי מהמכולת, מנסה לסכם את החשבון על המחשבון האלקטרוני הישן שלו, "לא משנה מה תעשי לא תצליחי להסתיר את יופייך".

שרה לא ענתה רק נעצה באבי מבט, עין ימין רוטטת עוד יותר. לא, היא לא רוטטת, הבחין פתאום אבי מהמכולת, היא רק מעפעפת במהירות, ועושה זאת גם עם העין השניה. אבי הישיר מבט ושם לב שמשהו בפניה של שרה גמזו התרכך.

"שבעים ושש וחצי", אמר לבסוף. שרה גמזו הוציאה את הכסף מהארנק ושילמה בשטר של מאה. אבי החזיר לה את העודף בשטר של עשרים וכמה מטבעות. כשהניח את הכסף בידה נדמה היה לו שקצות אצבעותיה מלטפות את כף ידו. כל אותו זמן לא הסיר עיניו מעיניה. גם כשהכניסה את הכסף לארנק המשיך אבי מהמכולת להסתכל לה בעיניים הירוקות, הבורקות, שזיק של טירוף נוצץ באישוניהן. וכשיצאה מהמכולת בדילוגים עם שלושת הילדים שזכו בינתיים ללקק סוכריות על מקל ליווה מבטו את ישבנה החטוב, שעטוף בחצאית ארוכה וצמודה עד שנעלם הפלא מעיניו.

12 בנוב׳ 2008

רעיון

מכיוון שזה הסיפור שלי אני רואה זאת כזכותי להתחיל אותו במקום ובאופן שאני רוצה להתחיל אותו. לכן, למרות שהיום אני כבר נושק לשלושים והחיים שלי מסובכים עד מאוד בעניינים שונים ומשונים שכבר אחרי הפתיחה של הסיפור הזה תוכלו לקרוא ולהכיר היטב, אתחיל את הסיפור הזה דווקא בגיל עשר.

החורף היה בעיצומו. מלחמת המפרץ היתה בתחילתה. הכביש היה חלק ומסוכן. את כל הדברים האלה לא ידעתי בעצמי, אלא שמעתי ברדיו שברכב של אבא שלי כל הדרך לאיזה בית קולנוע בחיפה. אחרי כמה חודשים שלא שמעתי מאבא שלי דבר הוא הגיע לקחת אותי לסרט. זה היה הבילוי הקבוע שלנו, כמו שזה היה בילוי קבוע של הרבה מאוד ילדים להורים גרושים ואבותיהם. אבא עצר את הרכב בחניה והשאיר את הרדיו פועל עד דקה בשביל לסיים לשמוע את החדשות או כדי לחפש כמה שקלים בארנק. בכל מקרה הוא עשה את שניהם במקביל. השעה היתה קצת אחרי שש בערב והחדשות הסתיימו בפניה של משטרת ישראל לסייע באיתור אדם כבן שישים, שנראה לאחרונה שלושה ימים קודם לכן לבוש במכנסי טרנינג אפורים וסוודר אדום.

נכנסו לאולם הגדול כדי לצפות בסיפור שאינו נגמר 2. הסרט הראשון היה מהסרטים האהובים עלי ביותר ושמחתי מאוד שהסיפור שאינו נגמר אכן לא נגמר בסוף הסרט הראשון. רגע לפני שכיבו את האורות והסרט התחיל נכנס לאולם גבר כבן שישים, שהיה בעיניי מתאים בדיוק לתיאור שצוין בחדשות. היה לי ברור לגמרי שזה המבוקש של המשטרה. ממראהו הבנתי גם שהוא מסוכן לציבור. כל הסרט לא יכולתי שלא להגניב מבטים לכיוונו, לראות אם הוא עושה משהו חשוד. לקראת ההפסקה כבר היתה לי תחושה חזקה מאוד שמשהו רע עומד להתרחש עם הטיפוס הזה. רציתי לבקש מאבא שיודיע למשטרה שמצאנו את האיש שהם מחפשים. אבל במקום זה רק ביקשתי לחזור הביתה בתואנה שיש לי כאב בטן.

שנים אחרי המקרה הזה עוד המשיך אבי להזכיר לי שכשהייתי בן עשר כל כך הפחיד אותי הסרט הסיפור שאינו נגמר 2, שלא הסכמתי להמשיך לצפות בו ודרשתי לחזור הביתה. מעולם לא אמרתי לו שמה שבאמת הפחיד אותי היה אותו אדם שהתאים בדיוק לתיאור של האיש שהמשטרה חיפשה ברדיו.

עכשיו, כמו שכבר ציינתי, אני כבר לא בן עשר, אני כבר קרוב לשלושים ודי בטוח שהאיש שחיפשה המשטרה היה סתם זקן מבולבל שבטח ברח מהבית כששמע את האזעקה ומאז הסתובב ברחוב מבלי לזכור היכן הוא גר או איך בדיוק קוראים לו. אני גם די משוכנע שהאיש מהקולנוע לא היה אותו זקן, אפילו שהוא היה מאוד דומה ולבש בגדים מאוד דומים. ובכל זאת, אני סבור שטוב עשיתי שדרשתי לצאת מהקולנוע, כי אנשים מבוגרים שהולכים לסרט ילדים לבד הם או מבקרי קולנוע או פדופילים, כלומר בכל מקרה הם אנשים מסוכנים שעדיף להתרחק מהם כמה שיותר. ואני, בתור ילד עם אינסטינקטים טובים ידעתי כבר אז שצריך להסתלק משם, אפילו שלא בחרתי את הסיבה הנכונה.

אם כן, אחרי ההקדמה הקצרה הזו, שאולי תהיה ואולי לא רלוונטית בהמשך, אפשר להגיע לימינו אנו ולספר על חיי המסובכים והמורכבים היום. האמת, אפשר להתחיל בהיכרות עניינית, פורמלית, ומה יותר פורמלי משם. אז אציין ששמי גדעון. כלומר, השם שאבי בחר עבורי הוא גדעון אבל השם שאני בחרתי לעצמי ובעצם השם שבו אקרא לעצמי במהלך הסיפור ואדאג לכך שאנשים אחרים שיופיעו בסיפור הזה יקראו לי בו הוא יאיר. ועכשיו, למרות שלא ממש רציתי לעשות זאת אעבור לדבר על עצמי בגוף שלישי, כי חשוב מאוד להתאמן גם בכתיבה בגוף שלישי.

אם אחרי חצות תכנס לרחוב ביצרון בתל אביב ותצעד לאורך אחת הסמטאות, לא אציין איזו כדי לא לחשוף את מיקומו המדויק של אובייקט הסיפור, תוכל לפגוש בנקל את יאיר זהר, לשעבר גדעון זהר. יאיר מתקרב לשלושים בצעדי ענק, פילוסוף חובב, תסריטאי מדשדש, במאי מחשש, מאהב מהוסס ומנסח מכתבים במקצועו. כנראה תמצא אותו שרוע על כורסת מחלקה ראשונה שהשיג בעזרת חבר לשעבר שהיה בזמנו טכנאי תחזוקה באל-על. באותה תקופה הורו לצבי, טכנאי התחזוקה, להוציא את כיסאות המחלקה הראשונה, להזיז את מחלקת העסקים קדימה ולהוסיף עוד כסאות של מחלקת תיירים היכן שמחלקת העסקים נגמרת. זו היתה עבודה מפרכת ביותר, אבל חיונית מבחינת החברה ומשתלמת ביותר ליאיר שהשיג את הכורסה הכי נוחה שאי-פעם היתה לו תמורת מחיר ההובלה ובקבוק ג'יימסון. את הכורסה הניח בחצר דירתו השכורה ונהג לבלות שם את הלילות הקרירים ולהזיע שם את הלילות החמים. כך שאם תעבור ליד דירתו אחרי חצות תוכל בוודאי למצוא אות שרוע על הכורסה, מזיע או מבלה, בהתאם לעונה. משום שעכשיו עונת מעבר בוודאי תמצא אותי שרוע על הכורסה מזיע ומבלה לסירוגין.

"הלו! צ'יפופו!", אני אקרא ממקום מושבי, משתדל לזוז כמה שפחות כדי לא להרגיש את הסחרחורת של ההאנגאובר ואתה תסתכל לצדדים, מחפש לראות אל מי אני מדבר.

"כן, כן, אתה שם מעבר לגדר! למה להציץ ככה כאילו אתה חתול ואני יונה פצועה?", אמשיך בדיבור הישיר לעברך, מבטי נתקל במבטך מבעד לשיחים שעוטפים את הגדר.

"בוא, הכניסה מסביב", אצביע לכיוון השער ואחווה תנועה סיבובית בידי, שבסיומה אנופף בכף היד לעברי באופן שיהיה ברור גם מתנועות הידיים שאני מתכוון שתגיע.

אחרי שתתכבד בכוס וויסקי ותתרווח על אחד מכיסאות הפלסטיק הלבנים שמונחים בחצי מעגל, או חצי גורן אם תעדיף להשתמש בשפת בית ספר, אתחיל להעיף לעברך שאלות רבות ומגוונות, שהקשר ביניהן אינו ברור לחלוטין, אך כולן מתייחסות אליך. כדי להקל על העניינים אעבור להתייחס אליך כאילו אינך ממש אתה, אמציא לך שם ואכניס לפיך תשובות שאולי לא היו בדיוק התשובות שהיית מוסר לי, אך לצורך העניין בו נעמיד פנים שכן. יודע מה, לצורך הנוחות, לצורך השוויון ולצורך העניין, בוא נאמר שאתה בחורה.

אז אני מביט עליה מבט ארוך וחוקר. היא יפה. יפה מאוד אפילו. בדיוק הטעם שלי. שיער ארוך ושחור, אך לא יותר מדי ארוך ולא יותר מדי שחור. תלתליה מסולסלים, אך לא מדי מסולסלים, ולמעשה נמצאים על הגבול הדק שבין תלתלים לגלים. אני, יצויין, אוהב תלתלים וחובב גלים מושבע. היא יושבת בשיכול רגליים, ואני יכול לשמוע את ירכיה מתחככות זו בזו, רחש עדין ומפתה שנובע מנדוד רגלה העליונה לפנים ולאחור, כפי שעושים אנשים רבים שיושבים רגל על רגל, אך לא עושה זאת בעצבנות, אלא באיטיות מסוימת ונראה שהתנועה הבלתי רצונית הזו נובעת מריכוז עמוק. במה היא מתרכזת כל כך? עיניה הירוקות בורקות בשמש של אחר הצהריים, שאינה מסנוורת אותה, אך בכל זאת היא מצמצמת את עיניה בעודה בוהה באוויר, מדליקה סיגריה ומעשנת, שוב באיטיות, מרכז הריכוז עובר מהרגליים לסיגריה וחיכוך הירכיים נפסק.

"את מתרכזת בכלום", ניחשתי, ספק שואל ספק קובע עובדה.

"אני דווקא לא מרוכזת בכלום", היא עונה ללא היסוס, אך מבטה שהיה תקוע עד כה באיזו נקודה בלתי מסוימת באוויר עבר מהנקודה אלי, לרגע רציתי למות אך ויתרתי, הסקרנות הרגה אותי ממילא.

"ואיך אמרת שקוראים לך?", ניסיתי את הרפליקה המשומשת מדי.

"אתה אמרת, צ'יפופו לא?", שלפה וסיימה בחיוך מתגרה.

"זה היה כשעוד היית הקורא שלי, ועכשיו את כבר...", אמרתי ומיד הצטערתי על כך, זהו זה, חשבתי, היא בלבלה אותי לגמרי.

"...הבחורה הכי מדהימה שפגשת?", היא המשיכה.

"בדיוק! ושמה תמר!", שמחתי שהצלחתי לצאת מזה יפה ולגמתי מהוויסקי, מחפש בדל סיגריה ישן שאפשר להדליק.

"נעים מאוד, תמר", הציגה עצמה והושיטה יד ללחיצה. לחצתי כמובן והצגתי את עצמי כיאיר כמובן.

"מה רצית להיות כשהיית בת חמש?".

"אסטרונאוטית ולטוס לחלל! אני עדיין רוצה, אבל זה יקר מדי, רק אוליגרכים ומיליונרים אחרים יכולים להרשות לעצמם".

"כמה כוסות קפה את שותה ביום?"

"בין שתיים לכלום, תלוי בסיגריות".

"ואיזה סמים את עושה?"

"מה שיש ולא צריך להזריק או להסניף".

"ומתי נראה לך שאראה אותך שוב?"

"כל עוד אני כאן ואולי גם מחר".

"ולמה את כאן באמת?"

"בגלל השלט", אמרה והצביעה על משהו שנמצא מאחורי, מעל דלת הכניסה לדירתי השכורה.

הסתובבתי והסתכלתי על השלט, "כמעט ושחכתי שהוא שם. ככה זה עם דברים שנמצאים באותו מקום כל הזמן, שוכחים מהם לגמרי, אפילו לא רואים אותם באיזשהו בשלב".

"יש משהו במה שאתה אומר".

"ברור. למשל הכרתי כאן את אחד השכנים, יוסי שמו, או אולי ירוחם. בכל מקרה השם לא עקרוני במקרה הזה. בקיצור ראיתי אותו מדי פעם יוצא לרחוב, הולך לקנות מצרכים במכולת, הולך לעבודה וסתם עושה סיבוב כדי לנשום אוויר. אחד הימים אני רואה אותו יוצא עם מזוודה גדולה. הסתקרנתי כמובן ושאלתי לאן. הוא אמר שנוסע לאמריקה, חודשיים, ושאם לא אכפת לי שאקפוץ אחת לשבוע להשקות את העציצים בדירה. אין בעיה, אמרתי כמובן, למרות שידעתי שזו עלולה להיות בעיה, והוא עלה למונית לשדה התעופה. הנחתי את המפתח על השולחן בסלון כדי שאראה אותו כל הזמן ואזכר שאני צריך ללכת להשקות עציצים. כשסיימתי להניח את המפתח המשכתי בחיי. ביום הראשון ראיתי את המפתח ואמרתי לעצמי שאני חייב לזכור להשקות את העציצים. ביום השני, לקראת הערב, ראיתי פתאום את המפתח ואמרתי לעצמי שאני חייב לזכור. אחר כך כבר לא זכור לי שראיתי אותו במשך כמה ימים. אחרי שבועיים בערך חבר שהגיע לדירה הניח רגל על רגל על השולחן והמפתח נדחף ונפל על הרצפה ועשה רעש כזה קצת כמו מטבע. כשהסתכלתי נזכרתי מיד, לקחתי את המפתח ועליתי לדירה של מוטי, אה כן, זהו, קוראים לו מוטי, בטוח. נכנסתי לדירה והתחלתי לחפש עציצים, בכניסה היה קקטוס, במטבח היו תבלינים מתחת לחלון, בסלון היא עציץ גדול שלא ידעתי מהו בדיוק ובחדר השינה היתה אישה מבוגרת שהתחילה לצעוק עלי ולא הפסיקה לאיים שתקרא למשטרה עד שהראיתי לה את המפתח. זה המפתח של בעלי, היא אמרה, מה עשית לו?! שום דבר, אמרתי וסיפרתי לה איך מוטי ביקש ממני שאשקה את העציצים כי הוא נסע לאמריקה. באמת היה נדמה לי ששקט פה לאחרונה, היא אמרה ולא הוסיפה. השארתי שם את המפתח והסתלקתי בחזרה לדירתי".

"בהחלט הוכחה מוחצת לטענה!", אמרה בהתלהבות ומחצה את הסיגריה לתוך המאפרה. הנהנתי, מרטיב את הגרון שיבש מרוב דיבורים בעוד וויסקי.

"והשלט, מה הסיפור שלו?", שאלה, ואני אמנם עם גרון יבש, אך שמח שתמר רוצה להישאר אצלי עוד קצת החלטתי לספר את הסיפור הקצר על השלט בגרסתו הארוכה.

"השלט...", אמרתי, "בשביל השלט צריך לגלגל".

"קח, קח, זה הספיק לי, בכל זאת היום הזה רק התחיל", תמר העבירה אלי את השאכטה, "חזק החומר הזה".

"יש לי הרבה חברים ערבים".

"גזען!".

"טוב, אז, שאלת על השלט נכון?", לקחתי שאיפה איטית ועמוקה, מנסה להתרכז, חושב איך להתחיל ובינתיים מושך זמן מסתכל על תמר מהנהנת. פשוט יפהפייה לעזאזל! איזה סנטר מושלם, וחיוך ועיניים, אפילו שהן קצת אדמומיות עכשיו, מדהימות, בחיי! כמה רכות וטוב יכולים להימצא במקום אחד! ואני מדבר על האף החמוד שלה, איזו שלמות!

"אז?"

"רגע, רגע, תני לי להסתכל עוד קצת לפני שאני מתחיל".

"אוקיי".

הצוואר הזה שנראה כאילו נוצר במיוחד כדי לטמון בו שפתיים ומדי פעם לנעוץ בו בעדינות שיניים! האוזניים שמציצות מבעד לתלגלים או הגלתלים השובבים שלה... בחיים לא חשבתי שאוזניים יכולות להיות סקסיות כל כך! לקחתי שאיפה נוספת והתלבטתי אם להתבונן כעת באזורים שנמצאים מתחת לפניה. שיעול אכזרי שתקף אותי שכנע אותי להתחיל בסיפור.

"אוקיי, אוקיי", אמרתי חנוק מעט, מניח את המגולגלת במאפרה, "'המרכז לאופטימיות מתקדמת' זה כאן והוא מגלם רעיון מסוים שאני ממליץ לאנשים לאמץ כדרך חיים".

"מי האנשים האלו שבאים אליך לקבל עצות לחיים?"

"יש את גליה שגרה לא רחוק מכאן ואת מוחמד הערבי ושייקה ההומו וגם את הגעת עכשיו, לא?".

"אני באתי כי החלטת שבאתי".

"זו בדיוק הנקודה המרכזית ברעיון! זאת אומרת, הרעיון הוא להיות אופטימי גם אם האופטימיות הזו גובלת בטמטום וגם אם היא חסרת כל עיגון במציאות. זה גם, אגב, היסוד של כל אמונה דתית, כמו שאני רואה את זה. זאת אומרת, המאמינים אופטימיים כל כך שהם משוכנעים לגמרי שאם יעשו את כל המצוות האלה והדברים האחרים שצריך יהיו להם חיים טובים בעולם הבא או משהו כזה. ובכלל, הם כל כך אופטימיים ביחס לשאלה אם יש אלוהים שזה ראוי להערצה!".

"אז אתה אומר שצריך להיות דתי?".

"אני אומר שזה לא משנה מה את. תהיי מה שתהיי העיקר שתהיי אופטימית, כי בסופו של דבר זה הדבר היחיד שחשוב באמת! נגיד ברגע זה אני מאוד אופטימי ביחס לאפשרות של זיון מדהים איתך".

"אז אם אני אהיה אופטימית מאוד ביחס לאפשרות שלא תזכה אפילו לא נשק אותי ולמעשה לא תראה אותי יותר בחיים, מי ינצח?".

"שנינו יכולים לנצח, אבל זה תלוי ברמת האופטימיות גם. אני למשל ממש משוכנע שיהיה כאן סקס היום, זה ברור לי לגמרי, אפילו חשבתי כבר על כמה תנוחות ומקומות אפשריים לביצוע".

"זה באמת גובל בטמטום, אתה יודע את זה נכון?"

"ברור! אני אומר שזה כמו בהימורים, עד הרגע האחרון ממש המהמר אופטימי לגמרי ובטוח שיש לו סיכוי מצוין לזכות ברולטה, למרות שידוע לו שהסיכוי הוא אחד לשלושים ושש. ואני אומר שגם אם מטילים קובייה רגילה עם שש פאות אפשר להיות בטוחים שיצא שבע, אפילו שברור שזה בלתי אפשרי לגמרי, כי להיות אופטימי אפשר תמיד גם כשהבלתי אפשרי, הבלתי מוכח והבלתי הגיוני ניצבים מולך, גם אם את ממש לא נמשכת אלי וברור לי לגמרי שאת נמצאת מאה רמות מעלי מכל הבחינות, עדיין אני יכול להיות משוכנע שהזיון שיהיה לנו במקלחת שאחרי הזיון על הספה יהיה הטוב ביותר מבין ארבעה זיונים שיהיו לנו היום".

"זה לא רק גובל בטמטום זו גם יהירות, טיפשות ושחצנות מהדוחות ביותר שנתקלתי בהן!".

"טוב, אבל זה לא קשור לרעיון של האופטימיות המתקדמת, אלא לסגנון אישי ייחודי שניחנתי בו".

ברגע זה תמר כבר היתה שלי, ראיתי את זה בעיניה, זה היה מובן מאליו ממש. שדיה ביקשו לחוש את ידי עליהן, בטנה רצתה שלשוני תטייל עליה. ראיתי את שפתיה לוחשות זאת מבלי לנוע. ואז היא קמה והלכה. יצאה מהחצר ונעלמה. אחר כך לא ראיתי אותה יותר בחיים. והייתי מרוצה, כי ידעתי שגייסתי עוד מאמינה ברעיון.

26 באוק׳ 2008

המשפט

וכבר כמה שעות שהמשפט הזה תקוע במחשבתה. "אני רוצה למות". זה לא סתם משפט, כמו אלפי משפטים אחרים שעשויים להתקע לאדם במחשבתו. המשפט הזה הוא גם לא רק משפט, אלא רגש.

לאנשים אחרים יכול להתקע משפט מתוך שיר או איזו משפט שנאמר להם או על-ידם והמוח מסרב להרפות ממנו, כאילו אם יחזור עליו שוב ושוב יגלה פתאום משהו חדש בין המילים המוכרות. אבל אצלה זה בכלל לא כך, אצלה אין משמעויות חבויות, אין רצון לגלות דבר. רק רצון למות, שאין פשוט ומובן ממנו.

לפעמים יכולים לחלוף ימים שלמים או אפילו חודשים בלי שהמשפט הזה יעלה במחשבתה. כך היה גם הפעם, חודשים שלמים בלי המשפט, והנה פתאום לפני כמה שעות הוא חזר ומאז הוא שם. מהדהד בראשה מקצה לקצה. אופף את מחשבותיה באופן שאפילו לנשיקה קשה לחדור.

אנשים אחרים נוהגים לומר את המשפט סתם כך, בהיסח הדעת, כמעין תגובה אינסטינקטיבית לאירועים לא טובים שקורים להם או סביבם. לרוב המשפט אינו מלווה בכוונה של ממש. גם לא אין כוונה כזו, לפחות לא כרגע. אבל המשפט שחוזר ונאמר במחשבתה ומלווה בהרגשה הזו שגלומה בו - הרצון לחדול - עלול לשכנע אותה ולייצר בה כוונה. היא יודעת את זה טוב. אפילו טוב מדי.

לכן חשוב כל כך להביס את המשפט. להסיח את דעתה של המחשבה בחיבוק ולבלבל את ההרגשה בליטוף. ללחוש משפטים אחרים, שכל כולם גדושים ברגשות אחרים שאינם מתיישבים בשום אופן עם ההרגשה של המשפט ההוא. השכנוע החיצוני חייב להיות משכנע בהרבה מזה הפנימי, כי לפנימי קל מאוד להאמין והחיצוני לעתים קרובות מתעתע בנו. שנינו יודעים את זה היטב ולכן מנסים עוד ועוד שיטות לשכנע - עוד חיבוק ועוד לטיפה, עוד משפטים נעימים ואוכל טעים, בדיחה פנימית וסתם השתטות.

כשמבחינים בחיוך אפשר להניח שההסחה והשכנוע מתחילים להשפיע. זה השלב המתאים לנשק הלא כל כך סודי, אבל הכל כך נעים, נשיקה עדינה, קצרה, לא משנה מי מתחיל אותה, העיקר שתהיה שם נשיקה, לפחות אחת לפני השינה. כי נשיקה לפניה השינה ידועה כבעלת יכולת להפוך את השינה לתרופה יעילה נגד המשפט הזה שנתקע לה במחשבה ולמסרב לצאת.

כשהבוקר יגיע עם חיבוק, קפה ונשיקה לפני שנפרדים לקראת העבודה, שנינו נהיה יותר רגועים, בתקווה שיחלפו עוד חודשים ארוכים עד שיחזור המשפט.

7 באוק׳ 2008

הופכים לאהבה

כשהאושר מתגנב לחיוכה, לעיניו מתגנבות דמעות. היא מנגבת אותן ושואלת למה הוא בוכה, עדיין מחייכת, כי עד שהאושר מתגנב לחיוכה הוא אינו עוזב במהירות. סתם ככה, הוא עונה לה, מנגב בשפתיו את האושר על שפתיה, כך שהחיוך הופך לנשיקה.

כשהחיוך הופך לנשיקה, גם לשונה הופכת נשיקה. גם שיניה ועיניה ולחייה וצווארה. שדיה, בטנה, ידיה וקצות אצבעותיה, הופכים נשיקה. והוא מנסה עם שפתיו לנשוק לכל הנשיקות האלה, אבל אין לו מספיק שפתיים, כך שכל אבריו נאלצים להפוך נשיקה גם הם.

23 בספט׳ 2008

הבנדוד החדש

"טוב, תעצור כאן", אמר לנהג מונית בקול הכי סמכותי שיכל להוציא מפיו, אך הקול לא היה מספיק סמכותי כנראה והנהג לא הגיב.

"תעצור כאן!", הוא צרח והנהג עצר את המונית ואת המונה.

"עשרים וארבע שישים", אמר הנהג על רקע הרעש שמשמיעה הדפסת הקבלה.

"מה זאת אומרת?", שאל, מיתמם.

"זאת אומרת שאתה צריך לשלם לי עשרים וארבע שקל ושישים אגורות", התעצבן הנהג, "אל תשחק איתי משחקים".

"אפשר באשראי?", שאל בכנות שהפתיעה אפילו את הנהג.

"תגיד לי נולדת אתמול או שאתה עושה את עצמך?".

"האפשרות הראשונה", ענה וכעבור כמה רגעים של שתיקה מביכה הנהג אמר לו "יאללה, יאללה, צא לי מהמונית".

"אכפת לך לעזור לי עם הדלת?".

הנהג יצא מהמונית והלך לפתוח לו את הדלת, ממלמל לעצמו "ידעתי שזה טעות לחכות לנוסעים מחוץ לבניין של היולדות".

התינוק יצא מהמונית והתקדם לעבר העולם באיטיות וברוך שמאפיינים כל כך תינוקות. עיניו בקושי פקוחות, מצליחות להבחין בצלליות של העולם אליו הגיע. יש לו עוד כל כך הרבה דברים ללמוד, חשב. מזל שאת העניין עם המונית הוא הספיק ללמוד כבר ביום השני לחייו. זה בוודאי יהפוך את הימים הבאים לקלים הרבה יותר.

19 בספט׳ 2008

את שלה

את שעות אחר הצהריים היתה מבלה בשעות הערב המוקדמות וממשיכה עד שעות הבוקר המאוחרות. רק לעתים היתה נרדמת אחרי חמש כוסיות וודקה בלי קרח ומצליחה לישון את כל הלילה מבלי שתחלום יותר מדי חלומות משונים.

היא רצתה להיות אלופת הארץ בקפיצה למרחק, אך היה לה פחד בלתי מוסבר מפני החול בארגז הקפיצה. בחלק מהחלומות המשונים שלה ובכל החלומות בהקיץ שלה ראתה את עצמה רצה בעוצמה מתפרצת ומהירות אדירה לעבר הארגז, מנתרת באוויר בדיוק על הקו הלבן, מבלי לחצות אותו, ועפה קדימה למרחק במעין הילוך סופר איטי, מסתכלת על ארגז החול מתחתיה, מצדדיו המספרים שמציינים את המרחק חולפים - חמישה מטר, חמישה וחצי, שישה ושישה וחצי מטרים - היא שוברת את השיא ואז מתוך ארגז החול יוצאות ידיים שמושכות אותה פנימה. היא מנסה להתנגד אך לא מסוגלת. היא שברה את השיא בקפיצה למרחק אבל הפסידה במאבק נגד החול, שוקעת פנימה ולא יוצאת לעולם.

למעשה בחיים לא קפצה למרחק. הכי הרבה אולי דילגה מעל איזו שלולית בילדותה, אך גם אז הצליחה רק בקושי והרטיבה את שולי שמלתה החדשה, שקנו לה ליום הראשון של הלימודים בכיתה ד', או אולי כיתה ח'. אחר כך היא פשטה את השמלה ונותרה בתחתונים וחזיה שחורים, מסוגננים היטב, מחטבים מאוד ומבליטים את כל מה שסקסי בה. זה היה בחדר שלה במעונות, היא זוכרת היטב איך דילגה בקלילות מעל הבחור שנרדם על הרצפה, מעולף למחצה. היא הריחה היטב את אדי האלכוהול מתנשאים מעל לראשו, כמעט שיכלה לראות אותם. היא דילגה בקלילות ושולי התחתונים השחורים עם הלב הצהוב הזה, שייעדה במיוחד לרגע מסוים, התגלגלו וחשפו את ישבנה כשהבחור התעורר משום שנתקלה בו.

אז עכשיו את שעות אחר הצהריים היא היתה מלווה בשתיה מרובה כבר משעות הערב המוקדמות. הוודקה עשתה את שלה והיא את שלה. השכנים לעומת זאת היו מפסיקים לעתים קרובות לעשות את שלהם ומעדיפים להסתכל עליה ועל השתיה עושות את שלהן. תמיד זה היה כך, תמיד, גם בחלומות המשונים שלה ובעיקר בחלומות בהקיץ. היא נזכרת איך אביה היה מפסיק לעתים נדירות בלבד לעשות את שלו בשביל להסתכל עליה עושה משהו, בין שלה ובין של אחרים. היא היתה בת שבע כשהוא הסתכל עליה מציירת שמלה עם שוליים מלוכלכים מבוץ וגשם. היו שם יצורים קטנים שחיים רק בשלוליות ושמלות מלוכלכות של ילדות בכיתה ד' או ח', היא לא זוכרת במדויק שום דבר שארע בשנים שלפני. הפעם הבאה שהסתכל עליה היתה לפני שמת. לאחר שהיה עסוק תקופה ארוכה בלגסוס באופן נורא במיוחד, חדל מהגסיסה והביט בה משום שבאה לבקר אותו בבית החולמים. אולי חלתה את כל זה, אבל אם זה היה רק מחלה הרי שהיא זוכרת את החלום הזה היטב. הוא הפסיק לגסוס והסתכל עליה, הביט בעיניה ואמר לה שהוא לא חושש מהמוות. יופי, יופי היא אמרה ודילגה מעליו בקלילות.

אחר הצהריים היה חולף במהירות ושעות הבוקר המאוחרות היו מקפצות בתזזית אל חיקה. לעתים היתה מוכנה מראש עם הוודקה. לעתים הוודקה היתה מוכנה מראש איתה. היא היתה מאושרת. היא חושבת, היא לא זוכרת את זה במדויק. לא שזה משנה במיוחד. ואז היא פגשה את הבחור הזה שאמר לה שהוא מתחיל להקריח בזקן. בהתחלה היא צחקה, אבל אחרי שהראה לה איך הזקן שלו דליל כבר בסטנר וצומח באיטיות גם מסביב, היא הפסיקה לצחוק. הוא אמר לה שמאז שהוא זוכר את עצמו יש לו זקן, הוא לא יכול לתאר לעצמו את עצמו בלי. אין לו בעיה להיות קירח, רק שלא יקחו לו את הזקן. גם לי אין זכרונות מהתקופה שלפני ההתבגרות, היא אמרה לו. אולי רק שני או שלוש זכרונות מתקופות שונות, ואולי זה אותו זכרון שהתבלבל לי במחשבות. הוא אמר שהזכרונות שלו מתחילות בגיל שבע בערך, אולי תשע, אז כבר היה לו זקן מפואר, כמו להרצל. ככה גם קראו לו הילדים בכיתה. הרצל. ואיך קוראים לך, שאלה. הרצל, ענה.

היא היתה מאושרת לפעמים גם כשהוודקה נגמרה לקראת שעות הערב המאוחרות. לפעמים גם אם השמלה היתה מתכלכלת נורא ויצורים מהשלולית היו קופצים עליה בהקיץ מארגז החול, היא הצליחה להיות מאושרת. חושבת על הבחור המקריח, שבטח איבד כבר את כל הזיפים ומתהלך בפנים חלקות ושיער ראש שופע, כמו כולם, אבל לא כמוהו.

17 בספט׳ 2008

דרקון

אין לי מה לכתוב על שום דבר, חשב לעצמו הדרקון הסגלגל מהמערה החשוכה שאחרי ההרים הנוראים. מחשבה זו דכדכה אותו מאוד והוא נאנח בכבדות, נושף עשן סמיך בעל גוון ירקרק מנחיריו. העשן הכבד שקע לרצפת המערה שהיתה כבר אפופת עשן קודם לכן. מחניק כאן, חשב ונאנח שנית. מי בונה מערה בלי חלונות, רק ההורים שלי מסוגלים לחשוב בצורה עקומה כל כך, הוא נשכב על הרצפה וחש כמו צף על פני העשן הירקרק שעטף את גופו הכבד וליטף ברכות את קשקשיו. "אוווף", פלט מפיו יחד עם כמה גיצים בוערים ועשן שניתזו על הרצפה לפניו. אם רק היה לי משהו לכתוב עליו לא הייתי משתעמם ככה, התהפך באיטיות על גבו, העשן מכסה את גופו כמעט לגמרי. מבעד לעשן הוא הביט בתקרה, שלמרות החושך במערה נראו עליה צלליות בצורות שונות ומגוונות. בוודאי צלליות שיצר העשן, חשב והמשיך לבהות בצלליות באריכות, שוכח לגמרי את מקורן של הצלליות, את מקורו שלו, את המערה ואת החושך, מרוכז כולו בצורות המשונות. הנה אחת שנראית כמו דרקון ואחרת שנראית כמו נסיכה ואחת נוספת שנראית כמו אריה תכול קרניים שמנסה ללכוד את הנסיכה, "תזהרי!" צעק והצללית דרקון הצילה את הנסיכה ברגע האחרון, נועצת את שיניה באריה האכזרי. אחר כך הגיעו הגמדים המלוכסנים מפאתי השאול, עם ארובות מחודדות ולוהטות בידיהם. הצללית דרקון ניצח את כולם בלי שנגרמה לו שריטה אחת אפילו, והנסיכה, הנסיכה העריצה את הצללית דרקון והם עפו יחד אל עבר הרפתקאות נוספות.

למחרת התעורר הדרקון על רצפת המערה, ראשו סחרחר מעט. כנראה שאפתי יותר מדי עשן כאן על הרצפה, אחז הדרקון בראשו כשהתרומם באיטיות ומגושמות אופיינית. במהלך הלילה העשן התפזר מעט והדרקון יכל לראות כמה מלוכלכת הרצפה שישן עליה. על התקרה לא נשאר זכר מהצלליות של הלילה הקודם. אבל בראשו נותרה המחשבה העצובה על כך שאין לו מה לכתוב על שום דבר וזו הובילה למחשבה נוספת, עצובה עוד יותר, שגם אם היה לו מה לכתוב על משהו הרי שאין לו עט או עיפרון לכתוב בהם ואת כל הניירות שהיו לו שרף באנחות מיותרות של יאוש.

29 באוג׳ 2008

על פריז

בפוסט שלא יכתב על פריז כל מילה שניה יכולה להיות ערך בויקיפדיה או בספרי ההיסטוריה, כל מילה רביעית תבטא התפעלות מהיופי האלמותי והאינסופי שנמצא בכל פינה בעיר הכי רומנטית בעולם. הכי רומנטית, לא בגלל האוהבים המחובקים על גדות הסן, בגני טולרי, לאורך שאמפס אליזה ובכל מקום, אלא בזכות התשוקה לחיים שמעוררת פריז בכל דרך אפשרית.

זה מתחיל כאמור ביופיה של העיר. אומרים לראות את פריז ולמות, אני אומר לראות את פריז ולחיות. וזה לא האייפל או ורסאי, זו לא הסקרה קר ולא שער הנצחון, זה כל בניין וכל רחוב. כל סימטה וכל בראסרי. המוזיאון הכי מעניין ומרשים אינו הלובר, אלא העיר עצמה. הבניינים המעוצבים ומעוטרי הפסלים, הגינות הקטנות והגדולות שפזורות לרווחת התושבים והמבקרים, המזרקות, הפסלים, הכיכרות, המדרכות, העצים והנהר. כל אלה, בכל מקום, בכל זמן, מעוררים תאווה לעיניים, רצון לראות עוד, ללכת עוד קילומטר, להכנס לעוד סימטה או שוק, להכיר עוד בניין ולזכור היטב שיש סיבה לחיות.

זה ממשיך בריחות. הריחות הראשונים שעולים באפך כשאומרים לך פריז הם ניחוח הפטיסרי והבולאנג'רי, בתי המאפים הצרפתיים, המתוקים והמלוחים. ניחוח הסיגריות והסיגרים שמעשנים בכל מקום, כהתרסה לדרך החיים ה"בריאה" אליה צועד העולם המערבי. ניחוח הפרחים, העצים ומי הסן הירקרקים. ויש עוד ריח אחד, ריח המטרו עם הירידה אל מתחת למדרכות הפריזאיות. זהו ריח עבש של אוויר חם, שמתערבב בריח האוויר הקריר מבחוץ. ריח שבשאיפה ראשונה אינו עושה רושם חיובי, אבל בשאיפה שניה ושלישית, כשהולכים על המדרכה במקום בו האוויר החמים של המטרו נפלט החוצה, הוא הופך לריח של געגועים. געגועים לחופש, געגועים לאפשרות להגיע מכל מקום לכל מקום במהירות וביעילות, ללא כל מאמץ. געגועים לנסיעות קצרות במחילות אפלות ובעקבותיהן טיפוס במדרגות אל מקום חדש ועוצר נשימה. זהו ריח העיר שאינה עוצרת ותושביה שתמיד ממהרים ממקום למקום ריח החיים המודרניים שמעניקים לנו אפשרויות רבות כל כך לחיות טוב יותר.

אפילו על חוש השמיעה פריז אינה מוותרת, כשצלילי פעמוני הכנסיות מלווים את דרכך בכל רובע ושכונה, רחש ההמון ברחובות הראשיים, זרימת הנהר ואדוות הגלים שנוצרים על-ידי הסירות, גרגור היונים בשעת חיזור והשקט המרגיע בפארקים. השאנסונים מתנגנים בראשך והצלילים של פריז מלווים אותך לאורך כל הדרך והדרך תמיד ארוכה, אך הרגליים אינן מעוניינות לעצור. את פריז מרגישים דרך הרגליים. כפות הרגליים ממששות את המדרכות הישנות, את האבנים עליהן הלכו נפוליאון, פיקאסו, לוטרק, מלכי ומלכות צרפת הגדולים ויודעות שהנה, כאן בדיוק, בפלאס דה ווג' הלך גם ויקטור הוגו בדרכו לחפש השראה כדי להשלים את "עלובי החיים" ועם צלצול פעמוני הכנסייה בגן שמוביל לכנסיית נוטרה דם עלה בראשו סיפור על גיבן.

לבסוף מגיעים הטעמים. אותם טעמים שניחוחות פריז מרמזים לך על טיבם. הקרפ והבאגט, הגבינות והנקניקים, הקרואסון והקרוק מסייה, מרק הבצל ופואה גרא, השוקו והקפה, הריבה והחמאה, החזיר והיין. עולם של טעמים שכל מטרתם לענג את החך ולמלא את הבטן. אין לפריז יומרות בריאותיות, אין היא מעוניינת בחיי נצח של צמחונות משמימה ואפס אחוז שומן. כי עבורה קיבתך היא גן עדן ולשונך אלוהים.

בפוסט שלא יכתב על החופשה הקצרה שלנו בפריז הייתי מספר על כל המקומות הנהדרים בהם טיילנו, על השוק הקטן שגילינו במקרה בדרך לפנתיאון, על הבראסרי שהגישה לנו מרק בצל מעולה בכיכר קטנה על רחוב ריבולי, על המיסה של יום ראשון בסקרה קר וארוחת הבוקר המעולה בבראסרי מול נוטרה דם. הייתי מספר על הדרך הארוכה והנהדרת שעשינו עד לאייפל ועל גברים שמשיטים סירות קטנות במזרקה כמו ילדים. הייתי מתאר לפרטי פרטים כמה נחמד היה המלון שלקחנו לא רחוק ממוזיאון פיקאסו ואיזו פיצה אכלנו לארוחת ערב ביום הראשון. הייתי מנסה להעביר בפוסט ההוא משהו על תחושת החיות, על האמונה שהפיחה בי העיר הזאת בכדאיותם של החיים האלה, על התקווה שאפשר להיות מאושר גם אם בסוף נמות. אבל אני יודע שזה חסר סיכוי ולכן הפוסט הזה לא יכתב לעולם ובמקומו רק אומר לכם, את שרוב העולם כנראה כבר יודע – סעו לפריז – ואוסיף, את שאינו מובן מאליו - שאפילו שם, בסופו של דבר הכי חשוב זה מי נמצא לצדכם.

14/3/2007

18 באוג׳ 2008

גוף שלישי

הפכתי את העמוד האחרון בספר, הסתכלתי כמה שניות על הדף הלבן שאחריו ורק אז הנחתי את הספר בחזרה במקומו על המדף. כשהתיישבתי שוב על הספה חשבתי על כך שזמן רב שאיני חושב על עצמי בגוף ראשון. מרוב קריאה של ספרים הכתובים בגוף שלישי שכחתי שקיימתי כזו אפשרות. ברגע שזה קרה הבנתי כמה פתאום כמה מנותק הייתי מעצמי. עד כמה כל הדברים שקרו לי אכן קרו לי ולא לו, כפי שחשבתי עליהם בזמנו.

הסתכלתי על סביבתי, על החדר המטונף שהסתתר מאחורי ערימות של פסולת, ניירות, קרטונים של אוכל מהיר, אפר, עפר, אבק וקבוצות שיער. הפסולת כיסתה הכל, הסתתרה בכל פינה. מתחת ומעל השולחן, מתחת ומעל הכסאות, הטלוויזיה, המחשב, הספות, הספרים שהיו מונחים בכל פינה. למה טרחתי להניח את הספר על המדף כשיכולתי פשוט להשאר על הספה ולצרף אותו לערימה המונחת לצד הספה. למה כל כך שקט כאן. קמתי שוב מהספה והלכתי לכיוון המטבח. גם שם הלכלוך שלט ביד רמה. הכלים נערמו בכיור ועל השיש ולא נותר אף כלי נקי אחד על המדפים או במגירות. במקרר לא היה מוצר אחד ראוי למאכל, וממילא היו שם מוצרים מעטים בלבד. אפילו ממרח החזרת שרכשתי מסיבה כלשהי לפני למעלה משנה כבר לא היה בתוקף. בשירותים והמקלחת המצב היה דומה. כך גם בחדר השינה, שהכניסה אליו נחסמה כמעט לגמרי על ידי ערימות בגדים ומצעים מלוכלכים. המזרון העירום היה מלא כתמים צהבהבים בלתי ברורים. הצחנה היתה בלתי נסבלת.

לעזאזל, איפה הוא היה כל הזמן הזה, חשבתי מתוך הרגל ומיד תיקנתי את עצמי - איפה הייתי כל הזמן הזה.

בדימוס

גבר מסוקס הולך עכשיו ברחוב. הוא מרגיש כאילו שיערו מאפיר יותר עם כל צעד וצעד, בעוד שבועיים ימלאו לו חמישים וארבע והוא כבר מרגיש את הסוף. למעשה, הוא מרגיש את הסוף כבר יותר מעשור.

צעדיו הכבדים של הגבר הזה מתופפים ייאוש לאורך המדרכה. הגבר הזה הולך הביתה עכשיו, כי כבר תשע בלילה והוא סיים לעבוד לפני כמה דקות. הוא לא ממהר, הולך לאט, נותן לנעלי העור המשופשפות לתופף בקצב האיטי הזה של התסכול. מה זה מסוקס, הוא שואל את עצמו. מעולם לא ידע הרבה מילים. מוזר, הוא חושב, שאפשר להיות משהו שאינך יודע מה משמעותו.

כשהוא מגיע לפתח הבניין בו הוא גר השעה כבר כמעט עשר. כמה זה כמעט שואל את עצמו הגבר ומתמהמה ליד האינטרקום. הוא מסתכל לתיבת הדואר שלו, שמכוסה בארבע מדבקות שהיו פעם לבנות ועליהן רשומים לפחות שמונה שמות, אך אחד מהם לא שלו. התיבה ריקה, הוא מהמהם לעצמו המהום עמום ועמוק שאילו היה משפט, היה זה משפט ציני במיוחד.

על דלת הדירה, שעשויה עץ דק ומתקלף, כתוב בטוש שחור באותיות דפוס עקומות "אלבז". הלמד נראית כבר קצת כמו ריש. הוא אינו טורח לתקן את הטעות, היא משעשעת אותו. בינו לבינו הוא ממלמל "ארבז" ומגחך בשקט כל פעם לפני שהוא נכנס לדירה. גם הפעם הוא ממלמל "ארבז" ומגחך, הוא מסובב את המפתח בתוך חור המנעול, מלמל "ארי ארבז" ומשתעל תוך כדי גיחוך. הוא מנסה לסובב את המפתח סיבוב נוסף, אך הוא תקוע, הדלת כבר פתוחה, אין עוד לאן לסובב את המפתח.

החשד מתעורר באופן מיידי. לא צריך הרבה כדי לעורר חשדות בקרבו של סא"ל (בדימוס) אלי אלבז. מספיק שהמפתח שבדרך כלל מסתובב פעמיים כדי לפתוח את הדלת יסתובב רק פעם אחת כדי שהאדרנלין יוזרם לכל אבריו, שקצב פעימות לבו יואץ, שזיעה קרה תחל להצטבר על מצחו ולנטוף לאורך גבו, כדי שהוא יפתח את הדלת בשקט ויכנס בחרישיות לדירה, כמו חתול מאומן היטב, כמו פומה, כמו לביאה זועמת ורעב המתקרבת לעדר אנטילופות בערבות אפריקה, כדי שהוא יהיה ער לכל רחש ותנועה בדירה, כדי שיבחין בכל חפץ שאינו מונח במקומו המדויק, כדי שהוא יקרוס על ברכיו במרכז הסלון לאחר שסרק את כל הדירה ולא מצא כל סימן לפריצה ויפרוץ בבכי מריר וחנוק כשמחשבה אחת תקוע בראשו - אולי סובבתי רק פעם אחת כשיצאתי מהבית, אולי סובבתי רק פעם אחת.

למחרת בבוקר הוא מתעורר על הרצפה בסלון, הוא ישן שם כל הלילה, רועד בתנוחה עוברית. כל גופו כואב. הוא כבר לא בנוי לשינה על משטחים קרים וקשים. מבלי לטרוח להחליף בגדים הוא יוצא מהדירה לחדר המדרגות, מסובב את המפתח פעמיים, הפעם הוא יזכור, הפעם הוא שם לב לסיבובי המפתח. שרוי עדיין במצב שבין שינה לערנות הוא מוצא עצמו הולך ברחוב, צעדיו משמיעים הפעם ניגון שונה, זה אינו ייאוש, נשמע יותר כמו... נו מה המילה, עיניו מביטות לשמיים בחיפוש אחר המילה הנכונה, "נחישות!", הוא אומר לפתע, "זהו, זו המילה". הרבה זמן שאלבז לא חשב על המילה הזו. "אבל למה שארגיש נחוש", מלמל לעצמו ועיניו החלו לתור אחר הסיבה על פני המדרכה. הסיבה לא נמצאה על המדרכה והוא הגיע לעבודתו מבלי שימצא אפילו רמז דק.

אלבז משמש יועץ אסטרטגי בכיר למנכ"ל חברה קטנה שמייצרת חלקים מפלסטיק לכל מיני מטרות תעשייתיות. הוא לא באמת מבין בזה משהו וזה לא מספיק מעניין אותו כדי לנסות להבין. למעשה הוא לא עושה כלום בעבודה. את המשרה המציא עבורו בעל החברה משום שהציל את חייו באחד מפרברי דמשק ב-86'.

הוא נכנס לבניין, מהנהן לשומר בכניסה לשלום, השומר מהנהן חזרה. יש ביניהם הבנה ברמה הבסיסית ביותר של הבנה שיכולה להיות בין בני אדם - כל אחד מהם יודע מה זה להיות חסר תכלית, מה התחושה לשבת במקום אחד במשך שעות בלי שאף אחד מתייחס אליך ברצינות או אפילו שם לב שאתה שם. לעתים היה נדמה לאלבז שאפילו הוא עצמו לא שם לב אם הוא עצמו נמצא שם, על הכסא המרופד שלו, כסא מנהלים מפואר, והשולחן, והמחשב שאין לו הופכין. גם לי, חשב אלבז באותו יום לאחר שחזר מארוחת צהריים, אין הופכין.

גם היום הזה עבר מבלי שפנה אליו אפילו איש. מבלי שצלצל הטלפון אפילו פעם אחת. מבלי שנכנס אפילו אי-מייל בודד, אפילו לא דואר זבל. כלום. גם ביום הזה החליט ללכת לביתו ברגל, לשמוע איך כל צעד מלבין שערה נוספת על ראשו. עוד כמה צעידות כאלה מהמשרד הביתה ולא יישארו עוד שערות חומות להלבין. בטח יתחילו לנשור אז עם כל צעד, חשב כשהגיע לדלת ביתו.

בחרדה הוא הכניס את המפתח לחור המנעול. סובב עד שנשמע הקליק הראשון - "אחת" - מלמל ועצר. הוא התבונן על הדלת המתקלפת, הוא אוהב אותה ככה, יש לה מראה אותנטי, של מה? הוא לא יכול להסביר, פשוט אותנטי. הוא התבונן בכיתוב "ארבז", מלמל וגיחך. מצב רוחו התעודד מעט והוא הרגיש בטוח להמשיך לסובב את המפתח. לא סיים חצי סיבוב והדלת נפתחה. מיליון מחשבות היכו בראשו וכולן תולדה של מחשבה אחת - "סובבתי פעמיים הבוקר! סובבתי פעמיים גם אתמול!". זיעה קרה ניגרה ממצחו, ליבו החל פועם במהירות. הוא נכנס לדירה כמו נחש מאומן היטב, כלומר, בזחילה. זוחל לכיוון המבואה, נעצר ומאזין. זוחל לכיוון המטבח, נעצר ומאזין. זוחל לכיוון הסלון, נעצר ומבחין - משהו לא כשורה - קצה השטיחון שמונח במרכז החדר מקופל מעט. השקט בדירה והנעילה מבחוץ מעידים על כך שהפורץ כבר לא נמצא שם. הוא קם והתחיל לחפש אחר משהו, סימן, חפץ שנעלם, רמז.

כשקרני השמש הראשונות חדרו מבעד לתריסים הן האירו על ערימות ניירת, חפצים, בגדים וזבל שנזרקו ברחבי הדירה. לא היתה מגירה שלא פתח. לא היה ארון של הפך. אבל שום סימן לפורץ לא נמצא. בקרני השמש הבהיקה דמעה במורד לחיו של אלבז. עוד יום מתחיל, שוב ללא שינה, שוב, השאירו השכנים פתק דבוק על הדלת שלו בו הם מתריעים בפניו להפסיק עם הרעשים כל הלילה והיום. "והיום", מלמל אלבז, המילה הדהדה בראשו מספר רגעים כשעינו קראה אותה שוב ושוב מהפתק שהשאירו השכנים.

23 ביולי 2008

נוסע להציץ

בשורה הראשונה קשישה, כרגיל, אני עובר לידה ומעיף מבט פנימה. כצפוי, קופסאת פלסטיק כזו של כדורים והרבה שקיות ניילון בשלל צבעים. אני מצליח להבחין בפרי כלשהו אך ממשיך הלאה כי השמנמן שעלה אחרי כבר סיים לשלם ורוצה להתיישב. יש מושב פנוי שלוש שורות לפני. הוא מתיישב, אני מספיק להבחין באייפון, אולי זה הדור השלישי, וחפיסת סיגריות, נראה לי אל.אם. כחול. השמנים מתנחמים בטכנולוגיה וסיגריות, צפוי למדי, צפוי. אני ממשיך הלאה, שלא יחשדו. בשורה מאחוריו כוסית בגופיה צהובה יושבת במושב שליד המעבר, התיק שלה במושב שליד החלון. מתנהגת כאילו אינה מבחינה בי, שלא תיאלץ לפנות לי מקום. אין בעיה, אני חושב, ממילא אין לי עניין בישיבה. מבט מעמיק לעומק מאשש את ששיערתי בתחילה, אין חזיה. מבט למושב מימינה מגלה טפח מעולמה, סלולרי של נוקיה, מיושן מעט, בטח מהעבודה, ספר דקיק, לא מצליח לקרוא את השם, חבילת טישו עדינים ויומן קטן. הן תמיד מצוננות, אני רושם בזכרוני ומסית עיני לשמאלי. בחור רזה ומזוקן, מעט מקריח בלבוש מרושל קורא חינמון, מדור כלכלי. הוא מדפדף הלאה והלאה ונעצר במדור הרכילות. אני מזהה את הדמויות בתמונת הפפראצי, משהו עם יודה ונינט. את הכיתוב מתחת לתמונה אין סיכוי לקרוא ממרחק כזה. מאחור מבקשים ממני להתקדם. אני מציית ונעמד אל מול הדלת האחורית. הקשישה בקידמת האוטובוס לועסת את הפרי, הוא מטפטף על הניילונים בתיקה. השמנמן משחק עם האייפון שלו, שבוודאי מכוסה כבר שכבה שמנונית ומתקשה להגיב למגע אצבעותיו הנקניקיות. הכוסית לוחצת על הכפתור ונעמדת, היא מתקרבת לכאן בפטמות זקורות שמסירות כל ספק שהיה לגבי קיומה של חזיה מתחת לגופיה הצהובה. הרזה המזוקן עדיין ברכילות, שקוע, לא הציץ אפילו מעבר לעיתון כדי לחזות בחזה המפואר הזה. אני מסיק שהוא הומו ויורד מהאוטובוס כדי להיטיב לבחון את הישבנים שמתחת לגופיה הצהובה. ממילא אין לי מקום אליו רציתי להגיע יותר.

התעוררות

כשאתה חולם שאתה ישן ולא מצליח להתעורר ברור לך לגמרי כמה היית עייף כשנרדמת. השעון המעורר מצלצף ונכנס לך לחלום. ההתעוררות מלווה בקללות, כתמיד. מבט על השעון המעורר שהפסיק בינתיים מגלה לך שלא די בכך שהתעוררת מוקדם מדי, אתה כבר מאחר לעבודה, או ללימודים, או לפגישה חשובה, יהא הדבר אליו אתה מאחר אשר יהא, עובדת היותך באיחור אינה משתנה. הקללות גוברות והעייפות הכבדה הזו מרפה את שרירך, מטילה אותך בחזרה על המיטה. אתה לא תתעורר כבר, אין לך סיכוי. נרדמת עייף מדי ועכשיו אתה נרדם בחלומך פעם נוספת, חולם שאתה ישן ועצבני בשנתך משום שאתה מאחר. כשאתה חולם שאתה ישן וחולם שאתה ישן ולא מצליח להתעורר ברור לך לגמרי ששתית יותר מדי אתמול בלילה. ברור לך לגמרי שההאנגאובר יהיה קטלני. ברור לך לגמרי שאתה ישן למרות שאתה ישן. ואז אתה מתעורר מכאב ראש ובחילה, רץ לשירותים, ורגע לפני שאתה מקיא אתה מביע תקווה שהתעוררת ולא תמצא עצמך בעוד כמה דקות נאבק כדי להסיר את המצעים שהתלכלכו מקיא.

15 ביולי 2008

קרפדות

קדימון
בחייו של אדם ישנו רגע אחד שבו הוא מרגיש שהחיים שלו סוף סוף התייצבו, סוף סוף הוא במקום בו הוא רוצה להיות ובו הוא מוכן להישאר עד מותו. לעתים הרגע הזה נמשך לאורך תקופה ולעתים הוא מגיע, נעלם ואז חוזר אחרי זמן מה, אפילו אם לא השתנה דבר בחייו של אותו אדם. כך או כך, עבור אלו שגורסים שהאושר הוא רגעים, כזה הוא הרגע הזה עבור אותו אדם, שמבין פתאום שאין מה להבין, שאין לאן לחתור והכאן ועכשיו הוא טוב מספיק בשביל למשוך אותו עד הסוף.

זיו התעורר בבוקר אחד והשקיף על הצד השני של המיטה בעיניים מעורפלות קורי שינה, ומבעד לדוק הלבן שכיסה את אישוניו הוא ראה את הרגע הזה ישן שינה עמוקה, נושמת נשימות קצובות ועמוקות, חולמת. אולי, חלומות שגם הוא חלם בלילה. כשקם מהמיטה היא התעוררה והרגע הזה נמשך עדיין, וכשיצאו מהבית, כל אחד לעבודתו, הרגע נמשך ונמשך, והאושר התגנב לליבו, והתחיל ללחוץ חזק על הנקודות הנכונות, וכשמשהו לוחץ למישהו על הנקודות הנכונות, אותו מישהו נלחץ. הרי האושר עלול להיות מאוד מלחיץ.

אחרי ששתה את הקפה של הבוקר, אותו הוא שותה מיד כשהוא מגיע למשרד, מיהר זיו לשירותים. לא היה בכך משום חידוש, הוא תמיד העדיף להגיע לשירותים מוקדם ככל שאפשר, לפני שכל האחרים יספיקו לעשות בהם שימוש, לפני שיגמר הנייר, לפני שתתלכלך האסלה. גם הפעם הספיק זיו להגיע לפני כולם, וכשסיים האושר המשיך ללוות אותו כל הדרך אל המראה, שם הביט בבואתו ונוכח להבחין במשהו שונה. אם הייתם שואלים כל אחד אחר לא בטוח שהיה שם לב, אבל זיו שם את לבו במקום בו היו עיניו וראה היטב שקצות שפתיו אינן מתעקלות כלפי מעלה כמו בעבר. להפך, ניכרה בהן התעקלות כלפי מטה. האושר נדחק והלחץ גבר והאימה אחזה בזיו, שהרי היתה אוחזת בכל אחד שגילה על פניו את אותו סממן של אנשים רציניים מדי, השפתיים המתעקלות מטה תמיד. היו אלו השפתיים של מנהל סניף הבנק שלו, השפתיים של הבוס שלו, השפתיים של הפוליטיקאים, השפתיים של אביו, השפתיים שאינן מחייכות אלא חיוכים זדוניים או חיוכים תאווי בצע. כך בבת אחת תם אותו רגע מאושר, שבו נוכח זיו לדעת שחייו יציבים ומתאימים מספיק כדי להמשיך בהם, בשינויים מינוריים המתחייבים מהמציאות המשתנה מעת לעת, עד יום מותו.

התפרקות
ימים שהכל מתפרק בהם אפשר לראות היטב בסוף היום בעיניים של המפורק. הוא שיכור ומסטול מהתחת, צועק על העולם, אל העולם, מנסה להטביע את עצמו באושר, מניח שהאושר הוא רק כימיקלים. וכי מה הוא יניח ביום בו לזוגתו זה שנתיים נשבר ממנו סופית ולכן דרשה שיפנה את הדירה המשותפת שלהם במהלך סוף השבוע. "אני אשאר אצל ההורים שלי וביום ראשון אחזור לדירה מסודרת ומרוקנת מזיו", היא אמרה לו, "קח גם את הכלב הטיפש הזה איתך", הוסיפה כשניסה להגיד לה שהיא לוקחת דברים לקיצוניות. היא ידעה מה היא עושה והוא ידע שהיא צודקת. היה לו חודש שלם של הודעה מראש בתשלום כדי למצוא עבודה אחרת ובמקום זה כילה את זמנו בכתיבת שירים חסרי משמעות וניסיונות כושלים למצוא מי שיקרא אותם. חשבון הבנק הלך והתרוקן והמשכורת האחרונה ההיא נאכלה עוד בטרם הגיעה. את העבודה שסידר לו אביה הוא לא הסכים לקחת, אפילו שהיא עבודה טובה. "אני בעבודה משרדית לא אעבוד יותר בחיים", פסק, והיא רק סיננה לעבר הכלב את המילים עצלן כפוי טובה, וגם הוא וגם הכלב הבינו שהיא מתכוונת אליו.

"תשמע", פתח דני במילה בה הוא פותח את רוב המשפטים שיוצאים מפיו. גם דני היה קצת שיכור וקצת מסטול וקצת עייף מהחיים. "אתה לא צריך אחת כזאת שתתעמר בך ובכלב, מי היא בכלל שתגיד לך איך לחיות ולהיות, אתה יודע יותר טוב, זה ברור".

"והיא אפילו לא כזו כוסית", הוסיף איליי, שאולי היה שיכור כמו כולם אבל בהחלט הבין בכוסיות יותר מהאחרים.

זיו ידע במה הדברים אמורים, הכל היה נכון, אבל הוא אהב אותה ולהתווכח עם אהבה זה כמו להתווכח עם אל.אס.די. או עם אלוהים, אין לך סיכוי. "אבל אני אוהב אותה", הוא אמר להם בצורה פתטית שזכתה לצחוק פרוע מקרב איליי וצחקוק מפיו של דני שהסביר לזיו שהוא כנראה לא שתה מספיק ומזג לו עוד שוט בלק לייבל. זיו שתה בלי להתווכח, הוא ידע שזה חסר סיכוי וממילא לא אהב להתווכח, לא איתם, לא איתה, לא עם הכלב ולא עם האהבה.

בסביבות שתיים בלילה החדר כבר הסתחרר כמו שצריך והעשן שאפף אותו הסתיר היטב את חייו המשותפים עם ורד, שאם היא אוהבת אותו עדיין בטח ישנה באותו זמן אצל הוריה ואם באמת לא אהבה אותו מעולם או לפחות לא בחודש האחרון, היא בוודאי בילתה באותו זמן באיזה בר טרנדי עם חברותיה האומללות. דני ואיליי היו בעיצומו של טורניר פרו-אבולושן סוקר בפלייסטיישן וזיו שכב לצד הכלב על הרצפה. הוא הספיק לחשוב על כמה עבודה יש לו מחר בשביל לפנות את כל הדברים שלו מהדירה ולאן לעזאזל הוא הולך להעביר את עצמו, ומי יסכים לקבל שותף מובטל עם כלב, ואז נרדם.

בבוקר הדברים נראים תמיד אחרת, בעיקר עם האנגאובר קשה, כבד עצבני וכאב ראש דוקרני. כשפקח את העיניים הכלב עוד היה לידו. "אנחנו כבר לא בקנזס, כלב", לחש זיו, וחש את הצריבה המוכרת של הקיא בגרונו. ליד ראשו הבחין באסלה, כנראה שישן איתה כפיות כל הלילה. "אין מה לעשות, כלב, ברגע שמתרגלים לישון בצורה מסוימת קשה מאוד להתנתק מזה". הכלב לא ענה, אבל זיו רצה שיגיד לו שזה בסדר, הוא מבין איך הוא יכול להתבלבל, שתיהן רזות, לבנות וקרירות. זיו ניקה את הקיא משפתיו והלך לצחצח שיניים, הכלב עקב אחריו. מהמטבח נשמע קריאתו של דני, "תעשה טובה ותביא חלב, חייבים קפה לפני שמתחילים לעבוד!". הסחרחורת אמנם הפחידה אותו, אבל גם הכלב חשב שצריכים לעשות סיבוב ולקפוץ לאַם-פָּם ולכן נבח כמה נביחות קצרות ושרט את דלת הכניסה, כפי שנהג לעשות תמיד כשרצה כבר לצאת לטיול.

הסיבוב בחוץ היה קליל למדי ובאופן מפתיע בוהק השמש רק היטיב עם ההאנגאובר והכלב היה מאושר, השתין בכל פינה וריחרח איזו כלבה שעברה ברחוב יחד עם הבעלים שלה, גבר שחום וגדול בחליפה יוקרתית. זה בטח אחד שכבר לא זוכר בכלל איך זה לסבול מהאנגאובר בבוקר יום שישי, טבעת זהב על אצבעו סינוורה את זיו שכמעט איבד את שיווי משקלו. בטח הפעם האחרונה שסבל מהאנגאובר היה בבוקר שאחרי החופה שלו, חשב זיו אחרי שהצליח להשיב לעצמו את הראייה ולהתמקד במסלול הקצר שנותר לו עד ליעדו. הוא לא האדם שירשה לנוצצים וסנוורים להטות אותו ממסלולו. גם לכאב ראש ולסחרחורת הוא לא נותן להשפיע עליו. משורר טוב יודע שהכאבים הנלווים לאלכוהול וסמים תמיד קלים מהכאבים הנלווים לאהבה. והאהבה הזו כאבה לו עד בלי קץ, אפילו אחרי לילה של שכרות.

החלב נקנה ללא כל בעיה מיוחדת, הוא כבר מיומן בלהתנהג רגיל גם כשהוא סובל מכאבים, בחילות ועצבות יסודית. הכלב חיכה מחוץ לחנות בלי לעורר מהומה והקופאית חייכה אליו באדיבות. מעניין איך זה שהקופאיות של האם-פם אינן הקופאיות של השופרסל או מגה. יש דברים נסתרים, הוא חשב ונתן לכלב להוביל את הדרך הביתה, מבלי לחשוב על כך שזה יום שישי האחרון שלו בבית. האמת, מבלי לחשוב על כלום. עד כדי כך השתדל שלא לחשוב על דבר ולהתמקד רק בשמיים הכחולים, בשמש הבהירה ובמאבק עם הבחילה שמטפסת במעלה גרונו, שפספס את הדואר בתיבה. "בוקר טוב לך, יש לך דואר", הפנה את תשומת ליבו דוד מהוועד, "יש כאן גנבי דואר!", הוסיף בפאתוס בן-גוריוני ונפנף באצבעו לאות אזהרה, הכלב מרחרח לו את הנעליים, "ותסגור את הדלת של האינטרקום יש עכברים וכלבים משוטטים", הכלב נעלב וחזר לעמוד לרגלי בעליו. "אני אקח את זה לתשומת ליבי", אמר זיו באדישות אופיינית תוך שהוא לוקח את דבר הדואר ונעלם עם הכלב אל חדר המדרגות.

"פאק!", קרא בשבר וטרק מאחוריו את הדלת.

"מה פאק? שכחת את החלב?"

"לא, לא, קיבלתי דו"ח, הריקושטים ממשיכים לפגוע בי".

"אז תביא את החלב לכאן, כבר התחלנו לשתות את הנס בלי חלב".

את הזימון להגיע לסניף הדואר כדי לקחת את הדו"ח קיפל לתוך הארנק ונכנס לסלון, שם כאילו דבר לא השתנה מהערב הקודם, ישובים שני חבריו וממשיכים את טורניר הכדורגל החשוב, בקבוקי בירה וויסקי ריקים מונחים סביבם, הבאנג של איליי מפויח ומעלה עשן שמטפס לתקרה, שם הוא מצטרף לעננה שהצטברה במהלך הלילה. זיו, שתמיד היה מארח נהדר, אפילו בימים הקשים ביותר בחייו, מזג חלב לשלוש כוסות הקפה שעל השולחן.

"אז מה, לאן ניקח את הדברים שלך?" התחיל איליי לדבר פרקטית.

"אין לי מושג, אצלך אין מקום?".

"לא, לא, גם ככה הדירה שלי פצפונת, אפילו את הכלב לבדו אי אפשר להכניס".

"גם אצלי אין סיכוי, האישה לעולם לא תסכים לזה".

"איזה חברים אתם, בחיי, מה אתם רוצים שאעשה, שאחזור להורים שלי?!"

"זו אופציה, אל תפסול אותה מיד".

"או שתשלים איתה, כמה קשה זה כבר יכול להיות, בסופו של דבר אתה אוהב אותה, אז אפילו אם היא שונאת אותך יש לזה סיכוי לא רע".

זיו חשב על זה ברצינות, אפילו שהגיב בתוקפנות לדבריו של איליי. הוא המשיך לחשוב על זה ברצינות גם בזמן שארזו את הארון שלו למזוודה ואת הדיסקים שלו שאת חלקם השאיר כי לא היה בטוח אם הם שלו או שלה דחסו יחד עם ספרי השירה שלו לארגז, וכבר כמעט הספיקו לארוז את הכל כי כל השאר היה שלה או היה של שניהם והוא העדיף להשאיר לה בשביל לא לקחת איתו יותר מדי זיכרונות מהם, ועדיין הוא חשב על זה ברצינות. רק כשהם היו באמצע הניקיון של הבלגאן שעשו הוא התחיל להבין שלחזור אליה זו סתם מחשבת שווא, בייחוד לאור העובדה שלא שמע ממנה אפילו אס.אם.אס. מאז שנפרדו. כשדני סגר את תא המטען של הרכב של איליי וזיו כבר היה עם הכלב במושב האחורי, הוא הבין שהקשר הזה היה גמור כבר הרבה לפני וכל עניין העבודה זה סתם תירוץ שקל היה לה להיצמד אליו כדי לזרוק אותו לכל הרוחות. היא באמת לא ממש אהבה אותו מעולם, סתם היה לה נחמד לבלות איתו בשנה הראשונה שהיו יחד ואת השנה השנייה בילתה בחיפוש אחר סיבות להעיף אותו, כשבעצם הסיבה היתה חוסר באהבה.

עצירות
איליי הוריד את המפוטר מעבודה ואהבה יחד עם המזוודה והארגז שהיו כל רכושו מול בית הוריו בהרצליה. הכלב מיהר לקפוץ מהרכב ולהשתין לכל עבר. "סע אחי, סע, אני צריך עוד דקה לבד לפני שאני נכנס", אמר ואיליי עשה ידו כאפרכסת כדי לסמן לזיו 'דבר איתי אחר כך'.

"אין בעיה, תודה על העזרה...", איליי כבר לא שמע את התודה של זיו כי הגביר את הווליום של הרדיו, שניגן איזה שיר דרכים של דילן, ולחץ על הגז באופן שגרם למנוע להשמיע נהמה עמוקה ולרכב לדהור אל האופק. זיו לא סתם אמר שהוא צריך עוד דקה לפני שהוא נכנס, הוא היה צריך אפילו שלוש או ארבע דקות לפני שהוא מפיל על הוריו את עצמו וחוזר להיות שוב גם צרתם בנוסף להיותו צרתו שלו. צרת רבים חצי נחמה, ובעניינו של זיו, צרת רבים היא כמעט פתרון כל צרותיו. מקום לגור יהיה לו, אוכל לאכול יהיה לו, אולי אפילו יזכה לדמי כיס עד שימצא עבודה. כמובן שיתחילו צרות אחרות, צרות שהספיק כבר לשכוח במשך השנים בהן לא יצר כמעט כל קשר עם ההורים השנואים עליו כל כך, וכאן טמונה הבעיה החדשה. כאן טמונה גם הסיבה לכך שהוא לא יכול פשוט להיכנס ולהגיד הגעתי, לקבל חיבוק אוהב ואת החדר שבו בילה את שנות נעוריו בחזרה.

בשנים האחרונות זיו מתקשר לאמו רק ביום ההולדת שלה, לאביו הוא לא מתקשר בכל. מכיוון שהפולניות חזקה כל כך בקרב משפחתו כל אחד נעלב מהאחר על שלא מתקשר ולכן גם לא מתקשר בעצמו ומעגל הקסם של ההעלבות ואי-ההתקשרות נמשך לעד ועובר מדור לדור כמו מעגלי קסם מוכרים אחרים. בינו לבין עצמו זיו מודה שאינו באמת נעלב מכך שההורים אינם מתקשרים אליו, זה פשוט נוח לו יותר לחיות ככה. אז כמו מקופחים בני מקופחים, שפשוט נוח להם יותר להשאר מקופחים מאשר לעבוד קשה ולצאת ממעגל הקיפוח, גם זיו מנצל את מעגל הפולניות וממשיך להיות נעלב ולחיות ללא מחויבויות משפחתיות. הכל היה מושלם ממש ובזכות הטלפון השנתי לאמו גם הוא זכה לטלפון ביום-הולדתו ואפילו למתנה חתומה למוטב בלבד שמגיעה בדואר כמה ימים אחרי הברכה הטלפונית, שבסופה אמו של זיו, דליה, טורחת לציין בכל פעם שהמתנה תגיע עוד כמה ימים. יום ההולדת האחרון של זיו היה לפני שמונה חודשים, יום ההולדת הבא של דליה יחול בעוד שבועיים. עד כמה שהיא יודעת זיו חי בלב תל-אביב עם אהבת חייו, מאושר ועובד במשרד פרסום גדול. אפילו על הכלב היא אינה יודעת. זיו צריך אולי יותר מחמש דקות לפני שידפוק על הדלת ויתחנן לעזרה, שאינו בטוח בכלל אם יזכה לקבל, שבטוח שאינו זכאי לקבל. ובכל זאת, הורים הם הורים וילדים הם ילדים, אפילו אם ההורים כבר כמעט בני שישים והילדים כבר כמעט בני שלושים. הוא אומר לכלב להשאר במקום ומתקרב לווילה הגדולה בה בילה את ילדותו ונעוריו.

השביל שמוביל אל הבית מוכר לו היטב, החניה שמשמאל לשביל ריקה, סימן לכך שאביו אינו בבית. הרכב החדש של אמו חונה בחניה מצד ימין, את הרכב הוא לא מזהה, אבל החניה הימנית תמיד היתה של אמו, כי הרבה יותר קל להכנס אליה ולצאת ממנה. זה לא שהיא לא מסוגלת לחנות בחניה השמאלית, הוא ראה אותה עושה את זה מספר פעמים כשהיתה אוספת אותו מבית הספר היסודי. היא נהגה להכנס לחניה ואז להגיד 'אוי אני כל כך מבולבלת, נכנסתי בטעות לחניה של אבא', ואז לצאת מהחניה בקלילות ולהכנס לחניה הימנית, החניה הקלה. אבא של זיו, צביקה, הוא פשוט אדם מהדור הישן, אפילו שאינו מהדור המאוד ישן, הוא עדיין אדם מהדור הישן. הוא מהאנשים שעבורם נשים עדיין נחותות מכל הבחינות ועיקר ייעודן בחיים הוא לשעשע את הגבר ולדאוג לעבודות הבית, ולא משום שהן כל כך טובות בעשייה הזו, אלא משום שהן כל כך גרועות בכל עשייה אחרת. הוא מסוג האנשים שעדיין ממשיכים להיות רודפי שמלות מהסוג הישן, שמספרים בדיחות גסות ורומזים רמיזות מיניות בכל משפט שני שהם אומרים בנוכחות אישה לטעמם, ובשום אופן לא מסוגלים להבין את הקונספט של הטרדות מיניות באומרם 'פעם היינו צובטים להן בתחת ואם היו רוצות להביע מחאה היו סוטרות לנו ובזה זה היה נגמר'. פעמים רבות חשב זיו על כך שהמזל הגדול הוא שהאנשים האלה הולכים ונעלמים מהעולם, אחרי שהדור של צביקה ילך לא יוותרו עוד הרבה כאלו. לכל היותר יוותרו החרמנים הזקנים וחולי המין למיניהם, ואת אלה ממילא קשה להדביר. ממש מזל שצביקה לא בבית, חשב זיו והרגיש שהוא כבר זקוק לפחות זמן של התמהמהות לפני שיתדפק על דלת העץ הגדולה. מבט לאחור אל הכלב הבהיר שגם הכלב חושב שצריך כבר להכנס אל הבית, שכן לא ציית לבעליו והחל להתקרב אל זיו בצעדים קטנים מהוססים לאורך השביל האדמדם.

"טוב נו, בוא כבר", אמר זיו וזירז את הכלב, שמיהר לציית כמו בכל פעם שהתבקש לעשות פעולה שמאוד רצה לעשות, ושניהם נעמדו מרחק הקשה מול הדלת. זיו המתין עוד מספר רגעים, נשם עמוקות כדי להתגבר על קוצר הנשימה שאחז בו והקיש חלושות על הדלת. דבר לא נשמע מתוך הבית. הוא הקיש חזק יותר ושוב המתין. שוב לא נשמע כל רחש. "אין ברירה", אמר לכלב כדי לא לדבר לעצמו בקול רם, "נאלץ לצלצל". הכלב נבח. זיו צלצל. הדלת נפתחה. הבן ואמו באמת לא ראו אחד את השני זמן רב והשינויים שעברו עליהם השאירו אותם המומים ושותקים שניות ארוכות. גם אם היה ממתין מחוץ לבין שעתיים בטרם היה דופק על הדלת, לא היה זה מספיק כדי להכין אותו לרגע בו תפתח דליה את הדלת.

התבגרות
"זיו, איזו הפתעה", אמרה האם את המשפט שבפולנית משמעותו למה לא תיאמת איתי מראש את ביקורך, זה ממש לא זמן טוב עכשיו.

"כן, גם לי זה בא די בהפתעה, פשוט נאלצתי לעזוב את הדירה ואין לי כל כך איפה לגור...".

"טוב, טוב", אמרה דליה ודחפה את זיו החוצה. רחשים נשמעו מתוך הבית, אך זיו לא הצליח לראות מי מסתובב שם.

"תראה, זה ממש לא בסדר שאתה מגיע ככה בלי להודיע", אמרה וניפצה את כל הקונספציות של זיו לגבי חוסר-הישירות הפולנית. כנראה שהפתיעה גם את עצמה, כי השתיקה חזרה לשרור ביניהם. האם ובנה עמדו על מפתן הבית המפואר, כמו אז, כשהיו עומדים שם בשקט בשקט לפני שהם נכנסים כדי להקשיב אם מחכים להם פורצים בתוך הבית. אף פעם לא חיכו להם פורצים, ובכל זאת, כמו ביטוח שממשיכים לשלם למרות שלא באמת מאמינים שיקרה משהו, בכל פעם, כל יום, היו חוזרים ועומדים בשקט כדי להקשיב, הרי מספיקה פעם אחת שכן יהיה שם איזה פורץ בשביל שהריטואל הזה ישתלם. הכלב הסתובב סביב השניים עד שמצא את מקומו ביניהם ונשכב על השביל, מתבונן למעלה פעם על זיו פעור הפה ופעם על דליה טרודת הסבר.

"אמא...", ניסה זיו לומר משהו.

"זיו, תראה", קטעה אותו אמו באחת, "אבא עזב לפני כמה חודשים את הבית, לא סיפרתי לך כי לא חשבתי שזה מעניין אותך במיוחד, הרי שנינו די מרוצים מהסידור הזה של טלפון וצ'ק פעם בשנה, לא?".

זיו נותר ללא מילים.

"במילים אחרות, אני אוהבת אותך, אתה הבן שלי תמיד ואעזור לך כמה שאוכל, אבל אתה לא יכול לבוא לכאן בלי התרעה ולהפיל את עצמך עלי אחרי שכבר חשבתי שלא אצטרך לטפל עוד באף אחד לעולם. אני כאן בשביל עצמי, זו ילדותי השלישית, נעוריי השניים, החיים שלא חייתי, אתה לך תחיה את חייך", ניכר היה שהתכוננה לנאום הזה זמן רב, כי המילים יצאו מפיה ללא כל היסוס, ללא התלבטות בכלל.

זיו ניסה להבין את כל המידע שזרקה עליו אימו המחודשת, דליה הגרושה הצעירה-המבוגרת, דליה שבטח מסתירה עכשיו בבית לפחות גבר אחד מסוקס שעושה לה טוב כמו שלא עשו לה גם כשהייתה רווקה בת שמונה-עשרה, אולי יש שם יותר מגבר אחד, אולי יש שם שלושה, אולי הם כושים. "אולי רק לילה אחד או שניים עד שאסתדר?", קטע זיו את רצף מחשבותיו ואת שצף דבריה של אמו.

"ממש לא בא בחשבון", אמרה האם. חכה רגע, הוסיפה ונעלמה אל תוך הבית. בשנייה שבה הדלת היתה פתוח הספיק זיו לראות דמות גדולה הולכת לכיוון המטבח. היא אשכרה הביאה כושים, הרהר והדלת נפתחה שוב, אמו עמדה שם עם צ'ק ביד. "קח, שיהיה לך כמה שקלים בשביל להסתדר. דבר איתי אם אתה צריך עוד משהו". נשיקה על הלחי, תודה, תודה, והיא נעלמה שוב אל תוך הבית, מבלי שזיו הספיק לומר משהו על מובטלותו או על היחס הזה שבאמת לא הגיע לו או על הכושים שגרים בבית שגם לו יש בו זכות כלשהי, אם לא רגשית ומוסרית אז לפחות משפטית וחוקית.

הכלב, שבדרך כלל הבין דברים מהר יותר משזיו הבין אותם, קם על רגליו, התנער מהחול שנצמד לגופו והחל מתרחק מהבית. זיו תחב את הצ'ק לארנקו מבלי להסתכל בכלל על הסכום. הוא יסתכל עליו כבר כשיפקיד אותו. מלבד הצ'ק היו לו בארנק גם שטר של מאה שקלים, מטבע של חמישה וכמה עשרות אגרות חסרות תועלת. הוא החזיר את הארנק לכיס, הרים את הארגז בידו האחת ואת המזוודה גרר על המדרכה מאחוריו, גלגליה מקרקשים בקול מרגיז. הוא הלך הרחק משם, למקום אחר, מקום שבו יוכל לאכול ארוחת צהריים זולה ולהפקיד את הצ'ק, חזרה ללב העיר תל-אביב. הרצליה מעוררת בו מחדש את בחילת ההאנגאובר. אולי הוא צריך שוב לשתות משהו אלכוהולי כדי להתגבר עליו. הדרך היתה ארוכה, אבל היה לו זמן לתפוס מונית או אוטובוס בטח יתקשה למצוא מונית עם הכלב שעוקב אחרי זנבו לכל מקום.

"אתה יודע כלב, זה דווקא טוב שזה קרה ככה. אני הייתי משתגע לגור אצלה, אפילו יום אחד זה יותר מדי. מה עבר לי בראש. אתה ידעת את זה הא?"

"וואף, וואף".

"אוף, מתחיל להיות חם מדי לסחוב את כל הדברים האלה, לפחות היינו צריכים להשאיר אצלה את הארגז הזה".

"וואף, וואף".

השמש, הלחות והאוויר העומד עשו את שלהם, זיו הזיע והזיע והכלב ניער את לשונו המטפטפת לכל עבר. השמיים חייכו מעל השניים, אבל אף אחד מהם לא הבחין בכך. הכלב היה עסוק מדי ברחרוח הרחובות של הרצליה. נדמה לו שהוא היה שם כבר פעם, משהו בריחות הזכיר לו ימים אחרים, ימים טובים בהם היה מדלג מחצר בניין אחד לחצר הבניין הסמוך לו מבלי שהיה לו אף אדם לדאוג לו, בטח לו אדם כמו זיו שצריך לדאוג לו יותר מרוב האנשים, לא כל כך בגלל שהוא חסר אונים או חסר מסוגלות לדאוג לעצמו, אלא יותר משום שהוא מעדיף, כמו כלבים כנראה, לתת לעולם שסביבו לעולל לו ככל העולה על רוחו. רצה הגורל ובאותו הרגע זיו והכלב פנו לאחד הרחובות הראשיים לכיוון מערב ורוחו של העולם החלה לנשוב מהים והבריזה הזו ציננה את פניו של זיו ואת לשונו של הכלב והשניים התעודדו מעט וחיוך עלה על פניהם. ככה זה בחיים האלה, לפעמים גם רוח פנים היא רוח גבית.

בסופו של דבר השניים הגיעו לחוף הים בהרצליה. הם תכננו ללכת לתל-אביב, אבל המרחק היה בלתי נסבל, הכלב רצה לטבול במים וזיו רצה להניח את הציוד על הקרקע ולנוח זמן מה. ואכן כך היה, הכלב טבל והאדם נח על החול החם. הרוח הנעימה המשיכה ללטף את שניהם וכמו תמיד, כשנמצאים בחוף הים הדאגות והצרות של שניהם נראו פתאום מרוחקות ובלתי מהותיות. מפתיע איך חוסר דיור, חוסר אהבה, חוסר כסף וחוסר בתחבורה יכולים להפוך לבלתי מהותיים כשאתה מספיק קרוב כדי להריח את הים ולשמוע את הגלים. זיו עצם את עיניו ונתן לחלומות להציף אותו. כשהתעורר עורו היה צרוב בצבע אדמדם, הכלב היה רטוב ומלוכלך והארגז לא היה שם עוד. זיו אפילו לא טרח להביט לצדדים כדי לראות אם הבנאדם שהרים לו את הארגז עדיין בסביבה, היה לו ברור שזה אבוד, או שהבנאדם כבר מזמן לא בסביבה או שהוא בסביבה אבל הוא לא בנאדם שאפשר לקבל ממנו שום דבר חוץ ממכות רצח, הרי אנשים נעימי הליכות אף פעם לא מרימים ציוד של אנשים בחוף הים, הרי בחוף הים ברור שהאנשים של הציוד שאתה מתכנן להרים נמצאים לא רחוק מזירת הפשע ואולי יתפסו אותך בשעת המעשה, כך שמבין הגנבים אלו הקשוחים יותר שמבצעים את הפעולות האלו על החוף, גנבים שאפילו לא מפחדים מכלבים, אפילו לא קצת.

"אין ברירה", אמר לכלב, "נסתדר בלי הדברים האלה, ממילא הם רק הכבידו עלינו וגם ככה אין לנו בדיוק איך להקשיב למוסיקה או שקט נפשי כדי לקרוא ספרי שירה".

בהחלט לא היה להם את השקט הנפשי הנחוץ לשם קריאת שירה, אבל זה היה סתם מסוג הדברים שזיו נהג לומר כדי להרגיע את עצמו כשהיה טרוד ועצבני במיוחד, סוג המשפטים שהם חסרי עיגון במציאות ובתחושותיו האמיתיות של זיו, אבל נחוצים לו כדי להמשיך את חייו כרגיל, כאילו כלום. כך למשל אמר שהפיטורים זה דבר חיובי מאוד כי גם ככה חיפש זמן פנוי כדי להשקיע בעצמו וביצירה, כשבעצם הם היו דבר גרוע כי זמן פנוי הוא הזמן הכי רע לנסות ליצור בו והזמן היחיד בו העצמי לא מתפתח. אנחנו יודעים שזיו סתם אמר את המשפט ההוא על קריאת שירה ושמיעת מוסיקה לא רק בגלל שהוא נוהג לומר דברים כאלו סתם כך, אלא גם מכיוון שאין במשפט הגיון, את הדיסקים והספרים שלו הוא לא שמר כל השנים האלו רק כדי שיוכל לשמוע אותם ולקרוא בהם בכל עת, אלא בעיקר מכיוון שרצה לשמור אותם אצלו. הרי מספיק רק לראות את העטיפה של הדיסק כדי להיזכר במוסיקה הצרובה עליו, ודי בקריאת שורה אחת מדויקת ומתאימה מתוך שיר כדי לבטא את ההרגשה הנכונה של סיטואציה מסוימת.סיבה נוספת ואחרונה לפיה ברור לנו שהיעלמות המוסיקה והשירה שלו הטרידה אותו מאוד היא שזיו טרם הבחין במזוודתו הזרוקה על קו המים, פתוחה לרווחה, בגדיו פזורים בכל עבר, חלקם מתגלגלים עם הגלים, חלקם נקברים על-ידי החול ומקצתם מונחים עדיין מקופלים בתחתית המזוודה. יחלפו עוד מספר רגעים בהם יהיה זיו טרוד מדי בהדחקת הכעס שלו על היעלמות הספרים והדיסקים, הדחייה שספג מאימו, הפיטורים ממקום העבודה, הפרידה מבת הזוג והדירה האהובה עליו, מכדי שישים לב למזוודה המחוללת המוטלת בין החול למים. כשהבחין בכך הייאוש כמובן גבר וכמו תמיד כשהייאוש גובר הארנק נפתח, רוב הכסף בוזבז, אבל האדם והכלב מצאו עצמם בסופו של דבר מנסים להירדם על הרצפה בחדר הקטנטן שהוא הדירה של איליי. דירה מטונפת טיפוסית עם ריהוט שנשאר בה מהתקופה שגרו בה בעלי הבית הראשונים ותבלינים שהשאיר על המדף במטבחון הדייר הקודם שעזב לפני יותר משלוש שנים את הדירה כדי שאיליי יכנס אליה.

"זיו, תשמע, אני לא רוצה להיות מארח רע או משהו, אבל אתם ממש מסריחים, אולי תתקלחו... ותיקח משהו מהבגדים הנקיים שלי לפני שאתם נרדמים", לחש איליי ממיטתו שמטעמי חיסכון תלויה מהתקרה.

"די כבר להתלונן, אני זה שצריך להתלונן על הטינופת שאנחנו ישנים בה. הרצפה שלך יותר מסריחה מהכלב".

"והכלב פחות מסריח ממך".

"לילה טוב איליי".

"לילה טוב כלב".

"וואף. וואף".

יום חדש
איזה מין דבר זה בני אדם, הם הולכים לישון בלילה וכשהם מתעוררים בבוקר הם מרגישים שהתחילו משהו חדש לגמרי, כאילו כל יום עומד בפני עצמו, כאילו לא מדובר בחלק מרצף הזמן עליו הם חיים, אלא יום נפרד ומנותק לגמרי מקודמו ומזה שיגיע אחריו. על כן ניתן לשמוע לא פעם בני אדם אומרים ביטויים כמו 'איזה יום קשה היה אתמול', או, 'מזל שהיום הזה נגמר', או, 'מחר יום חדש'. זהו אינסטינקט פנימי כזה של אנשים, לנסות להציג לעצמם את המצב ככזה שעשוי להשתפר רק משום שכדור הארץ סיים את הסיבוב שלו סביב עצמו והתחיל, כלומר המשיך, לסיבוב נוסף. כל זה לא מפתיע כל כך כשמדובר ביצורים שרבים מהם מאמינים שיש איזשהו כוח נסתר שמתבונן בהם בעניין רב ומדקדק בכל צעד ומחשבה שלהם במטרה להחליט אם ימותו או יחיו ואם ימותו אז כיצד יזכו לבלות את מותם הנצחי, בגן עדן או בגיהינום. זה רק סביר שחלק ניכר מהם יאמינו שתנועתם האינסופית של הכוכבים בחלל גורמת להם להתאהב, להתעשר ולקבל בשורות מחוץ לארץ ביום חמישי. הרי האמונה האחת סבירה ומסתברת לא פחות מהאמונה השנייה. יתרה מכך, ייתכן שאמונת הכוכבים מסתברת אף יותר מהאמונה ההיא באותו כוח עליון ונסתר שעושה שימוש רב מדי בנביאים ומופעי פירוטכניקה, הרי בעולם המדעי שבו פרפר המנפנף בכנפיו אי שם באיזה מקום שאפילו אין בו בני אדם שיאמינו בכל מיני אמונות על מנת להקל על חייהם וחוסר המשמעות שלהם, גורם לסופת הוריקן אכזרית לאורך חוף אמריקאי, ייתכן גם ייתכן שהגעתו של כוכב שבתאי, הגדול פי עשרה מכדור הארץ, לנקודה מסוימת בחלל תגרום לסערה אלקטרו-כימית במוחו של אדם או כלב בישראל.

וכך, כמו בני אדם רבים אחרים, שחיים ומתים בעולם הזה, כשזיו והכלב התעוררו הם הרגישו שיום חדש ניצב לפניהם ושכל צרותיו של היום הקודם נעלמו כבר ואינם עוד.

"טוב שקמת", נשמע קולו של איליי מכיוון השירותים, "בעוד חצי קופץ לכאן אבא שלי, טוען שאני לא רואה אותו בכלל או שהוא לא רואה אותי או משהו כזה, בקיצור הוא יקפוץ ועדיף שלא תהיו כאן, לכו תעשו סיבוב שעתיים ותחזרו אחרי שהוא ילך".

הכלב דווקא מאוד שמח שגירשו אותם מהדירה הקטנה ההיא, רץ, רחרח, חרבן והשתין בכל חצר בניין ועל העצים ברחוב. זיו מאחוריו, הלום שינה עדיין, הולך כסהרורי ומנסה לחשב כמה זמן יאלץ להשאר אצל איליי עד שימצא לעצמו עבודה ומקום חדש לגור בו, וכדרכם של חישובים שאין מספיק נתונים כדי לבצע, גם החישוב הזה הסתיים בהערכה גסה כי יידרש זמן מה לא ידוע עד שיחזור לחיים נורמליים. "עד אז", הרהר לעצמו או מלמל לעצמו, "אחייה חיים לא נורמליים, הרי זה מה שתמיד רצינו, נכון כלב?" שאל זיו כמחפש חיזוק להרהוריו אך הכלב מיהר ושעט הלאה ממנו במורד הרחוב ופנה לאחד הרחובות הצדדים ולפני שזיו הבין לגמרי מה קורה הוא מצא עצמו רץ אחרי הכלב ברחבי תל-אביב. ביקשת חיים לא נורמליים, קיבלת, אמר לעצמו ושמח שאיננו צריך לומר זאת למישהו אחר כי הוא מתנשף מדי כדי להוציא מילים מפיו. כשהכלב עצר ונשימתו של זיו חזרה כמעט והוסדרה, היו השניים מול הבניין בו גרו עד אתמול עם ורד.

"לעזאזל כלב, אתה עושה לי את זה בכוונה הא?".

"וואף, וואף".

"בוא נלך מכאן לפני שגם נצטרך לפגוש אותה".

"זהו זה, הפכתי להיות 'אותה'?", שאלה ורד שבדיוק חזרה עם שקיות של סופר בידיים. בשקיות היו מוצרים שמעולם לא קנתה קודם לכן, כשהיתה עם זיו, אורז פראי, אנונה, פירות מיובשים ועשרות יוגורטים.

"לא, לא, פשוט קיבלתי דו"ח אתמול ושכחתי לקחת אותו מהדואר אז עברנו כאן בדרך לדואר ובדיוק אמרתי לכלב..."

"טוב, טוב, אמרת לכלב... אני באמת מצטערת על הכל זיו ואם היית שואל אותי אתמול הייתי אומרת לך שאולי עשיתי טעות, אבל היום זה כבר מרגיש לי אחרת לגמרי, אני מרגישה שזה נכון לשנינו".

"לשלושתנו", אמר זיו וחייך, ורד הנידה בראש במחווה של צער ונכנסה לבניין.

"לפי כל היוגורטים האלה היא בטח כבר התחילה להכנס לכושר בשביל לתפוס בחורים שווים ממני", אמר לכלב, "יאללה בוא נלך, עשינו את הפדיחה שלנו, להתנהג כמו סטוקרים..." המשיך למלמל אל הכלב אבל בעיקר לעצמו, "זו התנהגות לא נורמלית כלב, ממש בוגר מצידך לקחת אותנו לכאן, מזל שבאמת יש לי את הדו"ח הזה, אחרת הייתי יוצא גם משוגע וגם שקרן". הכלב דווקא לא ייחס חשיבות רבה לכל הסיפור, אחרי הכל ורד מכירה אותם היטב ויודעת שלפעמים הם מתנהגים קצת מוזר, אז הוא נבח והתחיל ללכת לכיוון הדואר כדי שזיו יפסיק לבהות בבניין שבו הם גרו עד עכשיו ממש וילך אחריו.

בדואר זיו גילה שהפתעות טובות עשויות לעתים להיות הפתעות מסבכות ושכשולחים לחם על פני המים הוא אמנם חוזר ביום מן הימים אבל מי רוצה לאכול לחם בן חודשיים. התור השתרך והתקדם בקצב איטי במיוחד, אבל לזיו לא היה אכפת, הוא אינו ממהר לקבל את הדו"ח ובוודאי שאינו ממהר לשלם עליו. לרגע הרגיש כמו הקשישים שמגיעים אל הדואר כדי להעביר את היום בין בני אדם ואפילו אפשר לעובד זר אחד לעקוף אותו בתור, הרי הוא לפחות עובד ולכן הזמן שלו שווה כסף. כל זמן ההמתנה הסתכל זיו על הכלב יושב על המדרכה מחוץ לסניף ומחכה לו. יש משהו מאוד מנחם ביצור נאמן כל כך כמו הכלב הזה. המחשבה הזו נתקעה לזיו בראש והוא ניסה להבין עד הסוף את משמעותה, אך בטרם הצליח לנסח זאת במשפט קוהרנטי הגיע תורו ואיתו ההפתעה הטובה, לא מדובר בדו"ח אלא בחבילה, הפקיד הלך לחדר האחורי של הסניף כדי להביא אותה. עצלנותו והרגליו של זיו הועילו לו הפעם, שכן התרגל לאורך שנים שהפתקים הורודים-אדומים של הדואר קוראים לו לשלם דו"חות חניה. גם זמן רב לאחר שנכפתה עליו מכירת הרכב בהוצאה לפועל כדי לשלם דו"חות חניה הוא המשיך לקבל מפעם לפעם איזה דו"ח אבוד שטרם שולם ובינתיים כמו אמבה או וירוס הכפיל או ריבע את עצמו. בשל כך ועקב עצלנותו המושרשת, הפסיק מזמן לנסות לקרוא את כתב היד של פקיד הדואר על גבי הפתק האדמדם והניח שמדובר בעוד דו"ח. הנחה, נהוג לומר בארגונים גדולים כמו צה"ל, היא אם כל הטעויות, וטעויות, זיו אומר, הן אם כל ההפתעות, כי אם היינו צודקים כל הזמן, לא היינו מופתעים לעולם, לא לטובה ולא לרעה, ומי מוכן לוותר על הפתעות לטובה כדי להיות צודק כל הזמן. כשחזר הפקיד מהחדר האחורי עם החבילה בידיו התברר לזיו שמדובר בהפתעה גדולה במיוחד, חבילה שקשה מאוד להרים בשתי ידיים ומשקלה למעלה משבעה קילו. זיו חתם כאן וכאן ושם, לקח את החבילה בשתי ידיים וגרר עצמו אל מחוץ לסניף. הכלב התרגש כמו ילד שמקבל מתנה ליום ההולדת. "אם זה אוכל אתה תקבל, מבטיח", אמר זיו לכלב וניסה למצוא את פרטי השולח, ומשאלה נמצאו ההפתעה דעכה כי זכרונו של זיו החל להתבהר.

לפני למעלה מחצי שנה טס זיו להתבודד במשך שלושה שבועות על איזה הר באמצע הודו. כך לפחות אמר לכולם כששאלו אותו לאן הוא נוסע באמצע החיים. "אני צריך זמן לחשוב, משהו לא מסתדר לי לגמרי ואולי צריך לעשות שינוי", הוא אמר לורד והבהיר שהשינוי לא קשור אליה, אלא אליו, היא לא השתכנעה אבל נתנה את ברכתה לנסיעה, "אם זה מה שיעזור לך להחליט שהחיים שלך טובים מספיק או לא טובים מספיק, אז סע". אז הוא נסע, אבל במקום להתבודד על איזה הר ולמדוט במטרה למצוא את הכשלים בחייו, הוא התקרחן על איזה חוף בגואה, חגג כמו מניאק, אכל סרטים, טיפס על עצים, שאג כמו קופים, וקנה צפרדעים, אה, לא צפרדעים, נזכר זיו, קרפדות.

הוא פתח את הארגז ואכן היו שם עשרות קרפדות עץ בכל מיני גדלים, ולכל קרפדה מקל עץ קטן בפיה וכשמוציאים את המקל מפי הקרפדה ומעבירים אותו בעדינות על גבה המחוספס היא משמיעה צליל המזכיר קרקור של קרפדה. כל אדם שטייל בשוק אסייתי מתוייר הכיר את הקרפדות האלו, וגם זיו הכיר אותן, אך מכיוון שכל הרגשות של האדם הן רק כימיקלים גם החלטותיו ומעשיו, הנובעים מרגשותיו לא פעם, מושפעים מאותם כימיקלים רגשיים. לדעת זיו באותו יום זה היה שילוב של כמה כימיקלים כאלו, אך מה שווה דעתו אם הוא כלל לא זכר עד עתה שקנה כל כך הרבה קרפדות ושלח אותן לעצמו בדואר ימי הודי זול ואיטי במיוחד. זיו היה מאוכזב וגם הכלב השתתק, לא אוכל ולא נעליים, רק קרפדות עץ מטופשות והמון מהן. בהודו אפשר אולי למכור כמה כאלה לתיירים אירופאים עשירים, אבל בתל-אביב אין סיכוי לעמוד ברחוב ולמכור אותן.

"טוב, אין מה לעשות", אמר לכלב בעודו מפשפש בקופסת הקרפדות, מעין ניסיון נואש למצוא שם איזה נס או צפרדע, "נלך הביתה".

"וואף, וואף".

"כן, כן, לבית של איליי", תיקן את עצמו.

קרפדות
זיו והכלב הגיעו לבית של איליי בהליכה מהירה ומעייפת, שוב זיו עם ארגז כבד בידיו, שוב זיעה הצטברה מתחת לזרועותיו, ועל גבו ובטנו ומצחו, ושוב הכלב ניער את לשונו המטפטפת וניסה להוביל לכיוון הדירה שהיתה פעם ביתם, אך הפעם זכה לצעקה קצרה מפי זיו אשר החזירה אותו למסלול המתוכנן. האוויר היה חם, רוח כמעט לא נשבה, רק מדי פעם אוטובוס חולף יצר משב רוח שמצד אחד צינן מעט את גופם של השניים, אך מהצד השני הגביר את תחושת המחנק שזיו חש ממילא בעקבות ההליכה המאומצת, כשעם כל צעד הקרפדות מקפצות מעט בתוך הארגז, מתחככות זו בזו ויוצרות קרקורים וקרקושים שונים ומשונים שמשכו את תשומת לב כל מי שחלף לידם ברחוב. "מה זה יש לך שם?", שאלה אישה אחת כבדת גוף שישבה בבית קפה שעברו לידו. "בעיות!", ענה, מתנשף.

עוד הם נכנסים לבניין ואביו של איליי, אמנון, יורד בקלילות במדרגות בדרכו החוצה. נראה טוב האמנון הזה, חשב זיו, רגע לפני שאמנון ראה אותו. ואכן, בכל פעם שזיו פגש את אמנון הוא נראה טוב יותר משנראה בפעם הקודמת. יש אנשים שרק הולכים ומשתבחים עד המוות, ואמנון נראה כמו איליי, רק טוב יותר, בוגר יותר, ממוקד יותר אולי אפילו גבוה יותר, ואיליי הוא בחור גבוה ללא ספק, מטר שמונים ושש לפחות, אפילו יש להם אותו שיער מאפיר.

"נו, זיו", פנה אמנון בקול חזק וצלול שהדהד כאילו לנצח בחדר המדרגות הקריר, "למה אני לא מתפלא לראות אותך מגיע לכאן בבוקר, כמו יתר הבטלנים שאין להם לאן להגיע בבקרים... מה יש לך בארגז, התחלת לאסוף בקבוקי פלסטיק?" שאל בטון עוקצני והמשיך לרדת במדרגות לכיוון היציאה מהבניין.

"קרפדות אמנון, רוצה אחת?" שאל זיו ושלף קרפדה מהארגז.

"לא תודה, הן ממש מכוערות".

"אבל הן מקרקרות, תראה", הדגים זיו את הקרקורים שהדהדו גם הם בחדר המדרגות הקטן ויצרו אפקט של ביצה. אמנון חייך ואמר לזיו שיהיה להם בהצלחה עם זה ונעלם אל הרחוב.

"פגשתי את אבא שלך במדרגות", אמר זיו כשנכנס לדירה.

"תענוג הא?", אמר איליי, מגלגל במיומנות ג'וינט-של-אחרי-מפגש-עם-הורים.

"מה הוא רצה?", שאל זיו והניח את הארגז במקום הפנוי היחיד שהיה על הרצפה.

"כרגיל, להגיד שאי אפשר לחיות בבטלה, וכרגיל הסברתי לו שזה מה שאבא שלו ביקש ממני לעשות לפני שמת".

את הזמן עד הצהריים העבירו זיו ואיליי עם באנג, פלייסטיישן וניסיון לחשוב מה אפשר לעשות עם שבעה קילו קרפדות עץ. איליי סבר שבטוח יש סיבה לכך שזיו קנה כל כך הרבה קרפדות, אם כי זיו היה ספקן. השניים פיזרו את הקרפדות ברחבי הדירה, כדי שזיו יראה אותן בכל מקום ואולי מתישהו יצליח להיזכר מדוע קנה אותן. היו שלוש קרפדות על הטלוויזיה, שתי קרפדות על השולחן, קרפדות על אדן החלון, קרפדות על המקרר, על השיש, על הניאגרה בשירותים, על שולי הכיור, בכל מדף בארון הבגדים, וכשנגמרו המקומות הסטנדרטיים פשוט הניחו את כל הקרפדות שנותרו על הרצפה. ובאמת, בכל מקום אליו הפנה זיו את מבטו הוא ראה קרפדת עץ עם מקל בפיה. בשלב מסוים, למרות שכל הקרפדות נראו אותו דבר, היה נדמה לו שלכל אחת מהן אופי משלה ופרצוף משלה. שלוש הקרפדות על הטלוויזיה נראו כמו שלושת הקופים, כשהימנית עוצמת את עיניה, האמצעית בולמת את פיה והשמאלית אוטמת את אוזניה. אחת הקרפדות על השולחן בסלון נראה כצוחקת על כל העניין. "מה מצחיק אותך כל כך?", שאל זיו. הקרפדה לא ענתה אבל איליי אמר שאולי זה לא היה רעיון טוב כל כך לפזר את הקרפדות, כי הן יוצרות אווירה מתוחה. "לא, לא, זה בסדר, אני מתחיל להרגיש שמשהו קורה, אולי הזיכרון מתחיל לפעול, תן לזה זמן".

"קח כמה זמן שבא לך, אני יוצא לסיבוב התאווררות ורכישת חטיפים וסיגריות, יש לך כמה שקלים?", שאל איליי.

"קח, וקח גם את הכלב איתך באותה הזדמנות, הוא בטוח רוצה לרדת כבר".

כשזיו נשאר לבד עם הקרפדות הוא התחיל להרגיש את האווירה המתוחה שאיליי דיבר עליה. כולן נעצו בו מבטים נזעמים, היה להן כל כך טוב בהודו עד שהוא דחף אותן לארגז הזה ושילח אותן לישראל בבטן אוניה מחורבנת. ההודים יודעים להעריך קרפדות, והישראלים, רק צפרדעים יש להם בראש, אילניות ירוקות וחינניות. זיו לקח בידו קרפדה, שלף את המקל מפיה והעביר אותו ברכות על גבה, משמיע קרקור שנע בין עמוק ונמוך לרדוד וגבוה. ריביט, ריביט. ושוב, ריביט, ריביט. ושוב, ושוב, ושוב, ריביט, ריביט, ריביט, עד ששוב היתה תחושה של ביצה והקרקורים נדמו כמגיעים מכל עבר, כאילו הקרפדות האחרות מקרקרות גם הן, עד שנשמע בין הקרקורים קול נשי עמום.

זיו, אחוז בהלה, הפסיק מיד לקרקר וניסה להאזין לקול הנשי ההוא, אולי זה היה רק דמיון, אולי זה הזיכרון שמתחיל לחזור אליו, אולי. משלא נשמע הקול פעם נוספת החליט זיו שהכי טוב יהיה להמשיך לקרקר. ריביט, ריביט, ריביט, ושוב, ושוב, ובקול חזק יותר, עד ששוב היה זיו בביצה ועצם את עיניו, מרגיש את הזבובים והקרפדות והבוץ והריחות של הטחב והעובש, והקרקורים, ריביט, ריביט, וקולה העמום של אישה צעירה, שנשמע בין הקרקורים שוב, מגיח משום מקום ומתפזר לכל מקום. הוא עצם את עיניו וניסה להתרכז כדי להבין מה הקול אומר לו ולנסות לזהות למי הקול שייך. היה בו משהו דומה, משהו מוכר.

"לאן זה הולך?", שאל הקול.

"אני לא יודע", אמר זיו, "חשבתי שאולי את תוכלי להסביר לי".

"אני לא יכולה לעשות הכל בשבילך".

"לא הכל, רק תזכירי לי מי את ולאן זה הולך באמת", אמר זיו נואשות, אך הקול נעלם. זיו נשען לאחור על הספה אך לא נזהר וחבט בעוצמה את אחורי ראשו בקיר. הוא לא הספיק לסיים את הקללה העסיסית שנפלטה מפיו אינסטינקטיבית וכבר מצא עצמו דלוק בשוק של אנג'ונה, לבוש מכנסיים מבד כתום דקיק ומתנפנף, גופו החשוף שחום ושדוף, זקנו מגודל מהרגיל, עיניו פעורות וחיוך רחב על שפתיו למראה קרפדת העץ המקרקרת בידו של הרוכל בדוכן הקרפדות. אט-אט הופך החיוך לצחקוק והצחקוק לצחוק פרוע אליו מצטרף גם הרוכל וגם הבחורה שעומדת מימינו של זיו. זיו מופתע מסב את מבטו לימינו ורואה אותה, יפה, מדהימה, מאוהבת, מתאהבת, מחויכת, מושלמת, כמו שרצה אותה, כמו שרוצה אותה, מוקפת הילה של אושר טהור, וליבו התכווץ באופן שונה מהאופן בו לב מתכווץ בדרך כלל, כאילו אין לו כל כוונה להתרחב חזרה ולהתמלא בדם, הוא התכווץ והתכווץ מתרוקן מכל טיפות הדם שהיו בו, מזרים את הדם אל ההיפותלמוס, מנסה לייצר את מלוא האהבה שניתן לייצר בגופו של אדם דלוק. אלו הרגעים בהם אדם יודע שהתאהב, אלו הרגעים בהם בסרטים נדמה לגיבור שהעולם סביבו קופא ואין כל תנועה או צליל נוסף ביקום מלבד התנועות והצליל של מושא אהבתו. היא עמדה שם וצחקה צחוק ענוג שלוקחים בו חלק כל תווי פניה, עיניה הסגולות הסגלגלות העמוקות, שפתיה האדמדמות שנמתחות ונמתחות, הלחיים שהתעגלו בצורה משעשעת במיוחד, הגבות שרעדו באופן שעורר בו רצון לבכות, האף הסולד שנראה כאילו צחק באופן נפרד לגמרי מיתר הפנים, אפילו האוזניים צחקו איתה באופן שלא ניתן להסבירו.

"זיו... זיו", איליי ניסה להעיר את חברו בעוד הכלב מלקק את פניו של אדונו המעולף. זיו התעורר ושפשף את פדחתו, לצדו מוטלת קרפדה שמנה במיוחד, זו הקרפדה שהיתה מונחת על המדף מעל הספה ונפלה בדיוק על ראשו של זיו מפאת קיר הגבס הרעוע והחבטה שחבט בו זיו כשניסה להזדקף, שוב, בראשו.

"קח", הושיט איליי נייר טואלט לזיו, "אתה מדמם קצת מהראש". זיו נגע בראשו המדמם וראה כי מספר טיפות דם נותרו גם על גבה של הקרפדה.

"ותנסה לספוג גם את הכתם הזה מהספה", הוסיף איליי והצביע על כתם שחור משונה שהופיע על הספה, לא רחוק מהקרפדה.

"זה לא דם אחי", אמר זיו, מחזיק את הכתם בידו, חיוך מחליף את הבעת הכאב שעל פניו.

"זה לא?", שאל איליי שכבר היה מרוכז לגמרי בעבודת הקיסוס.

"כדאי שתפסיק לקסס, מסתבר שאחד מאיתנו גאון וזה לא אתה".

מה שזיו לא הבין באותו זמן זה שגם הוא לא גאון. אולי היה זה הכלב. השניים הביטו בהשתאות בפיסת הג'ראס הדקיקה שנפלה, כנראה, מתוך הקרפדה, שנפלה, כנראה, על ראשו של זיו. ההנחה של שניהם היתה שבאחד מרגעי הסטלה הקשים שלו החליט זיו להבריח לישראל ג'ראס איכותי מהסוג שניתן למכור בחמש מאות שקל החתיכה, או לחילופין, לעשן בהנאה עד שתגיע הנסיעה הבאה להודו. בטרם יחליטו אם לעשן או למכור, החליטו השניים לעשן את החתיכה שכבר נפלה מהקרפדה, מה שבטוח בטוח, חומר שבילה זמן רב כל כך בתוך קרפדת עץ חייבים לנסות בטרם מוכרים.

סטלה

תוך דקות ספורות העשן מילא את החדר, ידיו המיומנות של איליי, שבילה את השנים האחרונות בבזבוז איטי של כספי הירושה שהשאיר לו סבו, ידעו היטב את עבודת הקיסוס, הגלגול והמשחק בפלייסטיישן. "אתה יודע", אמר איליי, "ככה זה אמור להיות, והאמת, לא אכפת לי שאתה והכלב תישארו כאן גם שנה אם תרצו, זאת אומרת, בתנאי שאם אני מביא בחורה או אומר לכם להסתלק לכמה שעות מכל סיבה אחרת אז תסתלקו, כן, גם ככה יש מספיק מהכסף של סבא, הוא היה שמח אם היה יודע שגם חברים נהנים ממנו, הרי כמה שיותר יותר טוב, ככה הוא לא עבד כמו חמור ומת כמו כלב לחינם".

"וואף, וואף".

"אוי כלב, אל תקח את זה קשה, זה סתם ביטוי כזה, חוץ מזה אתה בטוח לא תמות כמו כלב", ליטף איליי את ראשו של הכלב.

"איזה סטלה, בחיי איליי, המון זמן לא הרגשתי ככה. הטעמים והצלילים של הודו חוזרים אלי וזו הרגשה מעולה", אמר זיו, מבט מצועף בעיניו, נראה ששכח לגמרי את ענייני הכספים, העבודה, האהבה והמשפחה, אין כמו לשכוח או להדחיק כדי להפוך את החיים לקלים יותר ואין כמו חומרים שעוזרים לך לשכוח או להדחיק כדי לשכוח או להדחיק. הבעיה מתעוררת כמובן כשמתפכחים, ולעתים זה קורה מוקדם יותר מהצפוי.

"לאט לאט, אחי היקר", אמר איליי, "עוד מעט יבוא גם דני ובכלל תהיה חגיגה".

"איזה חגיגה, אני עוד שתי שאכטות שוקע אל תוך חלומות באנופי מתוקים".

מחקרים שנעשו הוכיחו שכשבני אדם לומדים דברים במצב פיזי ונפשי מסוים, יזכרו טוב יותר את אותם דברים כשהם באותו מצב פיזי ונפשי. זה מה שמכנים בפסיכולוגיה למידה תלוית מצב. כך, שטעמו של הג'ראס הגיע לבלוטות הטעם של זיו והעשן הגיע לריאותיו והחומר הפעיל למוחו, החלו זכרונות שמזמן חשב שאינם עוד לחזור לתודעתו. ולפתע פתאום, אותה בחורה חייכנית ומצחקקת לא היתה עוד עלומת שם, אלא היתה רקפת. "מוזר", אמר לה זיו אחרי שאמרה לו את שמה כשישבו על החוף, מעבירים צ'ילום מעשן ביניהם, "לא חשבתי שנשארו עוד רקפות בישראל".

"בישראל אין", אמרה רקפת מחייכת חיוך שתחילתו ברישיקש וקצהו בפנאג'י, "את הרקפת האחרונה שהסתתרה מאחורי אחד הסלעים הבודדים שנותרו ברמת השרון קטפו ביחד עם הפקעת והעבירו לגואה כמחווה של שלום ואחווה בין העמים". אחרי כן הם התחבקו ואחרי כן התנשקו ואחרי כן שכבו מיוזעים על המיטה בצריף בו התגורר, מתנשפים עקב זיון חלומי, זיון טוב יותר מכל זיון שהיה למי מהם אי פעם בחייהם.

"אני לוקח איתי את הרקפת בחזרה לארץ ושותל אותה אצלי בגינה, שתפרח לעד ותצמיח לי עוד רקפות, קטנות וחביבות", הודיע זיו נחרצות, מדליק סיגריה של אחרי.

"זה לא כל כך פשוט", ענתה הרקפת החיננית ביותר מהודו ועד כוש, "לא כל חרק יכול להאביק רקפת, אבקניה סגורים ונפתחים רק לצליל זמזומו של עש מסוים מאוד".

"בזזזזזז....", החל זיו מזמזם את דרכו על עלי הכותרת הורדרדים של רקפת שצחוקה המתגלגל גלגל אותה מעליו ואותו מעליה, עד ששוב התנשפו בכבדות והציתו סיגריה של אחרי.

"את לא רצינית", אמר זיו, נושף את העשן לעבר מאוורר התקרה שהסתובב מעליהם באיטיות כזו שאינה תורמת לצינון החדר, אך כן מהפנטת יותר ויותר ככל שמתבוננים בו.

"כזו הרקפת, בררנית ולא רצינית, אך משום כך היא פורחת לאורך זמן", ליטפה את בטנו בקצות אצבעותיה המושלמות, "ובכלל, אם רצית רצינות היית צריך ללכת לכלניות או לורדים, ידעת שבארץ נפוצה ורד הכלב?".

"ורד הכלבה...", מלמל זיו ושניהם שקעו בשינה.

כשהתעורר רקפת כבר לא היתה שם. הוא מיהר לצאת החוצה וחיפש אותה בכל מקום, אך ללא הצלחה. כשחזר לצריף ראה את שלא ראה קודם לכן, היא השאירה לו מכתב - 'המשכתי הלאה' - כתבה בכתב יד נקי ומעוצב - 'אל תשכח להודיע לי כשהקרפדות מגיעות, אני רוצה את זו שהבטחת לתת לי במתנה'.

זיו פקח את עיניו וראה את איליי ודני בעיצומו של טורניר כדורגל נוסף. הכלב בוהה במסך הטלוויזיה בשעמום. דירת החדר אפופה עשן. "אחת מהן של רקפת!", קרא זיו כארכימדס הקורא אאורקה!

מצוף
כשאיליי יצא מהדירה לעבודה כל הקרפדות כבר נבדקו בקפידה במעין סרט נע, זיו בדק את פיה של כל קרפדה וקרפדה והעביר לאיליי שבדק על גופן אחר סימן כלשהו ולאחר מכן הבדיקה העביר לדני שהיה אחראי לנער כל קרפדה חזק-חזק כדי שאולי בכל זאת יצא משהו שקשור לרקפת, או לפחות עוד בוף ג'ארס. אבל לא פרחים ולא שרף. לאחר שנבדקה הקרפדה האחרונה איליי עזב נותרו בידי דני וזיו רק מפח נפש וקרקורים ריקים מתוכן. הבעת יאוש עלתה על פניו של זיו והכלב, שכבר היה שקוע בשינה עמוקה חלם על הימים בהם היה רץ אחרי זיו, שרץ אחרי ורד, שרצה על החוף אחרי האהבה אותה לא מצאה בתוכה לעולם. הרגליים של הכלב זזו בתנועות קצרות וקופצניות, מתחת לעפעפיים שלו ניתן היה להבחין בתזוזת העיניים שעוקבות אחר רגליו של זיו בחלום.

"אין דבר", אמר דני שכבר התחיל לגלגל ג'וינט חדש, "מחר נקנה עוד אבוקדו".

זיו לא צחק, רק קרקר באמצעות הקרפדה האחרונה שבדק. היה זה קרקור עצוב במיוחד. קרקור עמוק ונמוך שהדהד מקיר לקיר בדירתו הקטנטנה של איליי, שהפכה רק לאחרונה גם לדירתם של זיו והכלב, וממילא אירחה דרך קבע את דני, שלא היה לו מקום מוצלח יותר להסתתר בו מפני זוגתו האימתנית. זיו ודני המשיכו לשוחח על אהבה ועל ייאוש ועל ייעוד ועל חיים, או במילים אחרות, על כל אותם דברים שאנשים צעירים נוהגים לשוחח עליהם שעות במטרה לפענח אותם ולפצח את הצופן שיאפשר להם להיות מאושרים, כשבצעם אם הם לא היו צעירים כל כך או מסטולים כל כך הם היו יודעים שאין צופן. דני הביע את הדעות עליהן חזר פעמים רבות באוזני כל מי שהיה נכון להקשיב ואף באוזני מי שלא היה נכון להקשיב אך לרוע מזלו נקלע לשרפרף שלצדו של דני בבר הקבוע בו הלך להשתכר אחת ליומיים.

"החיים", פתח דני בנאום המפורסם, "הם זורקים אותך ממקום למקום בעוצמה כזו שאתה לא יכול אפילו לנסות להתנגד. זה כמו, זה כמו... זה כמו שאתה מצוף קלקר מרובע כזה שנתלש ממצופים של ילד בים. נתלשת משאר המצופים ואתה מנסה לצוף על הגלים. כל כך אתה עסוק בלצוף שאתה בכלל לא שם לב שהגלים לא רק מנסים להטביע אותך, אלא גם סוחפים אותך לכל עבר, פעם לכיוון החוף, פעם לכיוון הים, פעם לשום כיוון. אבל אתה נסחף, זה לא משנה לך בכלל, כי אתה עסוק בלצוף ועסוק בחורים שמתחילים להיווצר לך על הגוף מהמכות של הגלים, ומהחום של השמש, ומדגים שחושבים שאם אתה צף סימן שאתה כבר מת ואפשר לכרסם אותך. מה לעשות, דגים, הם טיפשים, הם לא יודעים שאם אתה צף זה לפעמים אומר שאתה מצליח לשרוד". דני לקח שאיפה עמוקה מהעשן המתוק-חריף ונשף אותו לחלל החדר. זיו קרקר עוד כמה קרקורים עצובים. הכלב המשיך לרדוף בחלומו אחר חתולים וציפורים שקיימים רק בחלומות של כלבים.

"עכשיו מה", המשיך דני, "אתה צף לך, נאבק בגלים, בדגים, בשמש וכל זה ומצליח איכשהו לצוף, אפילו כבר התרגלת לכל העסק. אתה מסתדר עם זה. ואז פתאום נדבקת אלי חתיכת חרא, כי בים יש גם חתיכות חרא ובדיוק כמו קלקר גם חתיכות של חרא צפות על הגלים. ואני, מה אני יכול כבר לעשות, היא נדבקה אלי וזה מושך גם זבובים ועוד דגים ויוצר עוד חורים בגוף של הקלקר שהוא אני, זאת אומרת אתה, אתה מבין מה אני מדבר נכון? ומאז היא דבוקה עלי, החתיכת חרא הזאת וזה עושה את כל העסק הרבה יותר קשה, יותר קשה לצוף, יותר קשה לכוון לאן אתה נסחף, והיא מזיינת לך את המוח שהבית לא נקי מספיק ושלא שטפת כלים כבר שבועיים ושלא הזדיינתם כבר איזה חודש ובטוח שיש לך מישהי מהצד ושחזרת מסריח מאלכוהול וחשיש ושאין לה כוח אליך כבר ושמתי תתחתנו כבר ושהיא צריכה לזרוק אותי כי אני לוזר חסר יכולת ואם לא היה לי את המזל להתגייס לממר"מ ולמצוא מיד עבודה עם משכורת גבוהה כמו שמצאתי, זאת אומרת כמו שמצאה אותי כי אני בכלל לא חיפשתי, אמרתי לך, הגלים זרקו אותי לשם, אז בכלל לא הייתי שווה כלום. ולך תסביר לה עכשיו שהיא סתם חתיכת חרא שנדבקה עלי ודפקה לי את החיים, ולך תנסה להסיר אותה מעליך, זה בלתי אפשרי, ניסתי, החרא נדבק חזק ומתקשה ומתייבש ואין לך סיכוי להוריד אותו. גם אם תצליח בסופו של דבר להוריד אותו, זה יהיה בגלל הגלים או הדגים או משהו אחר שקרה, למה אתה סך הכל מצוף קלקר מאעפן, מוכשר ככל שתהיה את לא כזה גליק גדול, וגם אז, גם אחרי שהחתיכת חרא תרד, תמיד היא תשאיר עליך סימנים. ואתה יודע מה הכי נורא, שאחרי כמה זמן אתה כל כך רגיל לחרא, כמו שאתה רגיל לגלים ולשמש ולדגים ולשקיות ניילון שנצמדות עליך באמצע הים ומנסות להטביע אותך, שאתה רועד כולך כשאתה מנסה לעשות משהו בשביל לזרוק אותה". דני עצר לרגע ולקחת כמה שאיפות עמוקות, מקשיב לדממה שהתאפשרה עקב שתיקתו, מאזין לקרקורים העצובים של זיו. "בקיצור, יש לך מזל שזרקה אותך, תן לגלים להעיף אותך מצד לצד, לנקות ממך את הסימנים שהיא השאירה, רק אל תשכח לצוף", סיים והעביר את השאכטה לזיו, שהעביר את הקרפדה שבידו לדני כדי שימשיך את הקרקורים המלנכוליים. אחרי כמה שאיפות ונשיפות הכלב התעורר בבהלה, אחד החתולים בחלום נעץ לו ציפורניים באף והכאב היה בלתי נסבל. האף היה האבר שהכלב הכי אהב בגופו. מבחינתו היה מוכן להתעוור ולא לאבד את חוש הריח. אז הוא התעורר בבהלה ונבח מספר נביחות קצרות ואומללות.

"טוב, המצב כאן גרוע, חייבים לשנות אווירה", אמר דני, שתמיד סבר ששינוי מקום מהווה בהכרח שינוי באווירה, או יותר מדיוק, שינוי בהרגשה. כך למשל בכל פעם שהיחסים בינו לבין זוגתו הפכו להיות קשים יתר על המידה ומעיקים באופן בלתי נסבל, לקח אותה לסוף שבוע במקום שהמפרסמים שלו מעידים עליו בדרך כלל כ'רומנטי' או 'מפנק'. במקרה הנוכחי, של אווירה מדוכדכת וכלב מבוהל, הפתרון היה ברור והשלושה מצאו את דרכם לחוף הים.

השמש כבר החלה לשקוע, כמו העפעפיים של דני וזיו. השמיים נצבעו בגוונים ורדרדים, כמו עיניהם. הכלב התרוצץ אנה ואנה ושחה בהתלהבות בין הגלים. שני בקבוקי בירה נגמעו בזריזות מפאת החום הכבד, שאמנם הלך והתפוגג ככל שהשמש הלכה ושקעה, אך בכל זאת גרם להם צמאון אדיר. או שמא היתה זו המלנכוליה?

עכשיו תסתכלו על התמונה הזאת. איזה יצורים הם בני האדם. שניים מהם יושבים כעת חוף הים התיכון, חול חם דבק בגופם, אגלי זיעה דקיקים בוקעים מנקבוביות עורם ומתאדים בהיחשפם לקרני השמש האחרונות של היום. הם בוהים באופק וכמעט שאינם מחליפים מילים ביניהם. כל אחד מהם שקוע במחשבותיו הוא, בתפיסותיו, בהגיגיו, בזכרונותיו ורגשותיו. כל אחד תקוע בתוך גופו. ובכל זאת הם מפיקים הנאה מסוימת, או אולי נחמה מסוימת, מכך שהם יושבים זה לצד זה, בתוך ההמון האנושי שסביבם על החוף. וגם הכלב, מה הוא שונה כל כך כבר, רץ ושוחה ונובח, כאילו עם עצמו, כאילו לבדו, עם מחשבותיו ודמיונו, ממציא לעצמו משחקים שונים ומשונים שבני אדם לא מסוגלים להבין או להעלות על דעתם. באיזשהו מקום, באיזשהו אופן, זיו חושב לעצמו כעת, גם בני האדם חיים בדמיונם ובגפם יותר משנדמה להם.

אבל זיו טועה, בני האדם אמנם חיים בדמיונם כל הזמן, אך חלק ניכר מהזמן בתוך חברתם הם חיים, והפעולות של זולתם, אפילו אם הם כלבים, משפיעות על חייהם ועל מעשיהם. כך למשל קרה ברגעים ההם ממש, כשהשמיים במערב כבר היו כתומים מאוד ובמזרח ניכרו כבר הגוונים הכהים של ראשית הלילה. גל גבוה במיוחד ואכזרי למראה שטף את הכלב, שהתקשה להתאושש ונראה נאבק עם הגלים הקטנים שהגיעו לאחר מכן, משתנק ומשתעל. זיו מיהר אל המים, מבלי להסיר את בגדיו, מבלי לחשוב בכלל וניסה להציל את הכלב מהגלים. הרוחות מעליהם היו חזקות ושניהם נסחפו עמוק יותר ויותר אל תוך הים. המציל מזמן עזב את הסוכה והאנשים על החוף חששו להיכנס למים כדי להציל כלב ואדם, או שאולי לא הבחינו כלל בדרמה הקטנה שהתרחשה מטרים ספורים מהם. הרי זו עובדה ידועה, שלעתים קרובות מדי בני אדם לא מבחינים כלל בדרמות הקטנות המתרחשות מדי יום מתחת לאפם, בדירה הצמודה לשלהם, בחצר ביתם, בכביש אותו הם חוצים מדי יום בדרכם לעבודה, על הספסל בשדרה ובכל מקום תחת השמש. אין זו עצימת עיניים של ממש, אלא יותר תופעה של כשל קוגניטיבי אינהרנטי בבני האדם. כמובן, שלעתים קרובות גם דרמות גדולות אינן מובחנות כלל על ידי בני אדם, אך במקרים אלו מדובר על פי רוב בעצימת עיניים של ממש, בהעדפה ברורה להתעוור, או במילותיו של הכלב, בתתרנות מרצון.

רוח
זיו פקח את עיניו וראה את איליי לבוש חלוק ירקרק של רופאים. "בוקר טוב לך מר קרפד. ישנת כמו דוב נמלים. הכלב בבית עם דני, הצלת אותו ושקעת כמו סלע. אמא שלך מחכה כאן מחוץ למיון עם החברה הכוסית שלה, לא סיפרת לי שאמא שלך לסבית יא מניאק, אתה יודע שגם ככה אני מפנטז עליה מאז התיכון ולא רצית לתת לי עוד חומר טוב לפנטזיות".

זיו העדיף לא לדבר. גם בגלל שלא היה לו מה להגיד. גם בגלל שהוא העדיף לחשוב שהוא חולם. וגם בגלל מסיכת החמצן שהקשתה עליו לדבר. הוא הסתכל סביבו באיטיות וראה לצידו את הזקנה מהמסדרון, היא חייכה אליו, היתה ביניהם שותפות חווייתית, אחרי הכל שניהם מצאו עצמם על סף מוות במסדרון המיון של איכילוב. כשהסתכל לצד השני ראה את הקרפדה שלקח עמו לים יושבת על הארונית המתכתית שניצבת לצד מיטות בית החולים. איליי לקח את הקרפדה והניח אותה בידיו של זיו, "קח, שלא ישעמם לך בינתיים, אני מצטרף לצוות להמשך הסיבוב, כשיסתיים אני אגיד לאמא שלך שהתעוררת והיא יכולה לבקר אותך".

זיו אחז את הקרפדה בלאות. היא היתה לחה עדיין וניכרו עליה מפגעי מי הים. סדקים החלו להיבקע בגופה, חול חדר לפיה וכתמים כהים ניקדו את עורה הירקרק. "עט", לחש זיו והצביע על העט בכיסו של איליי. איליי כמובן לא הבין את המילה שנאמרה אך הבין את המחווה. לעתים קרובות תנועה או הבעת פנים שווה אלף מילים. לאחר שאיליי הלך לדרכו העביר זיו את העט על גב הקרפדה האומללה שהשמיעה באופן מפתיע קרקור ענוג במיוחד, שנעם לזיו עד מאוד. גם הזקנה מהמסדרון נראתה מרוצה וצחקקה בהנאה למשמע הקרקורים.

סיבוב הרופאים הסתיים, הסירו את מסכת החמצן מפניו של זיו והודיעו לו שישוחרר תוך שעות ספורות, אך הוא העדיף להמשיך בשתיקתו וקרקוריו, שלמען האמת החלו לעלות על העצבים של הצוות. אך מכיוון שאיליי היה הסטאז'ר האהוב והאהוד ביותר במחלקה, לא אמרו לו מילה והחליטו להבליג עד שישוחרר החבר הדפוק של איליי. אמו של זיו התנצלה בפניו וסיפרה לו סיפור ארוך למדי על טעויות שעושים בחיים ועל השלמה וקבלה עצמית ועל איך לעולם לא מאוחר מדי כדי להיות מאוהב ומאושר. זיו מלמל משהו בתשובה ואולי אמר לה שהוא אוהב אותה, אבל זה לא באמת חשוב, כי הורים אמנם משפיעים רבות על חיי ילדיהם, ובכל עת בחייו של אדם מעשה או מילה של הוריו עשויים להשפיע עליו באופן קיצוני למדי, אך בסופו של דבר ישנם דברים משמעותיים יותר ורוב בני האדם לומדים לחיות בשלום עם הוריהם למרות הכל, אפילו אם הם שוכחים זאת לפעמים, כפי שזיו שכח. בעיקר קל לאדם לשכוח שהשלים עם הוריו ופגמיהם כשממילא חייו רוויים בצרות ובעיות ובנקל הוא נזכר עד כמה אושרו בלתי תלוי בהוריו וילדותו כשמתחוללים בחייו אירועים טובים במיוחד. כזה הוא האירוע הבא עבור זיו, שבשלו נשכחו מליבו כל צרותיו ומכאוביו, גדולים וקשים ככל שיהיו. כי לא פעם בחייו של אדם, דווקא כשהכל מתפרק ונראה אבוד, נושבת לפתע הרוח שמייבשת את דמעותיו וטורפת את כל הקלפים שמסתדרים לאחר מכן בדיוק כפי שצריך.

"זה לא יכול להיות שמטרטרים אותי ככה!", קול בכי שבור נשמע בחלל חדר המיון, "כבר הייתי שם, די כבר, אני לא זזה מפה לשום מקום אחר!", גברו הצעקות, "תביאו כיסא גלגלים וקחו אותי לאן שצריך! אני לא עובדת כאן! אין לי מושג!".

זיו ניסה להסתכל לכיוון, אך הזקנה מהמסדרון הסתירה לו את האישה שעוררה מהומה. הוא מתח את צווארו אך ללא הועיל. הצעקות המשיכו ובין המשפטים הצליח להבין שמדובר באישה כורעת ללדת. ירדו לה המים, טרטרו אותה ברחבי בית החולים והיא אינה יודעת כבר לאן עליה להגיע כדי ללדת בשקט ושלווה. לרגע חשב לקום ולעזור לה, אך לבסוף החליט פשוט לא להתעסק בעניינים של אחרים ולהמשיך לקרקר. ריביט, ריביט, ריביט. הזקנה מהמסדרון צחקקה שוב. ריביט, ריביט, ריביט. "אולי די", איליי הגיע לבקש ממנו שיפסיק וניסה למשוך את העט מידיו, "יש מספיק בלגאן עכשיו גם בלי הקרקורים שלך".

"ממתי אתה נהיית כזה רגיש לרעש? ובכלל ממתי אתה רופא?", משך זיו את העט בכוח כדי לא לאפשר לאיליי לקחת אותה ממנו.

"אני לא. אני בסטאז', עשה טובה ותפסיק".

"מתי בכלל למדת רפואה?".

"רק בשש שנים האחרונות".

"אה, זה חדש, בגלל זה לא הספקת לספר לנו", התנצח זיו בציניות וגרם לאיליי לעזוב את העט.

"עשה טובה, עדיף שלא ידעו, בייחוד לא אבא שלי. לספוג ממנו העלבות וירידות אני כבר רגיל, לעולם לא אצליח להתרגל לקבל את הערכתו".

"אז עשה טובה ותן לי להמשיך לקרקר, זה עושה לי טוב משום מה, מזכיר לי את הודו. סיפרת לך שהייתי בבית חולים בהודו? הכניסה נראית כמו תמונה ממחנה ריכוז, מלא נעליים, כי חייבים להכנס יחפים..."

"סיפרת, כבר מלא פעמים סיפרת", קטע אותו איליי שכבר היה לחוץ ללכת, "טוב, תמשיך, אבל בשקט".

"אולי במקום להשתיק אותי תלך לעזור לאישה המסכנה ההיא?".

איליי נענע בראשו והחווה בידו בביטול, כאילו לומר על זיו שהוא חסר תקנה, מה שהיה נכון עד כה, אך חדל להיות נכון דקות ספורות לאחר מכן. ריביט, ריביט, קרקר זיו בתגובה. ריביט, ריביט, ריביט, ריביט, קרקר ביתר שאת וביתר עוצמה אל העולם וקרקוריו מילאו את חדר המיון עד שלא היה כבר מי שלא שמע ותהה מהיכן הגיעו קרפדות לאיכילוב. כיוון שדברים משונים רבים מגיעים לאיכילוב, ובייחוד לחדר המיון, אך בקרפדות טרם נתקלו שם. ריביט, ריביט, ריביט, המשיכו הקרקורים וככל שהמשיכו כך נראה היה לזיו שהן הדבר היחיד שנשמע בחדר המיון. גם הצעקות של האישה ההרה חדלו. גם צפצופי המוניטורים. גם חרחורי החולים. גם ההשתעלויות והגניחות. הכל חדל ורק קרקורים נעימים נשמעו באוזניו של זיו, שעצם את עיניו והתמסר לצלילים שהביאו אליו את האושר.

"זכרת להביא לי אותה, ידעתי שתזכור", שמע זיו קול מוכר לידו והרגיש ידיים מוכרות נוגעות בידיו, אוחזות בקרפדה, מפסיקות את הקרקורים.

כשפקח את עיניו רקפת היתה שם, מדברת אליו מילים שהיו לו כמשב רוח נעימה ביום חמסין זוועתי, טורפת לו את כל הקלפים, הופכת לו את הבטן מבפנים, מייבשת את דמעותיו ומחליפה אותן עד מהרה בדמעות קטנות של התרגשות למראה בנו הנולד.