כמו בטיסה, התיישבתי ליד החלון. ענני המכוניות חולפים מתחת כנפי האוטובוס, חושפים בתוכם אנשים עייפים, משפשפים את עיניהם, מחטטים בתיקיהם, בנחיריהם, בנבכי נפשם, אחר משהו לא מוגדר. שב, שב, נשמע קול לצידי. גבר חרדי שמנמן ומיוזע המשדל את חברו הרזה, אך המזוקן יותר ומיוזע יותר, לשבת לידי, במושב הפנוי היחיד שאינו צמוד למושב שיושבת בו אישה. לא, לא, שב אתה, משיב הרזה לידידו. אני ישבתי מספיק, באמת, שב, עונה השמנמן ירא האלוהים. שבו שניכם, רק אל נא תריבו יהודים יקרים, אמרתי והלכתי לשבת במקום אחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
eranitay@gmail.com