השמש בדיוק מעלינו והים, הים כחול, הגלים נמוכים ושקטים. והיא, היא יודעת מה אני חושב על זה. שוב אני והיא, שוב הים והחול, שוב השמש הלוהטת משחימה את עורנו, שוב אני מדליק סיגריה ונשען אחורה. נרגע. היא לא מבינה איך אני יכול להירגע אחרי אתמול. שלא תבין, זה באמת לא משנה לי אם היא מבינה או לא. מפזר את העשן שישתלב עם העשן מרידינג. היא מסתכלת עלי ובוכה. אני יודע את זה כי יש לה את העווית הזה בפה ונוזלת טיפה מתחת למשקפי השמש, מתערבבת בזיעה. היא יפה גם כשהיא בוכה. וכמו שכבר אמרתי זה לא משנה לי אם היא מבינה אותי או לא. אבל אם היא בוכה סימן שהיא מבינה. אני אומר לה שתפסיק לבכות. היא מנגבת את הדמעות ואוכלת ענב. היא שואלת אם נלך היום לשבעה. אני מושך בכתפי. "אז אולי לקבר?" "אולי", אני אומר. "בינתיים טוב לי כאן". הדמעות מחניקות לי את המילים ואני מעדיף לעשן את עצמי למוות ולסרטן את העור שלי בשמש התל-אביבית הזאת, מאשר ללכת ולבכות. "הוא החבר הכי טוב שלך", היא אומרת, "זה טבעי שתרגיש עצוב, זה טבעי שתבכה". "אנשים בוכים רק על עצמם", אני עונה. "אם אני עצוב זה על עצמי שאהיה עכשיו בודד יותר בעולם. הוא לעומת זאת לא בודד. הוא מת כמו כל האחרים שמתו לפניו. אז אם אין אחר כך כלום, הוא לא סובל, ואם יש איזה עולם הבא הוא בטח מבלה עם כולם עכשיו". אני מדליק עוד סיגריה, והיא בוכה. בטח עצובה על עצמה שיש לה חבר כזה דפוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
eranitay@gmail.com