סיפור מהתחת

בסופו של דבר כל הסיפור האנושי הוא סיפור מהתחת. עשרות אלפי שנות אבולוציה לא הצליחו לשנות את זה, למה שנצליח אנחנו? בני האדם, פאר היצירה האלוהית או האבולוציונית, תלוי במה אתם מאמינים, סובבים כמו כל בעלי החיים סביב המעגל הנצחי של חרא ומזון או מזון וחרא, זה לא משנה. זה לא משנה גם במה אתם מאמינים, אם באלוהים או במדע, התוצאה היא אותה תוצאה, האדם חי מהפה לתחת ומהתחת לפה. וזה מתסכל אותו, את האדם. בטח שזה מתסכל אותו, כי מה שווה כל האינטלקט הזה וכל ההמצאות והגילויים ומשמעות הקיום, אם בסופו של דבר כל הסיפור האנושי הוא לאכול ולחרבן?

לא פלא שפילוסופים ומאמינים רבים ניסו לצום תקופות ארוכות ולנתק עצמם מהעולם הפיזי, מהגוף המטונף, מהביולוגיה הגשמית והמפגרת הזו, במטרה להגיע לתשובות המטאפיזיות החשובות כל כך עבורם. הרי אם יש משהו מעבר, אם יש רוח באדם, מה כל החרא הזה עושה ברחובות ובביובים?

מה אני אגיד לכם, גם לי נמאס. גם לי נמאס להתעורר בבוקר, לשתות קפה ולרוץ לשירותים. גם לי נמאס לנגב את התחת ולהסתכל על הנייר בתקווה שזה הניגוב האחרון, שאין עוד שאריות של חרא דבוקות לאחורי. נמאס לשפשף את האסלה מהחתיכות שנמרחו עליה ולא נשטפו עם המים. נמאס להיות עבד לגופי, לחרא. אז אספתי כמה חברים, אנשים מבריקים בתחומם, מחרבנים אחד-אחד, אבל מבריקים, אין ספק. דוקטור לביולוגיה אחד וכימאי אחד ופיזיקאי אחד ורופא וביוטכנולוג ומהנדס תוכנה ואפילו תיאולוג אחד, כדי לא לפספס אף היבט של הסוגיה. אספתי גם כמה שקלים שנשארו לי מהירושה של סבא והתחלנו לעבוד על פתרון הבעיה האמיתית של האנושות, בהנחה שכשנפתור את בעיית החרא האנושית, ייפתרו כבר כל הבעיות האנושיות האחרות.

עבדנו קשה מאוד במשך חודשים ארוכים כדי לפתור את הבעיה. הפתרון הראשון שעלה היה ניתוח להשתלת מכשיר זעיר שיקלוט את החרא ויאדה אותו, האדים יצאו בדרך הרגילה שבה יוצאים גזים מהאדם. התיאולוג אמר שזה לא אתי לשנות את גוף האדם בצורה כזו ואני אמרתי שזה מגעיל לא פחות מלחרבן. כי ככל שמדובר בחרא לפחות עושים את זה בחדר קטן לבד, וגזים זה משהו שפולטים בכל מקום ולא חסר פלצנים בעולם. המתכנת אמר שזה יפגע באוזון, כמו הנאדים של הכבשים בניו-זילנד, אבל עניתי שזה לא מענייננו לדאוג לחור באוזון, אנחנו דואגים רק לאדם, לפתור אותו מהחרא. כל בעייה אחרת, תיפתר כבר מאליה אחר כך.

אחרי כמה חודשים עלה הפתרון השני – כדור בהתאמה אישית, שמספק את כל צרכיו הגופניים של האדם. כך כל החומרים שבכדור מנוצלים על-ידי הגוף ולא נשארת פסולת בתוך גופו של האדם שצריכה להתפנות בסוף התהליך. התיאולוג אמר שזה נהדר וכולם חגגו. רק אני אמרתי שזה לא מספיק טוב, כי אנשים אוהבים לאכול לא רק בגלל שהם צריכים לאכול, הם אוהבים את זה כי זה טעים וזו אחת ההנאות הגדולות שלהם בחיים ולכן לא יוותרו על האוכל וימשיכו להתבוסס בחרא של עצמם גם אחרי שהכדור יצא לשוק. הכדור נגנז.

הפתרון השלישי היה קשור להנדסת מזון ונכשל נחרצות ובפתרון הרביעי פשטנו את הרגל. הירושה של סבא נגמרה והחרא המשיך לזרום מגופנו. המסקנה הברורה והעצובה שלי היתה שאין פתרון לבעיה הזו וככל הנראה בני האדם הם לא יותר מהחרא שהם פולטים. לא עניינו אותי עוד האבולוציה או המדע או האלוהים, הכל שווה תחת גם ככה, חשבתי. למה לא יכול האדם להיות כמו צמח, להתפתח ולגדול בלי לחרבן, רק לפלוט חמצן לאוויר, זה היה נפלא. אולי בעצם הצמחים הם פאר היצירה האבולוציונית, פאר היצירה האלוהית. האקליפטוס הגדול מול החלון בדירתי חייך אלי במלוא הדר עלוותו. הוא צוחק עלינו, בני האדם, אני יודע את זה עכשיו. הוא צוחק ואנחנו מחרבנים. הוא צוחק ואנחנו מתים. הסיפור האנושי הוא סיפור מהתחת, כבר משחר ההיסטוריה, ואילו הסיפור של הצמחים הוא סיפורו של האינסוף, של המטאפיזי.

עברו שבועות או אולי חודשים, ואני בדירתי סגור, מתיימר לחשוב מחשבות נשגבות ומעשן חשיש בתקווה להארה, שמבוששת להגיע. האקליפטוס צוחק ואני ממרר בבכי. הדלת נפתחת והיא נכנסת יפה כמו השמש אבל מחרבנת כמו כל בני האדם, אני יודע, שמעתי אותה פעם מבעד הדלת של השירותים, כשעוד גרנו כאן ביחד. רצה אלי ומחבקת אותי, "חשבתי שמשהו קרה לך כבר, נורא דאגתי", אומרת ומחבקת. "תגיד משהו טמבל! תגיד משהו! אני מתקשרת כבר כמה ימים ואתה לא עונה, לפחות תענה לי עכשיו!". אני מחבק אותה חזרה, היא מלטפת את ראשי, "אני אוהב אותך", לוחש לה לאוזן, "אוהב אותך וחייב לשירותים, תחכי לי כאן כמה דקות?".