סומא בארובה

היא יושבת עכשיו באוטובוס שלוקח אותה הכי קרוב לבית שאפשר. זה האוטובוס שהיא הכי אוהבת לקחת אחרי העבודה. לפעמים היא מחכה בתחנה יותר מעשרים דקות, ממאנת לעלות על אוטובוסים אחרים שעוצרים לפניה, רק בכדי לקחת את האוטובוס הזה שלוקח אותה קרוב כל כך לביתה. הערב היא דווקא לא היתה צריכה לחכות בכלל, הוא היה האוטובוס הראשון שהגיע לתחנה ולמרבה המזל גם נותרו בו מושבים פנויים רבים והיא יכלה להתיישב בחלק האחורי, במושבים שפונים זה לזה, עם הפנים לכיוון הנסיעה ומספיק מרחב כדי לשלב את רגל הימנית על רגלה השמאלית. את הירך שנחשפה מהתרוממות החצאית אין מי שיראה. שתי הקשישות במושבים הסמוכים שקועות בשיחה על נכדים וצרות כלכליות, החייל בקדמת האוטובוס יושב עם הגב אליה והגבר המוזר שעומד מול הדלת באמצע האוטובוס נראה כמצוי ביקום מקביל ואינו ממש מגיב למציאות שסביבו. היא יכולה למשוך את החצאית גבוה יותר ולחשוף את החוטיני הוורוד, המשיי והסקסי, ואיש לא ישים לב.

היא עוצמת עיניים ונותנת לראשה להשמט מעט אחורה. כשלא יושבים לידה אין לה חשש להירדם. רטט המנוע עובר בגופה, מרפה את שריריה, המייתו מרגיעה אותה. כשתגיע סוף סוף לביתה תתקשר אליו. באמצע יום העבודה לא יכלה לענות לו. זאת אומרת, היא יכלה לענות ואף עשתה כן, אך אמרה לו שהיא נורא עסוקה ותחזור אליו מאוחר יותר. היא לא באמת היתה עסוקה כל כך. היא אף פעם לא עסוקה במיוחד. האמת היא שאין לה כל חשיבות או משמעות בארגון בו היא עובדת. לפעמים נדמה שהיא נמצאת שם רק בתור קישוט. משהו יפה שהמנהלים ייהנו להסתכל עליו, רק שלהבדיל מהציורים המפורסמים שתלויים על קירות המשרדים איתה הם גם יכולים לדבר. זאת אומרת, לפלרטט, כי אף אחד מהם לא מדבר איתה סתם כך. אפילו לא בקשר לעבודה. רוב הזמן הם שותקים אליה וכשהם לא שותקים אליה הם מפלרטטים איתה. ובכל זאת, כשמישהו מתקשר אליה באמצע יום העבודה, היא אומרת שהיא עסוקה. אולי מתישהו גם היא תאמין בזה שיש לה משמעות, אפילו שזה שקר גס.

האוטובוס נע באיטיות בין הנתיבים הפקוקים של תל-אביב, מתקרב בזחילה רועמת אל המרכז של המרכז, לב הגהנום העירוני. קטנוע חותך מימין, צפירות זועמות מימין, חריקת בלמים מאחור, הרחשים הרגילים של החיים. היא לא היתה מחליפה את הצלילים האלה עבור כל פכפוך נחלים ומשק כנפי פרפרים. הרומנטיקה של הטבע לא עשתה לא את זה מעולם. היא נועדה לחיות את החיים המודרניים, לחיות אותם ולהצליח בהם, לקחת אותם ולהפוך אותם מכל הכיוונים, להיכנס בכל הדלתות ולהתבונן בעד כל החלונות. כשהיא חושבת על הדברים באופן הזה היא באמת מאמינה שכך עוד יהיה, אפילו שבתוך תוכה פנימה היא יודעת שגם אם תתאמץ יותר, מלבד דלתות האוטובוס אין הרבה דלתות שיפתחו בפניה. וזה לא שהיא לא מתאמצת מספיק, או שאינה מוכשרת מספיק, זו פשוט עובדה, כמו אחד ועוד אחד, כמו החיים, כמו המוות. "עם עובדות אי אפשר להתווכח", אומרת הקשישה עם השיער הסגול לחברתה קצוצת השיער. "מה שנכון, נכון", עונה השנייה ומהנהנת כדי לתת משנה תוקף למשפט הנדוש. הגבר המוזר נועץ בה מבטים, ישר לעיניים. אם היה מסתכל על הרגליים שלה היתה מרגישה יותר בנוח, לזה היא רגילה, אבל המבט העמוק אל תוך עיניה הרתיע אותה. מה הוא רוצה, חשבה לעצמה ועצמה עיניה כדי להימלט מהסכנה. כעת לא ידעה אם הוא מסתכל או לא. כעת לא ידעה אם הוא בכלל ממשיך לעמוד שם. אולי התקדם לעברה? אולי עוד רגע יתיישב צמוד אליה, או במושב ממול? היא פתחה בעפעפיה חריץ צר מספיק כדי לראות בתוך מין ערפל את דמותו של המוזר עומדת עדיין באותה נקודה, מול הדלת של האוטובוס. היא לא הצליח להבחין אם הוא עדיין מסתכל עליה, אבל הפחד עוד עבר בגופה.

היא עוצמת עיניים חזק, סופרת תחנות על פי צלילי ההתייפחות של הדלתות הנפתחות ונסגרות. הקשישות ממשיכות לקשקש, המוזר ממשיך להביט, החייל ממשיך להפנות עורף, האוטובוס ממשיך להתנהג כמו זחל איטי ומתפתל, עולם כמנהגו נוהג וגם היא. פתאום היא בכלל לא בטוחה אם מתחשק לה כל כך להתקשר אליו, אפילו שהוא בחור טוב, נחמד, יפה, עם עבודה טובה. נשמע כאילו באמת צריכים אותו שם. זה טוב להיות נחוץ, היא חשבה, אם רק יכלה להיות נחוצה למישהו או למשהו. חוסר הנחיצות החיצונית הביא לכך שחשה לא נחוצה לעצמה פנימה. הקיום הפך מועקה עבורה, והמועקה הפכה לקיומה. הקיום הוא האי-קיום, עצמה היא הכלום. "כלום, לא אמרתי כלום, תתעלמי מזה וזהו, תעשי מה שאת חושבת", אמרה קצוצת השיער לסגולת השיער. "אל תגידי לי כלום, אמרת משהו אז התכוונת לזה, אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, זה נאמר כבר וזהו", השיבה הסגולה ופניה נתכרכמו. שתיקה השתררה באוטובוס, דממה המורכבת מחריקת המנוע ואנחת הדלתות הנפתחות ונסגרות. עוד שתי תחנות היא בבית. המוזר ממשיך לעמוד שם ולהסתכל בעיניה העצומות. היא מותחת את חצאיתה לכיוון הברכיים, משאירה את ידיה בנקודה אסטרטגית על רגליה המסוכלות.

הקסם קורה בכל מקום שבו הוא יכול להתרחש. הבעיה היא שמעטים המקומות בהם קסם יכול להתרחש ולכן גם מעטים הקסמים שבני אדם באמת נתקלים בהם. קסם יכול להיות כמובן גם נס או פלא, אך לעולם אינו אשליה. מכל מקום הסיכוי שקסם יקרה במקום בו הוא יכול לקרות הוא מאה אחוז, או אם תרצו אחד לאחד. כשהיא והוא נפגשו היא חשבה שמדובר בקסם, כי בניסים היא לא מאמינה. היא ירדה לבית קפה שכונתי כדי לא לקרוא את העיתון לבד בשבת בבוקר והוא עבר עם הכלב שנבח הכי הרבה והכי חזק ברחוב. היא לא יכלה להתרכז בעיתון, הוא היה יפה מדי, מרשים כזה. הוא לא הצליח להשתיק את הכלב, היא חייכה אליו יותר מדי. אחרי שהתברר לה ששמו נמרוד ולנמרוד התברר ששמה אניס, הסתבר שכבר יותר משנתיים הם גרים בניין מול בניין, דירה מול דירה, חיים מול חיים. אבל מעולם לא נתקלו זה בזו, רק פעם אחת, כך זכר, ראה מכתב המיועד לאחת בשם אניס מונח מעל לתיבות הדואר בבניין שלו, בטח הגיע לשם בטעות בגלל בלבול מספר הדירה עם מספר הרחוב. הוא זוכר את זה מכיוון שכל אחד היה זוכר שם כמו אניס. כך או כך אניס מעולם לא קיבלה את המכתב וממילא לא קיבלה מעולם מכתבים חשובים באמת, אלא רק חשבונות ודו"חות.

האוטובוס נעצר בתחנה שלה והדלתות נפתחו. היא מיהרה לקום ממושבה ולנוע לעבר הדלת. המוזר זז נרתע קצת לאחור כשחלפה לידו, אך בכל זאת הרגישה חיכוך ידו על ירכה השמאלית רגע לפני שקפצה מהאוטובוס אל המדרכה, מדלגת בקלילות מעל המרווח שבין המדרכה לבין האוטובוס. לא רחוק מהתחנה הזו נמצא בית הקסמים, בית הקפה שבו התאהבו באופן בלתי אפשרי, שבו בדידותה ובדידותו משכו אותם אל מיטתו וזמן לא רב לאחר מכן למיטתה, ולא הרבה אחר כך אותו למישהי אחרת ואותה בחזרה לבית הוריה למשך כמה לילות. הוריה שנתנו לה את השם הזה שגברים רבים כל כך לא יכולים לעמוד בפניו, בפניה, ונכנעים ומכניעים ומהר מאוד גם עוזבים. היא מאמינה שזה קורה בגלל שהם מגלים שהיא לא כוכב אניס אלא סתם פרחי אניס, ושבעצם כוכב אניס ופרחי אניס אינם אותו צמח. כל קשר בין האחד לבין השני הוא דמיון הטעמים בלשונו של האדם. אבל לגברים ולנמרוד זה לא היה משנה אם יש את אותו הטעם, הם רצו כוכב ולא הסתפקו בסתם פרח.

המדרגות של הבניין בו גרה חלפו מתחת לרגליה במהירות, שלוש קומות וחצי עד לדירה בה היא גרה. הדלת נפתחת בנענוע קל של המפתח ומגלה את השקט והשלווה של שגרתה. החושך שולט בדירה, היא מדליקה את האור במסדרון, שמצליח להאיר חלושות את החדר וחצי ממנו מורכבת הדירה. הסלון הוא גם חדר השינה, שהוא גם, הלכה למעשה, השירותים והמקלחת והמטבח. שקיות של טייק-אוואי זרוקות על הרצפה וסביבן אבק ושיערות. היא הולכת אל המראה ומסתכלת על דמותה. היא רוצה להיות כוכב אניס ולא סתם אניס. עינייה עייפות, אדומות מעט. שפתיה בוערות מדם. היא חשה בחולשה שעוברת כרטט בכל גופה ונשענת על הכיור לא ליפול. עוד זמן מה היא נאבקת בשדים לפני שהיא ניגשת למלאכת הסרת העדשות הצמודות לעינייה. היא מסירה את העדשה הימנית, מרגישה שהיא דבוקה לעין, כמעט בלתי אפשרי לתלוש אותה מהעין, אך היא מצליחה לקלף אותה, היא תמיד מצליחה. כאב חד מפלח את עין ימין שלה וקילוחי דם מתיזים על המראה. היא כנראה פצעה את העין עם הציפורן, מנסה לראות דרך המראה מה לא בסדר, אבל הכל אדום בצד ימין ומטושטש בצד שמאל. היא מחליט להתעלם ולהסיר גם את עדשה שמאל, הפעם ביתר זהירות, אך שוב מתקלפת יחד עם העדה פיסה מהעין וגם העין הזו הופכת למזרקה של דם. היא לא רואה דבר, רק מרגישה את הדם זורם ומנסה לעצור אותו באצבעותיה. היא לוחצת חזק על המקומות הפצועים, אבל אצבעותיה רק מסבות יותר נזק וחודרות עמוק אל תוך ארובות העיניים שמשמיעות רעשים מוזרים. היא מקווה שלא גרמה לעצמה נזק בלתי הפיך וממשיכה להעמיק עם אצבעותיה אל תוך העיניים, כסומא בארובה. כסומא בארובת העין, היא חושבת והמחשבה מצחיקה אותה מאוד. ראשה מיטלטל מצחוק ונחבט במראה.

"אין לך מה לפחד, זה נורמאלי לגמרי. גם לבעלי עשו את הניתוח הזה ואחרי שבועיים העיניים כבר לא אדומות", אומרת הקצוצה לסגולה. אניס מתעוררת ומשפשפת את ראשה במקום בו היה מונח על החלון הרוטט. המוזר כבר לא נמצא באוטובוס, החיל עומד כעת במקומו, מוזר שאף פעם לא ראתה אותו, הרי זו התחנה שלה. השניים יורדים מהאוטובוס מבלי שייווצר שום מגע ביניהם. היא קצת מצטערת על כך שלא ניסה לגעת בה בחטף, אפילו שהיא כבר מבוגרת בשביל חיילים. המדרכה חולפת מתחת לרגילה כשהיא עוברת במהירות ליד הפיצוציה ולאחר מכן ליד בית הקפה. המדרגות נעלמות מתחתיה בדרכה מעלה, עד שהיא נעלמת מבעד לדלת אל ביתה.