טיפוס גועלי. מהסוג שאף אחד לא באמת אוהב. מהסוג ששונא את כולם. מסתכל על הקיום בתיעוב. מזלזל בכל אלו שמוקירים את החיים, כאילו החיים היו דבר כל כך מיוחד, כאילו לא כולם חיים ומתים באותו האופן בדיוק. הוא מעשן עוד סיגריה ומשתעל, ומקלל. הוא מעשן עוד אחת כשהקודמת נגמרת ויעשן עוד אחת אחריה. הוא רואה איך מסתכלות עליו הפמיניסטיות המיליטנטיות הללו, חסר להן אם אחת תיגש ותדרוש שיכבה את הסיגריה. בטוח שהוא יתפרץ עליה. כל מה שדרוש זה רק זיק של סיבה. כבר זמן רב שהוא מחפש להתפרץ על מישהו, אך בשל הימנעותו הקפדנית מתקשורת אנושית אין הוא זוכה להזדמנויות רבות כל כך להתפוצץ על מישהו. הוא מסיים את הסיגריה ומשאיר את הטינופת של שאריות הארוחה על השולחן. בחזרה למשרד ובדרך עובר בשירותים. מול המראה הוא נעצר כמה רגעים, מביט בבואתו ומגלה שהטיפוס הגועלי הזה הוא האני.
לעזאזל, אני חושב, איך הפכתי לטיפוס כזה. כנראה היו לי הסיבות שלי, בטוח שהן היותר סיבות נכונות. שוטף את הידיים וחוזר למשרד. המזכירה ממלמלת משהו ואני מודיע לה שתסתום את הפה, שלא תדבר איתי בשעתיים הקרובות. מיילים מחכים לי באאוטלוק, דורשים ממני לעבוד. איך הסתבכתי, יותר מדי עבודה. אני לא בטוח שאני בנוי לעסק הזה. החיים דורשים מהאדם יותר מדי מאמץ. לחיות כרוך ביותר מדי סבל. המייל הראשון למשל כתוב באנגלית עילגת ומלאה בשגיאות. המהנדסים האלו אף פעם לא מצליחים להתבטא כראוי. אני יודע שאם הוא היה נכתב בעברית הוא היה אפילו שגוי יותר. אולי ברוסית הוא היה מצליח לכתוב נכון, אבל גם זה בכלל לא בטוח. גם כשההגהה נכונה והתחביר סביר הם לא מצליחים להסביר את עצמם כדבעי.
די לטמטום, די לטיפשות, לחוסר ההבנה הבסיסי של בני האדם. קשיי התפיסה וההתבטאות משגעים אותי וגורמים לי לרצות להתפרץ עוד יותר. הסיגריה נדלקת, אחריה תדלק עוד אחת ועוד אחת, עד שהחדר יתמלא עשן מחניק ומרגיע. אם המזכירה לא היתה כאן הייתי כבר מתפוצץ על המחשב. אני מקליד בזעם תשובה למהנדס המטומטם ועובר למייל השני. עוד מפגר. עוד עבודה. אני צריך להפסיק עם העבודה הזאת, או עם החיים, מה שיבוא קודם, מה שיהיה לי קל יותר לסיים.
המזכירה ממלמלת משהו ואיזה אחד צעיר נכנס לי לחדר ומתחיל לברבר באיזה עניין. אני מתבונן בו ומנסה להיראות מעוניין, מדי פעם אני מוסיף הנהון ופולט איזו גניחה. יש לו המון שיער על הראש, בשביל מה הוא צריך כל כך הרבה שיער, ועוד צפוף. גם לי היה פעם שיער, לא השתמשתי בו באופן מיוחד. לא היו לי זיונים פרועים, לא היו לי פרטנריות מרובות. היתה תקופה שנהגתי להשתכר כל סוף שבוע באותו פאב קטן ומצחין, מהפאבים שאפשרו לי להיכנס אליהם, מהפאבים שמאפשרים לבהמות כמו זו שהיתה לוקחת אותי לביתה, שלא היה מרוחק משם, בסוף כל לילה כזה, כשכבר שנינו היינו שיכורים לגמרי ומיואשים לגמרי, כשכבר לא נשאר אף אחד ואף אחת מלבדנו בפאב. הדחויים שבדחויים, אפילו את עצמנו דחינו, אבל בכל זאת היה לנו סקס באותה תקופה, בזכות האלכוהול והתסכול. בגלל השכרות והדיכאון. חשבנו להתחתן, לעשות ילדים, למות יחד ולהשאיר אותם יתומים בעולם העלוב הזה. אבל בכל פעם שהתפכחנו והסקס נגמר, רצינו לברוח, כל אחד לחייו האומללים. כל אחד מאיתנו ידע שאין כל סיבה שיסבול בנוסף לחיים האומללים שלו גם את חייו העלובים של השני. פעם עוד היה לי צער על כך, היום נשאר רק התוצר של צער ישן עד ריקבון, המרמור.
הצעיר ממשיך לקשקש על ענייני העבודה. הוא כנראה מעריך את הידע שלי. מאיזושהי סיבה אנשים משוכנעים שאם החזקת מעמד הרבה זמן במשרה מסוימת יש לך המון ידע וניסיון. הם לא מעלים בדעת שאולי אתה סתם פחדן. הוא נראה טוב הצעיר הזה, הרבה יותר טוב משאני נראיתי, ובכל זאת, אני הייתי מכוער במיוחד והוא גם כן לא החתלתול הכי גזעי על העץ. אין לו טבעת נישואין על האצבע, אבל החבילה בין הרגליים כמעט ואינה נראית, נעלמת לחלוטין. הוא בטח מרבה לשבת רגל על הרגל, לוחץ את האשכים שלו בתחתונים הדוקים מדי, מרבה באוננות מול האינטרנט וממעט לגמרי במצוד אחר בחורות בנות גילו. אם היה לו שכל היה מנסה לצוד נשים מבוגרות ממנה בכמה שנים, נשים בגילי, כבנות ארבעים פלוס, את אלו הוא יכול לזיין גם עם הכיעור הקל בו הוא לוקה. הוא יזיין אותן והן ירצו גם עוד. כמו הגברים המבוגרים, גם הנשים המזדקנות סבורות שמגע עור מתוח ורך יכול להחזיר להן ולו במעט את הנעורים.
גם אני כמותם רוצה לזיין את הנערות הצעירות הללו, עם העור הבוהק, השדיים הצעירים, החיוך התמים והעיניים המפתות. לא משום שזה יחזיר לי את הנוערים, להיפך, בגלל שזה ישקף לי כמה זקן ועלוב אני. ואני אכן כזה, זקן ועלוב, עלוב מספיק כדי לפנטז את הפנטזיות הפורנוגרפיות האלו, שהן על הגבול הפלילי.
האידיוט הפסיק לקשקש ונראה שהוא מצפה ממני לתשובה כלשהי, או התייחסות. בסדר, אני אומר לבסוף, הוא נראה מבולבל. לרגע עולה החשש שהוא ישאל אותי משהו, ינסה לבקש הבהרה לתשובה הסתומה והקצרה שלי, אך הוא כנראה מתעשת במהירות ומבין שאין טעם ולכן הוא יוצא ונעלם מחיי, לתמיד אני מקווה.
המזכירה ממלמלת, המיילים ממשיכים להגיע, היא מקשקשת, האדיוטים כותבים לי שטויות, ממשיכים לייצר לי עבודה, אני מדליק עוד סיגריה וזורק את המקלדת על הראש של המזכירה. היא מתחילה לדמם ולבכות. אני בועט במסך המחשב שמתרסק על הרצפה. בעקבות הרעש מגיעים עובדים אחרים מהקומה לראות מה מתחולל. אני צועק עליהם שיעזבו אותי בשקט, שיזהרו, שיש לי סכין, ואקדח, כן אקדח! חה! חה! המנהל הבכיר ביותר בקומה חוטף ממני אגרוף לבטן ואני מתעורר על המדרכה מחוץ לבניין, מבחין שהכו בי כהוגן. צלעות סדוקות או שבורות, עין ימין סגורה מנפיחות, דם נוזל לי מכל מיני איברים, הכאבים מרגישים מעולה. עם קצת תושייה ומאמץ אצליח לגלגל את עצמי לכביש, עזבתי את העבודה, עכשיו נשאר העניין עם החיים.
לעזאזל, אני חושב, איך הפכתי לטיפוס כזה. כנראה היו לי הסיבות שלי, בטוח שהן היותר סיבות נכונות. שוטף את הידיים וחוזר למשרד. המזכירה ממלמלת משהו ואני מודיע לה שתסתום את הפה, שלא תדבר איתי בשעתיים הקרובות. מיילים מחכים לי באאוטלוק, דורשים ממני לעבוד. איך הסתבכתי, יותר מדי עבודה. אני לא בטוח שאני בנוי לעסק הזה. החיים דורשים מהאדם יותר מדי מאמץ. לחיות כרוך ביותר מדי סבל. המייל הראשון למשל כתוב באנגלית עילגת ומלאה בשגיאות. המהנדסים האלו אף פעם לא מצליחים להתבטא כראוי. אני יודע שאם הוא היה נכתב בעברית הוא היה אפילו שגוי יותר. אולי ברוסית הוא היה מצליח לכתוב נכון, אבל גם זה בכלל לא בטוח. גם כשההגהה נכונה והתחביר סביר הם לא מצליחים להסביר את עצמם כדבעי.
די לטמטום, די לטיפשות, לחוסר ההבנה הבסיסי של בני האדם. קשיי התפיסה וההתבטאות משגעים אותי וגורמים לי לרצות להתפרץ עוד יותר. הסיגריה נדלקת, אחריה תדלק עוד אחת ועוד אחת, עד שהחדר יתמלא עשן מחניק ומרגיע. אם המזכירה לא היתה כאן הייתי כבר מתפוצץ על המחשב. אני מקליד בזעם תשובה למהנדס המטומטם ועובר למייל השני. עוד מפגר. עוד עבודה. אני צריך להפסיק עם העבודה הזאת, או עם החיים, מה שיבוא קודם, מה שיהיה לי קל יותר לסיים.
המזכירה ממלמלת משהו ואיזה אחד צעיר נכנס לי לחדר ומתחיל לברבר באיזה עניין. אני מתבונן בו ומנסה להיראות מעוניין, מדי פעם אני מוסיף הנהון ופולט איזו גניחה. יש לו המון שיער על הראש, בשביל מה הוא צריך כל כך הרבה שיער, ועוד צפוף. גם לי היה פעם שיער, לא השתמשתי בו באופן מיוחד. לא היו לי זיונים פרועים, לא היו לי פרטנריות מרובות. היתה תקופה שנהגתי להשתכר כל סוף שבוע באותו פאב קטן ומצחין, מהפאבים שאפשרו לי להיכנס אליהם, מהפאבים שמאפשרים לבהמות כמו זו שהיתה לוקחת אותי לביתה, שלא היה מרוחק משם, בסוף כל לילה כזה, כשכבר שנינו היינו שיכורים לגמרי ומיואשים לגמרי, כשכבר לא נשאר אף אחד ואף אחת מלבדנו בפאב. הדחויים שבדחויים, אפילו את עצמנו דחינו, אבל בכל זאת היה לנו סקס באותה תקופה, בזכות האלכוהול והתסכול. בגלל השכרות והדיכאון. חשבנו להתחתן, לעשות ילדים, למות יחד ולהשאיר אותם יתומים בעולם העלוב הזה. אבל בכל פעם שהתפכחנו והסקס נגמר, רצינו לברוח, כל אחד לחייו האומללים. כל אחד מאיתנו ידע שאין כל סיבה שיסבול בנוסף לחיים האומללים שלו גם את חייו העלובים של השני. פעם עוד היה לי צער על כך, היום נשאר רק התוצר של צער ישן עד ריקבון, המרמור.
הצעיר ממשיך לקשקש על ענייני העבודה. הוא כנראה מעריך את הידע שלי. מאיזושהי סיבה אנשים משוכנעים שאם החזקת מעמד הרבה זמן במשרה מסוימת יש לך המון ידע וניסיון. הם לא מעלים בדעת שאולי אתה סתם פחדן. הוא נראה טוב הצעיר הזה, הרבה יותר טוב משאני נראיתי, ובכל זאת, אני הייתי מכוער במיוחד והוא גם כן לא החתלתול הכי גזעי על העץ. אין לו טבעת נישואין על האצבע, אבל החבילה בין הרגליים כמעט ואינה נראית, נעלמת לחלוטין. הוא בטח מרבה לשבת רגל על הרגל, לוחץ את האשכים שלו בתחתונים הדוקים מדי, מרבה באוננות מול האינטרנט וממעט לגמרי במצוד אחר בחורות בנות גילו. אם היה לו שכל היה מנסה לצוד נשים מבוגרות ממנה בכמה שנים, נשים בגילי, כבנות ארבעים פלוס, את אלו הוא יכול לזיין גם עם הכיעור הקל בו הוא לוקה. הוא יזיין אותן והן ירצו גם עוד. כמו הגברים המבוגרים, גם הנשים המזדקנות סבורות שמגע עור מתוח ורך יכול להחזיר להן ולו במעט את הנעורים.
גם אני כמותם רוצה לזיין את הנערות הצעירות הללו, עם העור הבוהק, השדיים הצעירים, החיוך התמים והעיניים המפתות. לא משום שזה יחזיר לי את הנוערים, להיפך, בגלל שזה ישקף לי כמה זקן ועלוב אני. ואני אכן כזה, זקן ועלוב, עלוב מספיק כדי לפנטז את הפנטזיות הפורנוגרפיות האלו, שהן על הגבול הפלילי.
האידיוט הפסיק לקשקש ונראה שהוא מצפה ממני לתשובה כלשהי, או התייחסות. בסדר, אני אומר לבסוף, הוא נראה מבולבל. לרגע עולה החשש שהוא ישאל אותי משהו, ינסה לבקש הבהרה לתשובה הסתומה והקצרה שלי, אך הוא כנראה מתעשת במהירות ומבין שאין טעם ולכן הוא יוצא ונעלם מחיי, לתמיד אני מקווה.
המזכירה ממלמלת, המיילים ממשיכים להגיע, היא מקשקשת, האדיוטים כותבים לי שטויות, ממשיכים לייצר לי עבודה, אני מדליק עוד סיגריה וזורק את המקלדת על הראש של המזכירה. היא מתחילה לדמם ולבכות. אני בועט במסך המחשב שמתרסק על הרצפה. בעקבות הרעש מגיעים עובדים אחרים מהקומה לראות מה מתחולל. אני צועק עליהם שיעזבו אותי בשקט, שיזהרו, שיש לי סכין, ואקדח, כן אקדח! חה! חה! המנהל הבכיר ביותר בקומה חוטף ממני אגרוף לבטן ואני מתעורר על המדרכה מחוץ לבניין, מבחין שהכו בי כהוגן. צלעות סדוקות או שבורות, עין ימין סגורה מנפיחות, דם נוזל לי מכל מיני איברים, הכאבים מרגישים מעולה. עם קצת תושייה ומאמץ אצליח לגלגל את עצמי לכביש, עזבתי את העבודה, עכשיו נשאר העניין עם החיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
eranitay@gmail.com