משהו על התפוח והעץ

אני חושב שזה היה בכיתה ג'. זרקתי אבן לא גדולה מדי שפגעה במורה לתנ"ך. היא צעקה והפכה אדומה מכעס, ואני התחלתי להילחץ כי בכלל לא התכוונתי שהיא תתעצבן כל כך, רק רציתי להבהיר איזו נקודה. אך כשהיא הסתובבה לראות מי זרק את האבן, היא התנפלה על שוקי, שעמד לידי והיה החשוד המיידי בכל מה שקשור להתפרעויות, ושוקי, כמו תמיד, צעק זה לא אני, זה לא אני. המורה לתנ"ך החזיקה את שוקי חזק באוזן ושאלה אותי אם ראיתי מי עשה את זה. אהבתי את האוזן שלי, אני עדיין אוהב אותה, כמו את שאר חלקי גופי, אז הצבעתי על שוקי, מה שגרר את המורה למשוך אותו חזק יותר, חזק כל כך שתלשה חתיכה מאוזנו. הדם ניתז לכל עבר ושוקי צרח, המורה, היסטרית ואדומה אף יותר משהייתה קודם לכן, לקחה את שוקי על הידיים לחדר האחות. אני רק שמחתי שהאוזן שלי נותרה בשלמותה ועוד יותר שמחתי שהמורה לא סחבה אותי על הידיים המיוזעות שלה.

הזמן עבר, המנהלת לא הסכימה לפטר את המורה לתנ"ך כי שוקי הוא זה שהתחיל, ומשרד החינוך תמך בעמדת המנהלת כי הגיע הזמן להעמיד את הילדים המתפרעים במקומם, אז ההורים של שוקי העבירו אותו לבית ספר אחר. היה זה השיעור הראשון שלי במוסר - לכל מעשה יש תוצאה, לכל פעולה יש גמול. פעלתי נכון ויצאתי נקי, המורה פעלה לא נכון ושוקי נפגע, שוקי היה פרוע ולכן נקטעה אוזנו. הצדק הגיע לכולם.

הקו המנחה בחיי הוא לעשות ככל העולה על רוחי ולעשות זאת כך שלא אפגע ולא אפגע במי שלא מגיע לו להיפגע. השיטה עבדה היטב בכל מקום. הפללת האחר במעשים שעשיתי היא מוסרית לגמרי משום שהאחר תמיד אשם במשהו עליו לא נענש. זיונים מהצד הם מוסריים לחלוטין מאותה הסיבה בדיוק. השקר אינו שקר אם אינו מתגלה. הרמאות אינה חטא אם מרמים את הנוכל, ומי אינו נוכל או נוכל בפוטנציה - הקם לרמותך השכם לרמותו. בפנטהאוז מפואר עם וויסקי יקר, חשבון בנק עמוק במיוחד ורקורד מיני מרשים לכל הדעות, אני יכול לומר בלב שקט ונקי מכל רגשות חרטה, זו האמת לאמיתה.

בני שמע את הסיפור הזה ואת התורה הזו פעמים אינספור והוא בן עשר בלבד. לעולם אין זה מוקדם מדי ללמוד את סודות החיים הטובים והנכונים. את סודות הצדק הטבעי והמוסר הקוסמי. הוא ילד טוב הבן שלי, יושב ומהנהן כשהוא שומע אותי מברבר ללא לאות אודות תפיסת עולמי. מהנהן ומפנים. אני יודע שהוא מפנים משום שלא פעם האשים את הכלב בכך שהשתין במיטתו. אני ידעתי שזה שקר והסברתי לו היטב ששקר טוב הוא כזה שלא ניתן לגלותו. למחרת כבר הפנים גם את העניין הזה כשניסה להאשים את הכלב בחרא שגיליתי על מיטתי, כשאמרתי לו שזה שקר אמר - מה פתאום, זה הכלב, תראה אפילו נמרח לו קצת על הזנב ויש עקבות שלו על הרצפה. אין מה לומר, הוא ניסה להסוות את קלקלתו היטב, שיבחתי אותו על הניסיון והענשתי אותו קשות על הטינופת שהשאיר ברחבי חדר השינה שלי. הריח הרע שנשאר מנע ממני סקס במשך ארבעה ימים ולילות רצופים, שבסופם הבאתי אחת קצת תתרנית כדי להרגיע את היצרים. את האישה שלחתי לסופשבוע בפריז ואת הילד השארתי עם המחשב. התתרנית הפגינה כישורי מיטה יוצאי דופן, גנחה וצרחה, רטטה ולחצה, קיבלה ונתנה, שאבה ובלעה. ברגע מסוים היא צעקה מכאב ואחזה בראשה, הילד זרק עליה אבן בראש. תפסתי אותו באוזן ואיימתי שאתלוש, הוא תפס לי בביצים ואיים ביתר שאת. התתרנית נחרדה, התרגזה וזרקה את האבן לעבר הילד. הילד, היסטרי, משך בחוזקה, התפתלתי על הרצפה ושיבחתי אותו. הוא הפנים היטב.