שבע חטאים

בדרך לעבודה, על הכביש המהיר חותך אותי איזה מניאק במרצדס שחורה. אני שונא את המניאקים במכוניות גרמניות יקרות. לא מעניין אותם כלום אלה, אין להם טיפת ציונות או יהדות בלב. צופר לו צפירה ארוכה ועצבנית, שנשמעת כמו הצפירה של יום השואה. ככה בכוונה, להזכיר לו שהוא מניאק. אם היה לי רכב מהיר יותר הייתי גם חותך אותו בחזרה, אפילו נהרג בתאונה איתו אם היה צורך בכך, אם הייתי חושב שהמרצדס הגדולה והבטיחותית שלו תיהרס מהספרדיה הקטנה שלי. ממשיך לצפור והאנשים מסביב מסתכלים כאילו אני מטורף, צופרים לי בחזרה. המרצדס כבר מזמן נעלם באופק ואני עוד צופר, שיזכרו כולם שהם מניאקים.

בערב הקודם ישבתי בפאב עם איזה חבר טמבל שלי. ככה אני אוהב אותם, את החברים שלי, טמבלים. זה לא בגלל שאני טיפש גדול, בדיוק להפך, זה בגלל שככה אני לא צריך לחשוב כשאני איתם. יש לי רק חבר אחד חכם, עם תואר שני מהטכניון. אבל זה קרה בטעות שהוא נהיה חכם, כשהכרתי אותו באיזה סיור בחברון הוא היה טמבל בדיוק כמו כל שאר החברים שלי. רק אחרי שהשתחררנו הוא התחיל ללמוד ולהיות חכם. לא שיש לי בעיה עם זה, ממש לא. מצידי שיהיה חכם עם תואר שלישי מאוקספורד, זה לא משנה לי כלום, עדיין יהיה חבר שלי כמו פעם, מבחינתי הוא לא השתנה מאז שהיה טמבל במג"ב, כמו כולנו. רק מה, כנראה כבר לא מתאים לו, מאז שנהיה חכם לא רואה אותו בכלל ומבלה רק עם החברים הטמבלים שלי. כמו אתמול בערב שישבתי עם איזה חבר טמבל שלי וניסינו לשתות שלוש ליטר בירה בכוסות של שוט, כדי שהזמן יעבור יותר לאט מבדרך כלל, כשאנחנו שותים שלוש ליטר בירה בכוסות של חצי. בדרך כלל, בכוסות הגדולות הערב נגמר אחרי שעתיים ואנחנו לא מספיקים אפילו להתחיל עם בחורה אחת לפני שהטמבל נמרח שיכור לגמרי על הרצפה בשירותים. אתמול בערב, בגלל השוטים, לקח לנו ארבע שעות עד שהוא נמרח בשירותים ובגלל זה הצלחנו להתחיל עם הבחורות שישבו לידנו. אפילו הטמבל דיבר איתן ואחת מהן נדלקה עליו לגמרי, כי היא הלכה איתו לשירותים אחרי כמה זמן ושם אני מניח שהוא נמרח כמו תמיד כי לא ראיתי אותו מאז. איזה טמבל, בחיי. אני נשארתי עם השניה, שלא הייתי בעניין שלה כל כך אז אמרתי לה שתלך לחפש מי יחזיר אותה הביתה כי חברה שלה בטח שוטפת עכשיו את הקיא של הטמבל מהחולצה שלה ואני הולך הביתה.

לא הלכתי הביתה. זאת אומרת, התחלתי ללכת הביתה ואז עברתי ליד המקום של הסטרפטיז, אז נכנסתי. רוסיות מסריחות רקדו שם ערומות, כוסיות לאללה, אבל רוסיות אחת-אחת. לקחתי אחת מהן לחדר פרטי, זה נהוג אצלן, הן רוצות את זה ואפילו יש לזה מחיר קבוע. בחיי שעשיתי לה טובה שלקחתי אותה, מסכנה, צריכה לרקוד שם בעירום. ככה זה, מביאים לכאן רוסיות, לא יודעים בכלל אם הן יהודיות או גויות או השם יודע מה, אין להן עבודה, אין להן כסף, אין להן מוסר וככה המדינה נראית. אז הבאתי לה את הזיון של החיים שלה ועוד קיבלה עליו כסף. מה, שלא תהיה מרוצה? היתה מרוצה יופי. אני יודע לזהות שהן מרוצות, אפילו שהן רוסיות.

בבית, כשאני מגיע הביתה, אני המלך של הבית. רק אני והחתול. אני המלך והחתול הוא הנסיך ששומר על הבית מתי שהמלך יוצא למלחמה, כי איזה מין מלך לא יוצא למלחמה וצועק 'אחרי'? מלך אפס, מלך עלוב, בטח לא מלך ציוני. אז אני המלך של הבית והחתול הנסיך. שנינו לא מסודרים כל כך, אבל נקיים לאללה. הוא מלקק כל היום את הפרווה ואני מתקלח בערב או בבוקר למחרת. על הרצפה אין הרבה לכלוך כי פרווה זה לא לכלוך. גם שיער לא. במקרר אין אוכל כי אפשר להזמין. גם אוכל לנסיך אני מזמין, יש כזה שליח של החנות חיות. לפעמים קורה בסוף שבוע שנגמר האוכל של הנסיך ולא הזמנתי. אני בסופי שבוע לא עושה כלום. שומר שבת. רק נח בבית, עם הנסיך והכדורגל בטלוויזיה. עונג שבת זה מצווה. אז הנסיך מילל שהוא רעב ואני מגרד לו גבינה מהפיצה שאני מזמין. זו פיצה משפחתית, ענקית ובדרך כלל אני מוסיף גם איזה לחם שום בצד. שנינו אוהבים את הפיצה והלחם שום וזוללים בכיף. אם רעבים גם בערב מזמינים עוד אחת למשחק המרכזי. לפעמים הסרחון של החול שהוא עושה בו את העניינים שלו ממלא את כל הבית, אבל לא מפריע לי, כי גם הסרחון של העניינים שלי מציף לפעמים את כל הבית. בעיקר אם אני אוכל שווארמה בלאפה אצל התימני ליד העבודה.

מתי שאני יורד מהכביש המהיר ונכנס לאיזור התעשייה אני מרגיש את ההתקרבות לעבודה ואיך שהיום הזה הולך להיות חרא. ככה זה, אופטימיות זה לטיפשים ואני טיפש אף פעם לא הייתי. עובדה גם שכמעט תמיד אני צודק והיום יוצא חרא. לפעמים זה סתם יום חרא ולפעמים זה יום חר-חרא, יעני הכי חרא שיכול להיות. כמו היום ההוא לפני כמה חודשים שהלכתי לעבודה והרגשתי כמו תמיד שהולך להיות חרא, אבל היתה לי הרגשה שזה הולך להיות חר-חרא ובאמת התקשרו אלי בטלפון של העבודה. אני באמצע של העבודה וקוראים לי לטלפון. איך אני שונא שעושים את זה, אמרתי להם מיליון פעם כבר לא להתקשר לי לטלפון של העבודה. אם זה לא היה אמא שלי לא הייתי עונה בכלל. שאלתי מי זה, אמרו אמא שלך. קיללתי את אמא שלהם בחזרה ואז אמרו 'לא, באמת, זה אמא שלך'. הלכתי לטלפון וקיללתי אותם. מניאקים כולם בעבודה הזאת. שאלתי את אמא מה העניין והיא אמרה שאבא כמעט מת בבית חולים וצריך לבקר אותו. אמרתי לה אחרי שאני גומר את העבודה וסגרתי את הטלפון. עצבן אותי לאללה ללכת אחרי העבודה לבית חולים. שונא בתי חולים, כולם חולים שם וחלשים ואני לא אוהב חלשים. כל היום בעבודה הייתי כבר בקריזה והכל הלך חרא, גם בדרך לבית חולים הלך חרא והאוטובוס נתקע בפקק. ומה הכי מרגיז, שאני ידעתי שהוא לא ימות ביום ההוא. רק אחרי שבוע הוא מת, כשכבר הרגיש טוב יותר. גם באותו יום התקשרו אלי לעבודה, אבל לא התעצבנתי כי אמרתי להם פעם שיתקשרו רק אם מישהו מת.