קורא החלומות

אתמול בלילה, לפני שנרדמתי, נזכרתי בסיפור על ההוא שיודע לקרוא חלומות. זה זיכרון מעורפל כזה, כי פגשתי אותו די מזמן, בתקופה שעוד הייתי מחכה ער בשביל לשים לב מה קורה לי ברגע שאני נרדם. אם אני לא טועה קוראים לו אוֹרי או אוּרי או אולי אוֹר בלי יוד השייכות. בכל מקרה, השם שלו לא באמת משנה, כי כמו שכתב שייקספיר, מה כבר יש בשם.

אז לפני כמה שנים, בתקופה שעוד חשבתי שלחלומות יש משמעות של ממש ושהשינה היא מין קסם מטורף שקובע את הערנות, החזקתי את העפעפיים חזק חזק כדי שלא יסגרו וחשבתי מחשבות מעניינות כדי לא להירדם לפני שאני נרדם.

חשבתי מה ההבדל בין שפן לארנב ובין ארנב לארנבון, ואיך זה שבכל החיים שלי ראיתי רק שפן סלעים אחד בטיול השנתי למדבר, שילדים אחרים אמרו שהוא סתם כמו דוד, חום ואין בו כלום, אבל אני ראיתי בו שפן סלעים אז בטח היה בו משהו.

אחר כך חשבתי על ההבדל בין ורדים לשושנים ולמה לנסיך הקטן, שבספר שאבא הביא לי מאמריקה היתה לו rose, היתה בעברית שושנה, אבל לדודה שלי שבחוץ לארץ קראו לה רוזה קוראים בארץ ורד.

וחשבתי על ההבדל בין מלפפונים בחומץ למלפפונים במלח, ואיך זה שלשניהם קוראים מלפפון חמוץ.

וככל שחשבתי נהייתי עייף יותר, כי מחשבות זה דבר מעייף, אבל המשכתי להחזיק את העפעפיים חזק בשביל לא להירדם ובזכות זה הצלחתי להמשיך להיות ער ולחשוב על ההבדל בין שינה לערנות ובין חלום למציאות, ואיך זה שלפעמים השעון המעורר נכנס לי לחלום ואני חולם שאני מתעורר ומתלבש והולך לבית ספר ואז אני שוב מתעורר ומרגיש נורא עייף ועצוב על כך שצריך שוב להתלבש וללכת לבית ספר.

באמצע המחשבה הזאת הוא הגיע. בהתחלה ראיתי בזווית העין צל חולף על הכניסה לחדר וחשבתי שזה אבא או אמא או החתול שלנו, תעלול. אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא אף אחד מהם, כי נכנס במהירות לחדר והתיישב לי על המיטה, ממש צמוד לרגליים, והסתכל עלי ואני עליו, למרות שפחדתי קצת והלב שלי התחיל לפעום ממש מהר ולרגע עברה לי המחשבה איך זה שלפעמים הלב פועם ממש מהר אפילו שלא רצים או נוסעים על אופניים, כשהוא אמר לי שזה בגלל אינסטינקטים שנשארו לבני האדם מאז שהם היו קופים בטבע והיו צריכים להיות מוכנים להתחיל לרוץ מהר או לתקוף ברגע שחשו בסכנה. שאלתי אותו מאיפה הוא יודע את כל זה והוא אמר שגם כשהיינו קופים היו לנו חלומות ומאז שהיו לנו חלומות הוא היה שם, כי הוא קורא החלומות.

שאלתי אותו אם לקרוא חלומות זו העבודה שלו, כי אמא שלי קוראת כתבות ועורכת אותם בשביל העיתון וידעתי שיש גם אנשים שמשלמים להם בשביל לקרוא ספרים, אפילו שרוב האנשים קוראים עיתונים וספרים בלי שמשלמים להם על זה אפילו שקל. הוא אמר שזה משהו כזה, כמו עבודה, אבל לא משלמים לו, כי זה יותר תפקיד מעבודה. "כמו שהתפקיד שלי זה להיות תלמיד?", שאלתי. "משהו כזה", הוא אמר בשעמום. היה לו זקן מצחיק, בלי הרבה שיערות ובגלל זה היה נדמה שיש לו זקן מעונן חלקית, שמכסה את הפנים רק בקטעים מסויימים. העיניים שלו היו גדולות וזהובות, קצת כמו של חתול, אבל זה לא היה תעלול, כי לתעלול היתה פרווה מלאה וצפופה, לא כמו הזקן של קורא החלומות.

"אל תיבהל מהזקן שלי", הוא אמר פתאום, "פעם היה לי זקן מפואר ממש, כמו של הרצל או הרבי מהבר מצווה שלך, אבל בגלל הגיל הוא נושר והופך מדובלל". בקטע הזה צחקתי ממש, כי מדובלל זו מילה מאוד מצחיק שלא שמעתי לפני כן ומה שהיה הכי טוב בעניין הזה הוא שלא היה צריך להסביר לי אותה כי הבנתי ברגע מלהסתכל על הזקן שלו, הוא באמת היה מדובלל.

שאלתי אותו אם בגלל הגיל שלו הוא התכווץ, כי זה קרה לסבתא שלי שלפי הסיפורים היא היתה פעם גבוהה ממש אבל בגלל הגיל היא התכווצה ועכשיו היא נמוכה כמוני. הוא ענה שהוא נמוך וקטן בגלל שככה אני רוצה שהוא יהיה ואם הוא היה גדול יותר, כמו שהוא באמת, הייתי מפחד והוא לא היה יכול לקרוא את החלומות שלי. "למה אתה בכלל צריך לקרוא את החלומות שלי?, שאלתי והוא התחיל עם הסבר ארוך ומפורט על איך שהוא צריך לקרוא את החלומות של כולם כל הזמן ותוך כדי קריאה למחוק את החלומות המסוכנים ולהשאיר רק את אלה שלא יכולים לפגוע בנו. כי מסתבר שבני אדם לא יודעים לעשות את ההפרדה הזאת לבד ואם הוא לא היה מוחק את החלומות המסוכנים היינו זוכרים כל הזמן את כל החלומות והמציאות והחלום היו מתערבבים וכבר לא היינו יודעים בכלל מה קרה ומה לא קרה. אמרתי לו שזה קורה לי בכל זאת. הוא רק משך בכתפיו ואמר "אין מה לעשות, גם אני מפשל לפעמים".

בבוקר כשהתעוררתי הוא כבר לא היה שם ובמקומו ישבו לי על המיטה אבא ותעלול. אבא ליטף אותי והציע שאולי אלך לבית ספר היום, כי כבר יותר משבוע לא הייתי, וזה אמנם בסדר, כי אני צריך להתגבר על מה שקרה, אבל היום הוא חוזר לעבודה והיה טוב אם הייתי חוזר ללימודים ושכולנו צריכים להמשיך עם החיים שלנו. אמרתי לו שאני כבר לא יודע מה מציאות ומה חלום ושאני הייתי מאוד שמח אם אמא היתה באה, במציאות או בחלום, זה לא משנה לי, כי אני ממש מתגעגע כבר. אבא אמר שזה בסדר ושגם הוא כבר לא בטוח ואולי באמת עדיף ששנינו נשאר עוד יום בבית.

מאז אותו לילה לא ראיתי עוד את קורא החלומות, אבל אני יודע שכשהוא מגיע אלי הוא משתדל שבעתיים שלא לפשל, כי אני לא זוכר חלומות יותר ויודע טוב מאוד מתי אני ער ומתי אני ישן, אפילו שעדיין לא הצלחתי לשים לב מה קורה בדיוק כשאני נרדם.