חיים חדשים

ברגע מסוים הוא הרגיש שהוא לא מסוגל יותר להמשיך הלאה. כל כוחותיו אזלו באחת וכל הכעסים והסבלנות שהצטברו לו בקצות העצבים עמדו על בלימה, מאיימים להשתחרר. הוא ידע שאין לו ברירה אלא לצאת משם לפני שיקרה משהו שכולם יצטערו עליו, בעיקר הוא. המקום הזה שלפני לא יותר משנה נכנס אליו וראה בו בית שני ובילה בו את מרבית זמנו כאילו היה בעצם בית ראשון, הפך למציאות מסויטת עבורו. האנשים, חבריו ושותפיו לשמורה העירונית הייחודית הזו, שנראו תחילה כה מסבירי פנים וחביבים הפכו בחלוף זמן לא רב לאויבים מרים ומתועבים שהעדיף שלא לראות את פניהם יותר לעולם. רק המחשבה על שיאלץ להגיד שוב "שלום" או "בוקר טוב" למי מהם עוררה בו בחילה. הניסיון לדמיין את עצמו יושב מספר דקות בחברת איציק, דני או אפילו גלי, שבתחילת הדרך עוד ראה בה זיווג פוטנציאלי עוברו, גרם לו להתקפי התכווצויות שרירים איומות בכל חלקי גופו.

אין ספק, הוא הגיע לרגע המכריע, קצו כל הקצים, כמו שנהוג לומר, ואין הוא מסוגל לעולל לגופו אפילו דקה נוספת אחת של הסבל המתמשך הזה. זה או אני או המוות, חשב לעצמו וההרהור העלה חצי חיוך על פניו. זהו חצי חיוך של מובסים, חצי החיוך שמלווה על פי רוב מלמול מתנצל וחסר תירוצים בנוגע ליכולות ירודות וביצועים עלובים במיוחד. זה החיוך היחיד שנשאר לו כעת. היה לו זיכרון חי במיוחד של החיים שלפני שהגיע לשמורה העירונית בה בילה את מרבית זמנו בחודשים האחרונים. הוא זכר היטב את החיוכים שהיו לו, חיוכים של שמחה, אושר, צחוק והתאהבות. גם חצאי חיוכים היו לו אז, חצאי חיוכים של מבוכה, של ניסיון להתחבב וגם כאלה שסתם הפכו להיות מעין סימן ההיכר שלו, שאמרו עליו הנה אחד שמבסוט מהחיים.

אם לא היה זוכר את כל זה אולי עוד היה משתכנע להישאר, אולי היה מסוגל לחיות בשמורה עד מותו. כמו צביקה שחי שם כבר יותר מארבעים שנים עד שמת לפני שבוע. היתה לו משפחה לצביקה, הוא ראה אותם בלוויה, כי לוויות עורכים מחוץ לשמורה וכל זכר למתים בתוך השמורה נמחק כמעט לגמרי, לכל היותר מנציחים את המתים באמצעות לוחית מתכת חרוטה שתלויה על הקיר והאנשים חולפים לידה וכמעט שאינם מבחינים בכך שפעם היו חולפים על פני צביקה, מחייכים אליו ואומרים לו שלום או סתם מחווים עם הראש לשלום. הוא דווקא שם לב לעניין, הוא שם לב שאין מוות בשמורה ושאין חברויות של ממש ואין התאהבויות של ממש או משפחות של ממש. סתם אסופה של בני אדם בתוך אזור שנראה כמו כל פרבר עירוני סטנדרטי וזה כל הקשר שיש ביניהם.

הוא עמד על סף התפוצצות ולכן מיהר אל מחוץ לשמורה. בדרכו חלף על פני פקידת הקבלה שכהרגלה לא הבחינה בו כלל. בהמשך ריצתו הוא חלף על פני המעשנים, שהיו עסוקים מדי בעשן הסיגריות ובשיחות על כלום מכדי להבחין בו רץ בשארית כוחותיו, עומד להתנפץ לכל עבר, לחסל את קיומו ואת קיום המקום הארור הזה, לחסל אותם במקום שיחסלו את עצמם באיטיות הנוראית בה מחסלים עצמם בני אדם בסיגריות. הוא רץ בכל כוחו עד שנגמר לו הכוח ואז נעצר והסתכל לאחור. הטעות הלוטיאנית הוא חשב לעצמו כשהביט על השמורה מרחוק, האנשים הקטנים כמו נמלים פועלות מתרוצצים אנה ואנה, האפרוריות והשלווה של השמורה כמו מתאדה באופק הצבעוני וצעקה מזעזעת מהדהדת מקצה היקום ועד קצהו, זו צעקתו שלו ולאחריה הוא חש הקלה, הסבלנות שבה לאיתנה, העצבים נרגעים וההתכווצויות חולפות, גם תחושת הבחילה כבר איננה הרגיש כשהבחין בשלולית הקיא שלרגליו וניגב את שפתיו מהזוהמה. הוא החזיק מעמד, הוא עדיין חי. חצי החיוך המוכר עלה שוב על שפתיו והוא התרחק לאטו אל חיים חדשים.