אין כמו קצת מכות יבשות עם חפץ כהה כדי להוכיח לאלוהים כמה אתה אוהב אותו. אפשר גם לעלות לרמת הפשטה גבוהה יותר, אין כמו אלימות כדי להביע אמונה שלמה ובלתי מתפשר באלוהים. לא משנה איזה אלוהים, לצורך העניין זה יכול להיות כל אחד מהחבר'ה האלה שבני האדם אוהבים לקרוא להם אלוהים. אפשר גם לרדת לרמת מסוימות גבוהה במיוחד, אין כמו הצלפות בחגורה, אגרופים לפרצוף, כיבוי סיגריות על הרגליים, צביטות חזקות במיוחד, קשירות בחבלים לזמן ממושך, משיכות בשיער, סטירות שמדי פעם גורמות לזעזוע מוח קל ובעיטות בכל חלקי הגוף (כאשר האמונה במצוקה אמיתית), כדי להוכיח לאלוהים שאתה אוהב אותו יותר משאתה אוהב את הילד שלך.
פעמים רבות שאלתי אותה, אמא, תגידי, לא עדיף להוכיח לאלוקים שאת אוהבת אותו יותר משאת אוהבת את עצמך? היא היתה מהדקת את החבל ומצמידה לי אגרוף זריז ללסת, זה מנהג של מוסלמים חמוד, יהודים לא מצליפים בעצמם, השם יודע שאנחנו שונאים את עצמנו מבטן ולידה. אין מה לומר, אמא היתה אישה חכמה מאוד ומאמינה מאוד. באמת שנאתי את עצמי מהיום שאני זוכר את מחשבותיי על עצמי. כמובן ששנאתי גם את אמא, אבל את עצמי שנאתי יותר.
פעם אחת, אחרי שהכוויה שנגרמה לי מהמגהץ שהצמידה לי לעכוז כדי שאפסיק לשבת ולהתבטל כל הזמן הפסיקה לבעור כל כך ואפשרה לי לפתוח את הפה שאלתי אותה, אמא, למה שלא נביא לכאן את סבתא ונוכיח לאדוניי שאנחנו אוהבים אותו יותר משאנחנו אוהבים את סבתא? אין צורך לתאר את האופן שבו החזירה אותי הצדיקה למוטב, רק אציין שהכאב הקל במידה רבה על הכאבים שהסבה לי הכוויה בעכוז עד כדי כך שנשכבתי פרקדן על גבי, מתעלם לחלוטין מהכוויה. סבתא מופקדת עתה בידי הגויים שמטפלים בה ימים כלילות, אין הוכחה חזקה יותר לאמונתו בשם יתברך. אמא שלי כל כך עסוקה באמונתה, כל כך אדוקה, שהיא משלמת לגויים להוכיח את אמונתה לאלוהים, איזו יעילות, כך ההוכחה כפולה ומכופלת. ובאמת, סבתא שברה איברים על ימין ועל שמאל, מאגן ועד מרפקים, ובכל פעם שביקרנו אותה היו לפחות שלושה סימנים כחולים, ארבעה צהובים, ושניים ירקרקים, כל פעם במקומות אחרים, שזה בערך אותה כמות הסימנים שהיו לי על גופי בכל רגע נתון. אכן אלימות דרכי האל.
כשהצבא ביקש לגייס אותי אמא הזהירה אותי פן לא אדווח באופן מיידי שתורתי אמונתי, שאחרת חרון אפו של האל (כלומר, העצבים שלה עצמה) יהיה רע ומר (כלומר, יתפקעו ואין לדעת איך הם יתפוצצו). כמובן שבמשך השנה שחלפה מאז אותו צו ראשון בדקתי את תיבת הדואר מספר פעמים כל יום, כדי להעלים כל דבר דואר שהגיע מהצבא בטרם יזכה האל לשזוף את עיניו במעטפה החומה, דבר שכאמור היה מעלה לו את הדם למוח, מביא לה את הסעיף, מסמל את הקץ לייסוריי הקשים ומבשר את תחילת ייסוריי הקשים יותר. אמא חשדה אמנם, אך לא היו לה כל הוכחות, לכן ליתר בטחון הוסיפה לדיאטת המכות היבשות גם חניקות אקראיות, שהוגשו על פי רוב יחד עם תפילת שחרית. מעין עקדת יצחק כל בוקר מחדש.
שנה אחר כך כבר נעלמתי מבית המקדש בו גדלתי והתחנכתי ועברתי להתענות בשירות הצבאי. את אמא לא ראיתי יותר, אבל באלוהים נתקלתי ללא הרף, ואף הוכחתי לו את אמונתי ללא חיל באינספור פעולות אלימות להפליא (ולעתים אף מיותרות למדי, שכן היו אלה פעולות יזומות, שיזמתי לגמרי לבדי והוצאתי לפועל לחלוטין בעצמי). מה חבל, חשבתי, שחיילינו אינם מאמינים מספיק באלוהים כדי לבטא אלימות במידה שיש בה כדי לדכא את האויב המר. האויב מר, כמובן, משום שאמונתו גדולה משלנו, והוא מוכיח זאת יום-יום על ילדיו ועלינו. ואילו אנו, אמנם אלימים, אך לא מספיק.
ארבע שנים בכלא הצבאי בגלל איזה רועה צאן אחד שהוציא את נשמתו בעת שהוכחתי לאלוהיי כמה אני אוהב אותו הוציאו לי את הרוח מהאלוהים. לא הסכמתי לטעון אי-שפיות, כי אי-שפיות היא לטעון שאלוהים לא קיים ושהאמונה בו אינה ראויה. מדינה שאינה מכבדת את מאמיניה, לא ראויה להגנתו של אלוהים ולאלימותם של מאמיניו. איך השתחררתי יצאתי את הארץ הקדושה בחיפוש אחר אלוהים, אמונה והוכחה ניצחת שהשופטים והסניגורים והמערכת כולה טעו כשהענישו אותי על שום אמונתי.
פגשתי באמונה בכל מקום, באפריקה הבוערת מאלימות שמספיקה לכל האלים של כל המיתולוגיות בהיסטוריה. בארצות הברית של אמריקה, שהאלימות בה תוססת מתחת לפני הקרקע משום שהאמונה בה חזקה כל כך על פני הקרקע. במדינות דרום אמריקה, שאין בה בנמצא כמעט חסרי אמונה והכל נוהגים באלימות ללא דופי. באסיה, באירופה, באוסטרליה, באיי גלפגוס... המשכתי במסע והוכחתי מעבר לכל צל של ספק, אלוהים קיים והוא אינסופי ורוחו נמצאת בכל פינה בעולם.
פעמים רבות שאלתי אותה, אמא, תגידי, לא עדיף להוכיח לאלוקים שאת אוהבת אותו יותר משאת אוהבת את עצמך? היא היתה מהדקת את החבל ומצמידה לי אגרוף זריז ללסת, זה מנהג של מוסלמים חמוד, יהודים לא מצליפים בעצמם, השם יודע שאנחנו שונאים את עצמנו מבטן ולידה. אין מה לומר, אמא היתה אישה חכמה מאוד ומאמינה מאוד. באמת שנאתי את עצמי מהיום שאני זוכר את מחשבותיי על עצמי. כמובן ששנאתי גם את אמא, אבל את עצמי שנאתי יותר.
פעם אחת, אחרי שהכוויה שנגרמה לי מהמגהץ שהצמידה לי לעכוז כדי שאפסיק לשבת ולהתבטל כל הזמן הפסיקה לבעור כל כך ואפשרה לי לפתוח את הפה שאלתי אותה, אמא, למה שלא נביא לכאן את סבתא ונוכיח לאדוניי שאנחנו אוהבים אותו יותר משאנחנו אוהבים את סבתא? אין צורך לתאר את האופן שבו החזירה אותי הצדיקה למוטב, רק אציין שהכאב הקל במידה רבה על הכאבים שהסבה לי הכוויה בעכוז עד כדי כך שנשכבתי פרקדן על גבי, מתעלם לחלוטין מהכוויה. סבתא מופקדת עתה בידי הגויים שמטפלים בה ימים כלילות, אין הוכחה חזקה יותר לאמונתו בשם יתברך. אמא שלי כל כך עסוקה באמונתה, כל כך אדוקה, שהיא משלמת לגויים להוכיח את אמונתה לאלוהים, איזו יעילות, כך ההוכחה כפולה ומכופלת. ובאמת, סבתא שברה איברים על ימין ועל שמאל, מאגן ועד מרפקים, ובכל פעם שביקרנו אותה היו לפחות שלושה סימנים כחולים, ארבעה צהובים, ושניים ירקרקים, כל פעם במקומות אחרים, שזה בערך אותה כמות הסימנים שהיו לי על גופי בכל רגע נתון. אכן אלימות דרכי האל.
כשהצבא ביקש לגייס אותי אמא הזהירה אותי פן לא אדווח באופן מיידי שתורתי אמונתי, שאחרת חרון אפו של האל (כלומר, העצבים שלה עצמה) יהיה רע ומר (כלומר, יתפקעו ואין לדעת איך הם יתפוצצו). כמובן שבמשך השנה שחלפה מאז אותו צו ראשון בדקתי את תיבת הדואר מספר פעמים כל יום, כדי להעלים כל דבר דואר שהגיע מהצבא בטרם יזכה האל לשזוף את עיניו במעטפה החומה, דבר שכאמור היה מעלה לו את הדם למוח, מביא לה את הסעיף, מסמל את הקץ לייסוריי הקשים ומבשר את תחילת ייסוריי הקשים יותר. אמא חשדה אמנם, אך לא היו לה כל הוכחות, לכן ליתר בטחון הוסיפה לדיאטת המכות היבשות גם חניקות אקראיות, שהוגשו על פי רוב יחד עם תפילת שחרית. מעין עקדת יצחק כל בוקר מחדש.
שנה אחר כך כבר נעלמתי מבית המקדש בו גדלתי והתחנכתי ועברתי להתענות בשירות הצבאי. את אמא לא ראיתי יותר, אבל באלוהים נתקלתי ללא הרף, ואף הוכחתי לו את אמונתי ללא חיל באינספור פעולות אלימות להפליא (ולעתים אף מיותרות למדי, שכן היו אלה פעולות יזומות, שיזמתי לגמרי לבדי והוצאתי לפועל לחלוטין בעצמי). מה חבל, חשבתי, שחיילינו אינם מאמינים מספיק באלוהים כדי לבטא אלימות במידה שיש בה כדי לדכא את האויב המר. האויב מר, כמובן, משום שאמונתו גדולה משלנו, והוא מוכיח זאת יום-יום על ילדיו ועלינו. ואילו אנו, אמנם אלימים, אך לא מספיק.
ארבע שנים בכלא הצבאי בגלל איזה רועה צאן אחד שהוציא את נשמתו בעת שהוכחתי לאלוהיי כמה אני אוהב אותו הוציאו לי את הרוח מהאלוהים. לא הסכמתי לטעון אי-שפיות, כי אי-שפיות היא לטעון שאלוהים לא קיים ושהאמונה בו אינה ראויה. מדינה שאינה מכבדת את מאמיניה, לא ראויה להגנתו של אלוהים ולאלימותם של מאמיניו. איך השתחררתי יצאתי את הארץ הקדושה בחיפוש אחר אלוהים, אמונה והוכחה ניצחת שהשופטים והסניגורים והמערכת כולה טעו כשהענישו אותי על שום אמונתי.
פגשתי באמונה בכל מקום, באפריקה הבוערת מאלימות שמספיקה לכל האלים של כל המיתולוגיות בהיסטוריה. בארצות הברית של אמריקה, שהאלימות בה תוססת מתחת לפני הקרקע משום שהאמונה בה חזקה כל כך על פני הקרקע. במדינות דרום אמריקה, שאין בה בנמצא כמעט חסרי אמונה והכל נוהגים באלימות ללא דופי. באסיה, באירופה, באוסטרליה, באיי גלפגוס... המשכתי במסע והוכחתי מעבר לכל צל של ספק, אלוהים קיים והוא אינסופי ורוחו נמצאת בכל פינה בעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
eranitay@gmail.com