טעם החיים

קדימה בנאדם חיים רק פעם אחת וחלק ניכר מהם כבר אחרינו, אין מה להפסיד.
אתה מטורף, אני אוהב אותך אבל אתה מטורף.
זה מה שאתה אוהב אצלי, יאללה קדימה לשתות הכל כמו ילד טוב.
שתיתי דברים טעימים יותר.
לא נכון.
ברור שכן. אפילו קולה נכנסת לקטגוריה של המשקאות הטעימים יותר.
חכה חכה, דבר איתי עוד חצי שעה.
טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק, טיק...
נו איך?
לא יודע, מרגיש אותו דבר.
בטוח? התחיל לך חיוך או עווית של חיוך.
אתה יודע איך זה שלכל אחד בעולם הזה יש שיר?
מה?
ולא סתם שיר, אלא יצירת מופת. אני מדבר איתך על שיר ברמה של קיפלינג, של ווייט, של וולף. שיר שהוא ברמה עולמית, לכל אחד יש שיר כזה פשוט לא תמיד יוצא לו החוצה השיר. לא בדרך שיר לפחות. לאחד השיר שלו זה לרשום דוחות תועה ולאחר השיר שלו זה למכור בולים בבנק הדואר.
וואלה. שיר לכל ילד. כמו מחשב לכל ילד.
מה פתאום מחשב, למחשב אין נשמה, לשירים יש נשמה גם לילדים ואפילו לשוטרים יש נשמה. לכל אחד יש שיר, זה מה שאני מסביר לך.
ומאיפה בא לך פתאום הרעיון הזה.
שום רעיון, הארה. תובנה שנחתה עלי בפתאומיות ברגע אחד וניתנה לי על ידי היקום כולו. אתה מבין?
בטח מבין, אחר כך עוד תגיד לי ששתית דברים טעימים יותר.
חופשי טעימים יותר. אפילו קולה נכנס לקטגוריה הזו של משקאות טעימים יותר. טעימים יותר אבל עם פחות תובנות.
למה הקולה היא לא טעם החיים? מה זה לא תובנה?
בטח מלמדת, לא אמרתי שלא. יש תובנות, אבל פחות. קולה זה טעים, זה נכון אבל מה, הגזים נשארים לך בבטן ומוצאים את דרכם החוצה מהגוף. ומה אנחנו למדים? שהגזים יש להם אפשרות בחירה, למה יש יותר מדרך אחת לצאת מהגוף של הבנאדם אם אתה גז, וכל אחד מהם, מהאטומים האלה של הגז בוחר ללכת בכיוון אחר. אבל מה, ברגע שהוא מגיע למקום הוא רואה שימבה אטומים אחרים כבר הגיעו לשם, מצטרף אליהם וביחד הם הופכים לפלוץ מסריח או גרעפס מבחיל. אתה מבין?
אני מבין שאתה חושב הרבה על מה שאתה שותה.
מה צריך להסביר לך כל דבר? הגזים, זאת אומרת האטומים זה כמונו בדיוק. מחפשים איך לצאת מהעולם והשיגרה והדכאון שנפל עלינו בחיים האלה וכאילו יש לנו מלא דרכים לעשות את זה ואנחנו בוחרים בדרך מסויימים, כל אחד בדרך שלו, אבל ברגע שהוא מגיע לשם, נגיד לחופה או למשרה בכירה או לאיזה חוף ים בגואה, הוא רואה שעוד ימבה אנשים בחרו בדרך הזו וכבר הגיעו לשם. ומה הוא עושה בנאדם? מצטרף לכל האלה שהגיעו לשם ויוצא כמו פלוץ או גרעפס.
יעני מסריח?
חופשי מסריח.
אחלה משקה סידרתי לך. תבלבל ת'מוח כמה שבא לך, אבל אחלה משקה.
ונגיד ספרייט, גם משקה טוב. כשאתה ילד אתה מזלזל בו, כי הוא שקוף ושקוף זה מים או אם יש בו גזים זה סודה. ואם אתה ילד סודה זה סתם מים שעשו להם תסססס במכשיר המוזר הזה שאבא מצא בבוידעם. הקיצר, אתה מתבגר ומתישהו מגיע לצבא או סתם למקום שאתה ממש צמא ואז אתה נזכר בפרסומת הזאת שאומרת שכשאתה באמת צמא תשתה ספרייט וזה נראה לך רעיון טוב ואתה קונה את השקוף התוסס הזה ושותה אותו ומגלה שהוא באמת טעים. מאז אתה מתחיל לשתות את זה גם סתם ככה, כשאתה לא באמת צמא.
וואלה. כמו קפה.
לא, לא, קפה זה שונה לגמרי. קפה זה משהו לעשות, זה לא לשתות. בגלל זה אומרים תמיד תעשה לי קפה שניים סוכר עם קצת חלב או תעשה לי נס, אחד סוכר וחלב חם. כאילו קפה זה לא משקה סתם, זה משהו שעושים, זה דורש הכנה, הכרה של החומר ושל המזמין. מי שלא עושה קפה בדרך כלל גם לא ישתה קפה. רק כשאתה יודע לעשות אותו אתה יודע לשתות אותו.
וזו תובנה?
חופשי תובנה. שיש דברים בחיים שהם לא סתם שם בשביל למלא צורך כמו רעב, צמא או תאווה, אלא הם שם בהסוואה. הם שם רק בשביל שלכאורה אתה צריך אותם אבל בעצם הם עושים משהו אחר. כמו הקפה, שהוא שם בשביל שתשתה ולא תהיה צמא יותר, אבל בעצם הוא שם בשביל שתדבר, תספר משהו על עצמך, איך אתה אוהב את הקפה שלך, זה עניין של אישיות. אם בנאדם אומר לך קפה שחור, שלוש סוכר וקצת חלב. אומר עליו משהו או לא?
אומר.
ואם אמר נס קפה עלית, שניים סוכר וחלב?
אומר שהוא בחורה.
בדיוק. אז הקפה הוא שם בשביל צורך חברתי בכלל. בשביל הגדרה עצמית והגדרה עצמית זה משהו שקורה לך אחרי שאתה ילד, כשאתה מתבגר קצת, ובגלל זה כשאתה ילד אתה רק לומד על הקפה. לוקח שלוק מהקפה החלש של אמא או טובל פתי-בר בקפה החזק של אבא, שומע מה אומרים על הקפה מסביבך, לומד את כללי הטקס, הכללים החברתיים של הקפה. לומר שהקפה יכול להיות רק מונח על השולחן בלי ששותים ממנו כמעט ורק מהווה גורם מניע לשיחה. בגלל זה אנשים יושבים בבתי קפה ומשוחחים ונפגשים, אם בפעם הראשונה ואם בפעם המיליון. בגלל זה בית קפה ולא בית קולה, כי קולה זה משהו אחר לגמרי מקפה, גם ספרייט, זה לא אותו דבר, אלה לא בהסוואה.
ואתה, מה איתך, אתה לא בהסוואה? נמצא פה כאילו בגלל שאתה צריך לחיות אבל בעצם נמצא פה בשביל משהו אחר לגמרי שעוד לא גילית?
אז זה מה שאני מסביר לך כל הזמן הזה, שגיליתי כבר. נחתה עלי התובנה הזו פתאום.
מה? עם השיר?
בדיוק, לכל אחד יש שיר. גם לי, גם לך. אבל מה, זה שיר מופת ולא כל אחד יכול להוציא שיר מופת במילים אז אנחנו מוציאים את זה בצורה אחרת, אחד השיר שלו זה לחלק עיתון הארץ בבוקר, אחר השיר שלו זה לשבת בסוכה של המציל בחוף הים ולקפוץ למים אם מישהו טובע. זה הכל.
ואתה, מה השיר שלך? איך את מוציא אותו החוצה? גזים?
וואלה. שאלה מתבקשת איך השיר שלי יוצא.
נו, ויש לך תשובה?
לא הגיעה התובנה עדיין, אבל היא תבוא, זה בדרך, אני מרגיש את זה בבטן.
יש לי זמן, מחכה.
סליחה, סליחה, אזעקת שווא, זה באמת גזים.