א.
בולשיט! הכל פשוט חרא של שוורים, לא יותר, אולי פחות. בשביל מה כל המאמץ הזה שלנו לחיות? איזה יתרון יש לי, שעבדתי ולמדתי וחייתי חיים מלאים ומטורפים אודותיהם יסופר עוד דורות רבים, על פני מי שחי כבטלן עלוב? ג'ורג' וושינגטון מת יחד עם בני דורו המייסדים של ארצות הברית הגדולה ושנים לאחר מכן ימותו גם בני דורו של מי שיפיל את המעצמה הגדולה הזאת, ואילו העולם ימשיך להתקיים עד שיפגע בו מטאור או יתרחש תרחיש אפוקליפטי אחר. השמש תמשיך לזרוח, עד שתהפוך לסופר-נובה או חור שחור. וכל עוד השמש והעולם קיימים, כך הכל ימשיך כאילו כלום. הרים וגבעות ימשיכו להיווצר ולהיהרס, האוקיינוס ימשיך לגעוש, הכל ימשיך ללא מפריע למעט בני האדם, שאף אחד מהם אינו ממשיך לעד ואת עולמם וחייהם הכירו כבר לפניהם בני אדם אחרים. הרי כל סיפור שיסופר נשמע קצת כמו סיפור אחר שסופר בעבר ואין עוד מה לחדש. אפילו תביאו איזה ממציאן עם המצאה חדשה ותגידו כמו בפרסומת "זה עוד לא היה", אני אגיד לכם היה, בטח שהיה.
בקיצור, כל הדברים המדכאים האלה הם מסקנות אומללות שהעליתי על הכתב כדי להעביר אותן הלאה. כהרגלן של מחשבות גם המחשבות האלה הסבו לי צער רב. לא מדובר במסקנות יוצאות דופן, לא מדובר בחידושים מבריקים, כי חידושים, כאמור, אין עוד בעולם הזה. מדובר במחשבות מדכאות, שעלו לי כתוצאה מחיים מסעירים בהם נהניתי רבות ועוד יסופר אודות קורותיי בהמשך, ויש בהן (במחשבות) משום סיוע רוחני (כך אני מקווה) לאלו המחפשים את המרכיב החסר בחייהם (רמז – זה לא אלוהים, אבל קרוב).
ב.
היה לי הכל, כל מה שרק רציתי. זאת היתה תקופה נהדרת ופרועה, שבה הכסף זרם כמו מים, הוזמנתי לכל המסיבות הנחשבות, הכוסיות מצצו בשירותים ולא היתה דוגמנית שלא עברה אצלי במיטה. תקופת הבועה הנהדרת, שבה בנאדם כמוני התעשר תוך שבוע, קנה פנטהאוז בלב תל-אביב ובית קיץ באקפולקו. לא מנעתי מעצמי דבר שעיני ראו ונפשי חפצה בו, החל ממכוניות, מוצרי חשמל וטיסות לחו"ל ועד אנשים ומשרתים. כמה שהוצאתי, ככה הרווחתי. כל התקופה לא רק שלא הפסדתי כסף, אלא המשכתי להתעשר.
עם זאת, במשך כל התקופה ההיא, המטורפת והקסומה, משהו הרגיש לי בחסרון. זאת אומרת, היה לי כל מה שרק רציתי וכל מה שראיתי, ובכל זאת, תחושה כזו מעצבנת, פנימית, עמוקה, שמשהו חסר לי. כך בכל מקום בו הייתי התבוננתי סביב ובחנתי מה יכול להיות הדבר שחסר לי. ראיתי אוקיינוסים, איים טרופיים, מאכלים אקזוטים, נשים יפיפיות, משפחות וילדים, זוכי פרס נובל ואנאלפביתים עניים. הקמתי משפחה, במחשבה שזה ישנה במשהו את מידת האושר שלי, אך זה לא השפיע במאום. הרוויתי את גופי באלכוהול וסמים ואלו אמנם העלו בי צחוק ושמחה מהוללים, אך עדיין לא היה שם הדבר החסר. גם השכלה קניתי לי, גם ידע וחוכמה, אך דבר לא הביא אותי למקום בו רציתי להיות.
ואז זה היכה בי, מחשבה אומללה (אולי היתה זו שעת שכרות כבדה, בתקופה של הקוניאק המר) על המוות. כמה עיוור הייתי ולא יכולתי לראות, כי לצד כל מה שהחיים מציעים לי המוות עומד ומחייך. שפרופסור חתן פרס נובל לכימיה ימות בבוא היום כמו האנאלפבית בסלאמס של במוביי. שהעשיר ימות כמו העני. שכעבור זמן ממותם ישכחו גם האב והסב כמו הערירי. העולם והיקום וכל אשר בו אינם זוכרים את המתים באשר הם, ואילו המתים, אין להם עוד כל דבר בעולם לאחר מותם. הזעם גבר בתוכי, וכעת אני נזכר שהיתה זו בשעת שכרות כי יחד עם הזעם גברה גם תחושת הבחילה, האלכוהול ביעבע בקרבי וביקש להיפלט מגופי. יצאתי מהפאב במהירות ושעון על ארבע, על שפת המדרכה הקאתי. בחורה שעברה לידי הזדעזעה והחבר הטיפש שלה הציע לי, לא בידידות, להסתלק משם. לך לעזאזל מילמלתי, מנגב את הקיא בשרוול חולצת הוגו בוס יוקרתית שלבשתי. כל כך שנאתי באותו הרגע את כל העושר הזה שהייתי מוכן לוותר על הכל, שכן ממילא הכל ישאר לאחרים לאחר מותי.
ג.
הייתי על איזה גשר מעל איזו תעלה לא רחוק מככר דאם. בשמיים ריחפו בעדנה ענני נוצה לבנבנים וביניהם הכחול של השמיים קיבל גוון תכלת מרגיע. הנהר שזרם תחתי בירוק וחום רחש חרש בעודו זורם כהרגלו, לעד, אל עבר הים. הסטלה היתה חזקה ובראשי עברה מחשבה בנאלית כל כך שהיא חייבת להיות נכונה לגמרי. חשבתי כמה טוב ונעים לי שם, כשהשמש מלטפת את עורי מבעד העננים הדקיקים, איך קרני האור נשברות על גבי הנהר הזורם לעד, איך הכל נכון לגמרי באותו הרגע. ואז הבנתי שלכל דבר יש זמן שבו הוא הטוב ביותר. יש זמן לסטלה ויש זמן לסחיות, יש זמן לצחוק ויש זמן לבכות, יש זמן להיות מבסוט ויש זמן להתבאס, יש זמן להזדיין ויש זמן להביא ביד. לכל דבר יש זמן וכל דבר בזמנו הוא מושלם. כל זה היה בתקופה של שמחה ללא גבול וצחוק מהולל, של סטלות מטורפות והרבה אושר מסונתז (וכי איזה הוא האושר שאינו אלא כימיקלים?) והמסקנה אליה הגעתי היא שלמעשינו אין כל משמעות בעולם הזה. כל מה שהיה היה וכל מה שיהיה היה וכל מה שעכשיו יהיה היה בעוד רגע. או במילים אחרות, צריך להנות מהעולם וכל מה שיש בו ולשמוח בכל זמן, בין אם זה זמן מלחמה או זמן שלום, זמן אהבה או זמן שנאה. ואין מה להתחרט על שהיה, כי הוא היה כבר ומה שיהיה ממילא אין לדעת.
ד.
נער הייתי וגם בגרתי, נהוג לומר במחוזותינו, אך אין זו מליצה כי אם אמת לאמיתה. בגרתי ושבתי ארצה לראות את משפחתי שנטשתי לטובת חיפושים רוחניים למיניהם שהועילו רק במעט. ראיתי את אשתי לשעבר עם שני בניי, הגדול היה כבר בן עשר והקטן בן שבע. לגדול היו הרבה חברים וכל יום היה מארח שניים או שלושה חברים מול הפלייסטיישן. הקטן היה מנסה להשתלב עם חבריו של הגדול בתואנה שהוא אחיו וקשר בין אחים חזק וטוב יותר מקשר בין חברים. זה לא שכנע את הגדול שמיהר לסלק אותו מחדרו בדחיפות וסטירות. כל יום חזר הקטן וניסה להתחבב על אחיו הגדול וכל יום חזר זה וגירש אותו. זה עצבן אותי לראות את כל העניין ושאלתי את הקטן למה שלא ימצא לו חברים בגילו? למה הוא מתעקש כל כך להיות עם אחיו הגדול וחבריו? בן השבע אמר שפעם מזמן, כשהוא היה קטן, הוא נפל במדרגות ולא היה שם אף אחד לעזור לו והוא שכב על הגב ובכה המון המון זמן עד שהכאב עבר קצת והוא קם לבד וצלע ובכה עד שחזר לחדר שלו, אבל פעם אחרת הוא איבד שיווי משקל במדרגות ואחיו היה שם לידו ומיד תפס אותו ומנע את הנפילה. אחרי זה הם הלכו לאכול גלידה וצחקו על זה שהוא כמעט נפל במדרגות. זאת אומרת, שיותר טוב להיות איתו מאשר בלעדיו. ככה הוא אמר לי וזה העיף לי את המוח באותו רגע, כי זה ממש פשוט וממש נכון. זאת אומרת, כשהוא לבד יש יותר סכנות וכשהם ביחד יש לו יותר סיכוי לשמוח. זה נכון, זה פשוט מאוד ונכון מאוד. זה כל כך נכון שזה הופך הרבה מהתפיסות הסטנדרטיות, לכאורה, שלנו, לבלתי רלוונטיות בעליל. כך למשל כל עניין הקנאה הוא בולשיט. מה יש לקנא? שאחד מוצלח יותר והשני פחות? שאחד יפה ואחד מכוער? מה זה משנה בעצם? קישקוש אחד גדול! חרא של שוורים! אם המקנא והקנאי יהיו ערבים זה לזה, לשניהם יש סיכוי טוב יותר לשמוח בחיים הקצרים וחסרי המשמעות שלהם.
בולשיט! הכל פשוט חרא של שוורים, לא יותר, אולי פחות. בשביל מה כל המאמץ הזה שלנו לחיות? איזה יתרון יש לי, שעבדתי ולמדתי וחייתי חיים מלאים ומטורפים אודותיהם יסופר עוד דורות רבים, על פני מי שחי כבטלן עלוב? ג'ורג' וושינגטון מת יחד עם בני דורו המייסדים של ארצות הברית הגדולה ושנים לאחר מכן ימותו גם בני דורו של מי שיפיל את המעצמה הגדולה הזאת, ואילו העולם ימשיך להתקיים עד שיפגע בו מטאור או יתרחש תרחיש אפוקליפטי אחר. השמש תמשיך לזרוח, עד שתהפוך לסופר-נובה או חור שחור. וכל עוד השמש והעולם קיימים, כך הכל ימשיך כאילו כלום. הרים וגבעות ימשיכו להיווצר ולהיהרס, האוקיינוס ימשיך לגעוש, הכל ימשיך ללא מפריע למעט בני האדם, שאף אחד מהם אינו ממשיך לעד ואת עולמם וחייהם הכירו כבר לפניהם בני אדם אחרים. הרי כל סיפור שיסופר נשמע קצת כמו סיפור אחר שסופר בעבר ואין עוד מה לחדש. אפילו תביאו איזה ממציאן עם המצאה חדשה ותגידו כמו בפרסומת "זה עוד לא היה", אני אגיד לכם היה, בטח שהיה.
בקיצור, כל הדברים המדכאים האלה הם מסקנות אומללות שהעליתי על הכתב כדי להעביר אותן הלאה. כהרגלן של מחשבות גם המחשבות האלה הסבו לי צער רב. לא מדובר במסקנות יוצאות דופן, לא מדובר בחידושים מבריקים, כי חידושים, כאמור, אין עוד בעולם הזה. מדובר במחשבות מדכאות, שעלו לי כתוצאה מחיים מסעירים בהם נהניתי רבות ועוד יסופר אודות קורותיי בהמשך, ויש בהן (במחשבות) משום סיוע רוחני (כך אני מקווה) לאלו המחפשים את המרכיב החסר בחייהם (רמז – זה לא אלוהים, אבל קרוב).
ב.
היה לי הכל, כל מה שרק רציתי. זאת היתה תקופה נהדרת ופרועה, שבה הכסף זרם כמו מים, הוזמנתי לכל המסיבות הנחשבות, הכוסיות מצצו בשירותים ולא היתה דוגמנית שלא עברה אצלי במיטה. תקופת הבועה הנהדרת, שבה בנאדם כמוני התעשר תוך שבוע, קנה פנטהאוז בלב תל-אביב ובית קיץ באקפולקו. לא מנעתי מעצמי דבר שעיני ראו ונפשי חפצה בו, החל ממכוניות, מוצרי חשמל וטיסות לחו"ל ועד אנשים ומשרתים. כמה שהוצאתי, ככה הרווחתי. כל התקופה לא רק שלא הפסדתי כסף, אלא המשכתי להתעשר.
עם זאת, במשך כל התקופה ההיא, המטורפת והקסומה, משהו הרגיש לי בחסרון. זאת אומרת, היה לי כל מה שרק רציתי וכל מה שראיתי, ובכל זאת, תחושה כזו מעצבנת, פנימית, עמוקה, שמשהו חסר לי. כך בכל מקום בו הייתי התבוננתי סביב ובחנתי מה יכול להיות הדבר שחסר לי. ראיתי אוקיינוסים, איים טרופיים, מאכלים אקזוטים, נשים יפיפיות, משפחות וילדים, זוכי פרס נובל ואנאלפביתים עניים. הקמתי משפחה, במחשבה שזה ישנה במשהו את מידת האושר שלי, אך זה לא השפיע במאום. הרוויתי את גופי באלכוהול וסמים ואלו אמנם העלו בי צחוק ושמחה מהוללים, אך עדיין לא היה שם הדבר החסר. גם השכלה קניתי לי, גם ידע וחוכמה, אך דבר לא הביא אותי למקום בו רציתי להיות.
ואז זה היכה בי, מחשבה אומללה (אולי היתה זו שעת שכרות כבדה, בתקופה של הקוניאק המר) על המוות. כמה עיוור הייתי ולא יכולתי לראות, כי לצד כל מה שהחיים מציעים לי המוות עומד ומחייך. שפרופסור חתן פרס נובל לכימיה ימות בבוא היום כמו האנאלפבית בסלאמס של במוביי. שהעשיר ימות כמו העני. שכעבור זמן ממותם ישכחו גם האב והסב כמו הערירי. העולם והיקום וכל אשר בו אינם זוכרים את המתים באשר הם, ואילו המתים, אין להם עוד כל דבר בעולם לאחר מותם. הזעם גבר בתוכי, וכעת אני נזכר שהיתה זו בשעת שכרות כי יחד עם הזעם גברה גם תחושת הבחילה, האלכוהול ביעבע בקרבי וביקש להיפלט מגופי. יצאתי מהפאב במהירות ושעון על ארבע, על שפת המדרכה הקאתי. בחורה שעברה לידי הזדעזעה והחבר הטיפש שלה הציע לי, לא בידידות, להסתלק משם. לך לעזאזל מילמלתי, מנגב את הקיא בשרוול חולצת הוגו בוס יוקרתית שלבשתי. כל כך שנאתי באותו הרגע את כל העושר הזה שהייתי מוכן לוותר על הכל, שכן ממילא הכל ישאר לאחרים לאחר מותי.
ג.
הייתי על איזה גשר מעל איזו תעלה לא רחוק מככר דאם. בשמיים ריחפו בעדנה ענני נוצה לבנבנים וביניהם הכחול של השמיים קיבל גוון תכלת מרגיע. הנהר שזרם תחתי בירוק וחום רחש חרש בעודו זורם כהרגלו, לעד, אל עבר הים. הסטלה היתה חזקה ובראשי עברה מחשבה בנאלית כל כך שהיא חייבת להיות נכונה לגמרי. חשבתי כמה טוב ונעים לי שם, כשהשמש מלטפת את עורי מבעד העננים הדקיקים, איך קרני האור נשברות על גבי הנהר הזורם לעד, איך הכל נכון לגמרי באותו הרגע. ואז הבנתי שלכל דבר יש זמן שבו הוא הטוב ביותר. יש זמן לסטלה ויש זמן לסחיות, יש זמן לצחוק ויש זמן לבכות, יש זמן להיות מבסוט ויש זמן להתבאס, יש זמן להזדיין ויש זמן להביא ביד. לכל דבר יש זמן וכל דבר בזמנו הוא מושלם. כל זה היה בתקופה של שמחה ללא גבול וצחוק מהולל, של סטלות מטורפות והרבה אושר מסונתז (וכי איזה הוא האושר שאינו אלא כימיקלים?) והמסקנה אליה הגעתי היא שלמעשינו אין כל משמעות בעולם הזה. כל מה שהיה היה וכל מה שיהיה היה וכל מה שעכשיו יהיה היה בעוד רגע. או במילים אחרות, צריך להנות מהעולם וכל מה שיש בו ולשמוח בכל זמן, בין אם זה זמן מלחמה או זמן שלום, זמן אהבה או זמן שנאה. ואין מה להתחרט על שהיה, כי הוא היה כבר ומה שיהיה ממילא אין לדעת.
ד.
נער הייתי וגם בגרתי, נהוג לומר במחוזותינו, אך אין זו מליצה כי אם אמת לאמיתה. בגרתי ושבתי ארצה לראות את משפחתי שנטשתי לטובת חיפושים רוחניים למיניהם שהועילו רק במעט. ראיתי את אשתי לשעבר עם שני בניי, הגדול היה כבר בן עשר והקטן בן שבע. לגדול היו הרבה חברים וכל יום היה מארח שניים או שלושה חברים מול הפלייסטיישן. הקטן היה מנסה להשתלב עם חבריו של הגדול בתואנה שהוא אחיו וקשר בין אחים חזק וטוב יותר מקשר בין חברים. זה לא שכנע את הגדול שמיהר לסלק אותו מחדרו בדחיפות וסטירות. כל יום חזר הקטן וניסה להתחבב על אחיו הגדול וכל יום חזר זה וגירש אותו. זה עצבן אותי לראות את כל העניין ושאלתי את הקטן למה שלא ימצא לו חברים בגילו? למה הוא מתעקש כל כך להיות עם אחיו הגדול וחבריו? בן השבע אמר שפעם מזמן, כשהוא היה קטן, הוא נפל במדרגות ולא היה שם אף אחד לעזור לו והוא שכב על הגב ובכה המון המון זמן עד שהכאב עבר קצת והוא קם לבד וצלע ובכה עד שחזר לחדר שלו, אבל פעם אחרת הוא איבד שיווי משקל במדרגות ואחיו היה שם לידו ומיד תפס אותו ומנע את הנפילה. אחרי זה הם הלכו לאכול גלידה וצחקו על זה שהוא כמעט נפל במדרגות. זאת אומרת, שיותר טוב להיות איתו מאשר בלעדיו. ככה הוא אמר לי וזה העיף לי את המוח באותו רגע, כי זה ממש פשוט וממש נכון. זאת אומרת, כשהוא לבד יש יותר סכנות וכשהם ביחד יש לו יותר סיכוי לשמוח. זה נכון, זה פשוט מאוד ונכון מאוד. זה כל כך נכון שזה הופך הרבה מהתפיסות הסטנדרטיות, לכאורה, שלנו, לבלתי רלוונטיות בעליל. כך למשל כל עניין הקנאה הוא בולשיט. מה יש לקנא? שאחד מוצלח יותר והשני פחות? שאחד יפה ואחד מכוער? מה זה משנה בעצם? קישקוש אחד גדול! חרא של שוורים! אם המקנא והקנאי יהיו ערבים זה לזה, לשניהם יש סיכוי טוב יותר לשמוח בחיים הקצרים וחסרי המשמעות שלהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
eranitay@gmail.com